פרק 15 – אחלה יום מבלוראדו לאתאפוארקה (Atapuerca) , 11.9.2024
היום היה לי יום הליכה מ ע ו ל ה !
אמנם זה היה יום הליכה ארוך, כ-31 ק"מ, אבל היה פשוט מעולה. בתכנון הקלאסי זה יום הליכה של כ-24 ק"מ, אך כיוון שלא מצאתי לינה בסן חואן דה אורטגה (San Juan de Ortega), המקום המומלץ לעצירה לפי בריירלי ו-Gronze, החלטתי להוסיף עוד 7 ק"מ ולישון באתאפוארקה (Atapuerca), החלטה שתתברר בהמשך כהחלטה טובה. תכף אשתף אתכם ביום המרתק הזה, אך לפני כן תובנה אחת חשובה באשר לאופיו של מסלול ההליכה בחלקו הראשון של קמינו פרנסס ומשמעותו לגבי הצועדים בנתיב זה: אתמול סיימתי 3 ימי הליכה במסלולים שלא כללו יותר מדי אתרים היסטוריים וגם לא נופים מיוחדים ובמחשבה ראשונה הם נראו לי ימים פחות מלהיבים ומעניינים (במיוחד בהשוואה לימים שקדמו להם). למרות זאת כתבתי בנחרה אחרי היום הראשון מבין השלושה, לפני השינה, שבכל זאת היה ביום הזה משהו מיוחד רק שעדיין לא ברור לי בדיוק מה, זוכרים? אז עכשיו הסיפור הרבה יותר ברור לי, והנה מה שהבנתי בחוויה שלי.
ובכן, רבים מחלקים את מסלול קמינו פרנסס כולו לשלושה חלקים, כאשר החלק הראשון בו אני צועד הפעם, מסט. ג'ין פייה דה פורט ועד לבורגוס (אליה אגיע מחר), הוא החלק הפיזי שאמור לפתוח את הנפש ולהכינה לבאות. החלק השני מבורגוס ועד לאסטורגה הוא החלק המנטלי, והחלק השלישי, מאסטורגה ועד לסנטיאגו או פיניסטרה (חלק אותו צעדנו כבר בעבר) הוא החלק הספיריטואלי-רוחני. כעת אני מבקש להציע חלוקת משנה לחלק הראשון של הפרנסס, מסט. ג'ין לבורגוס. בחוויה שלי הרגשתי שלמעשה לכל הקטע שבין סט. ג'ין ועד לוגרניו יש אופי משל עצמו. חציית הפירינאים היא אתגר (פיזי) לצועד, אתגר שמוביל אותך בהתלהבות לפמפלונה, שהיא עיר מאוד מיוחדת. וכך אתה מוצא את עצמך, בסיוע רכסי ההרים והנוף הירוק, החורשות והיערות שאתה חוצה בדרכך, מגיע ללוגרניו וכייף לך בגלל העיר המדליקה, בגלל הנוף החיצוני ובגלל האתגרים שעברת בדרך. ואז מגיעים 3 ימים חשובים שלקח לי זמן להבין את חשיבותם, ימי ההליכה מלוגרניו לנחרה ומשם לסנטו-דומינגו דה לה קלזאדה ולבלוראדו. בשלושת הימים האלה יש מעט עצים והחורשות ספורות. יש הרבה כרמים, אך האווירה הכללית היא של צהוב, של יובש ושל התרוקנות פנימית. וכשזה הנוף מסביב אתה פונה אל הנוף הפנימי שלך כדי למצוא שם בעזרת מחשבות, שיחות ומדיטציה את מה שמצאת קודם בנוף החיצוני, ולכן שלושת הימים האלה שקודם המעטתי בחשיבותם, הפכו בדיעבד בעיניי למשמעותיים הרבה יותר.
בהליכה היום מבלוראדו לאתאפוארקה חזרו הנופים הירוקים והחלקים ההרריים, ושביל הקמינו כאילו אמר: היו לך עכשיו 3 ימים של התמקדות פנימה, עכשיו קח לך כמה ימי מנוחה של נופים וטבע, ואז נחזור ונעמיק במדיטציה ובחשיבה הפנימית כשאוביל אותך בשבילי המסטה מבורגוס לאסטורגה. כן, ואתם צועדי הקמינו שצעדתם מסט. ג'ין לבורגוס, מה אתם אומרים? האם גם אתם חשתם בחלוקה דומה של ימי ההליכה, או שעבורכם היה שם משהו אחר, ואם כן מה? כך או כך נראה לי שזה בהחלט שווה מחשבה, כאשר בסוף כמובן הכל מאוד אישי.
כן, אז היום היו לנו גם דרך מעניינת וגם אנשים מעניינים. כמו שכבר ציינתי, מפואנטה לה ריינה אני צועד פחות או יותר עם אותה קבוצת אנשים, וכך לאט-לאט הפנים סביבך נהיים מוכרים ואתה יוצר קשר ומדבר עם עוד ועוד אנשים שהולכים אתך בשביל. כשיוצא לך לישון עם חלקם באותה אלברגה, הקשר מתהדק וניתן להגיע גם לשיחות נפש משמעותיות, וזה בעיניי אחד הדברים הכי יפים והכי מרגשים שיש בהליכה בקמינו דה סנטיאגו.
אז "איזה יום היה לי סמואל, איזה יום היה אתה שואל?... ובכן, היה לי פשוט אחלה יום! יצאתי מוקדם יחסית (07:00) בגלל ההליכה הארוכה הצפויה (31 ק"מ), כשארוחת הבוקר איתי, וכמוני עשו רבים. לפני שיצאתי עוד הספקתי להחליף כמה מילים עם ז'נט האנגליה, שאתמול סיימה למעשה את ההליכה שלה הפעם בקמינו והיום חוזרת לגרמניה. שאלתי אותה איך היא מרגישה עם הסיום הזה והיא ענתה שהיא גם שמחה על כך שהיא חוזרת הביתה, אך לא פחות מכך היא גם עצובה על כך שכל זה הסתיים כי היתה לה חוויה ממש טובה, והיא תחזור ללכת כאן בשביל. כן, אני יכול בהחלט להבין אותה
נתיב הקמינו היום צועד בעיקר על שבילים (93% ממנו), וזה כמובן מאוד משמח. ביציאה החשוכה מבלוראדו ליוו אותנו כמה ציורי קיר נחמדים, אחד מהם עם הברכה המוכרת והידועה בה מברך כל צועד בשביל את חברו: 'בואן קמינו'. לפני חציית הנהר טירון (rio Tiron) על גשר הכביש N-120, יש שטח מיוער גדול עם שולחנות פיקניק, אך עדיין מעט מוקדם לפיקניקים... מכאן המשכנו כ-5 ק"מ דרך שדות חמניות רחבי ידיים עד לכפר הקטן טוסאנטוס (Tosantos) בו חיים כ-60 תושבים. בבר אל קסטאנו (El Castano), ממש על אם הדרך ולא רחוק מכנסיית סן אסטבאן (Iglecia de San Esteban), כבר ישבו הצועדים לארוחת בוקר כולל ליליאנה, שנראה שרגלה במצב הרבה יותר טוב, וריטה בת דודתה. בתיאבון לכן!
המשך הדרך לישוב וילמביסטיה (Villambistia) בו חיים כ-50 תושבים. יש שם גם יש שתי כנסיות, אחת מהן היא Iglecia San Roque, ושתיהן סגורות כעת. אנחנו ממשיכים ל-Espinosa del Camino, עוד כפר קטןעם כ-40 תושבים. בהמשך הדרך ועוד לפני החצייה של ערוץ האוקה (rio Oca), ניתן לראות מימין לדרך את האפסיס של מנזר סן פליקס (Mobasterio de San Felix se Oca), השריד היחיד שנותר מהמנזר שנבנה כאן במאה ה-9. לפי המסורת נמצא כאן קברו של הרוזן דייגו פורצלוס (Diego Porcelos), מיסדה של העיר בורגוס. בינתיים ברברה ולורי, החברות הטובות שנעלמו לי לאיזה יום וחצי ואתמול היו אתי באלברגה בבלוראדו, מצטרפות אלי בהליכה ויש איזו הרגשה כזו של פגישת מחזור לקראת סיום ההליכה שלי בעוד יומיים... הן בכל אופן מתכננות להמשיך וללכת עד סנטיאגו.
לאחר חציית ערוץ האוקה אנחנו נכנסים לעיירה וילהפרנקה מונטס דה אוקה (Villafranca Montes de Oca), עיירה בה חיים כ-200 תושבים. העיירה הזאת ארחה עולי רגל כבר במאה ה-9, והיא אחת ממספר ישובים לאורך מסלולי הקמינו ששמם מתחיל במילים 'וילה פרנקה', שאומרות שזה ישוב של עולי רגל מצרפת שלאחר ההגעה לסנטיאגו חזרו לכאן כאומנים בהזמנת השלטונות, ביניהם ציירים, סתתים ועוד בעלי מלאכה שונים שהשלטון חפץ ביקרם והשתקעו במקום, תוך שהם מעניקים לו ולכמה ערים דומות לו אווירה של 'ערים חופשיות' (Free towns), ליברליות, ולא שמרניות מדי.
ישר מולנו עם ההגעה נמצאת מסעדת אל-פאג'ארו (El Pajaro), עם לוקה שיושב על ספסל בחוץ ומתחמם בשמש כמו חתול, ואנחנו נכנסים פנימה לסנדוויץ' וכוס קפה (אני), ומיץ תפוזים לברברה ולורי. אחרי כ-12 ק"מ הליכה מאז הבוקר צריך למלא את המכונה שלנו בקצת דלק, שנוכל להמשיך ללכת, ובמיוחד שהמקום הבא בו ניתן יהיה לאכול או לשתות משהו (San Juan de Ortega) צפוי להיות רק בעוד כ-12 ק"מ נוספים.
העיירה וילהפרנקה מונטס דה אוקה ממוקמת לרגלי 'הרי האווז' (Montes de Oca), וזה אומר שאחרי הקפה והמיץ הורדנו שכבות לבוש מיותרות ויאללה, התחלנו לטפס. עקפנו את כנסיית סנטיאגו שבמהלך ההיסטוריה נבנתה מחדש מספר פעמים, והמשכנו למעלה. הטיפוס הזה די הפתיע אותנו, חייבים לומר, והיה בהחלט מאתגר, אבל אחרי הפירינאים כולנו כבר וותיקים ומנוסים בטיפוסים. סוזי האוסטרלית, שגם היתה אתנו באלברגה הלילה והולכת מצוין, הצטרפה גם היא יחד עם עוד כמה חבר'ה, וכך מצאנו עצמנו, חבורה של צועדי קמינו וותיקים, מטפסים עד לפסגת הרי האווז בגובה 1,120 מטר, לגמרי לא רע. הטיפוס נחלק לשתי פסגות כשביניהן זורם הנחל Arroyo Peroja אותו חצינו על גשר עץ להולכי רגל בפינה ירוקה וקסומה. בירידה מהפסגה הראשונה, מעט לפני הנחל, ניצבת אנדרטה (Monumento a los Caidos) לזכרם של 300 אנשים שנרצחו בחודשים הראשונים של מלחמת האזרחים בספרד (1939-1936), תקופה קשה בהיסטוריה הספרדית, עליה גם כתב מיודענו הסופר ארנסט המינגווי (אותו הזכרנו רבות בפרקים קודמים) בספרו 'למי צלצלו הפעמונים'. ספר הנשען על חוויותיו של המינגווי כעיתונאי וכמתנדב שהגיע לסקר את המלחמה הזו וגם סייע לכוחות הרפובליקה במלחמתם נגד הכוחות הפשיסטיים של הגנרליסימו פרנקו.
בקטע ההליכה הבא פגשתי את ליליאנה וריטה הפורטוגליות שישבו בצד הדרך למנוחה קלה, את ג'ייקוב ואת לוקה האיטלקי ששוחח עם בחור שהציב מעין עמודי טום קטנים וכמה מסכות עץ צבעוניות במקום על נתיב ההליכה. כל האזור דרכו אנו צועדים עכשיו הוא למעשה יער ענק של עצי אורן ישרים וזקופים, שורות שורות, כשנתיב ההליכה עובר בתווך, וזה בהחלט מראה יפה להיות בתוכו. בתוך היער הזה מפתיעה אותנו גם עמדת מכירה של שתיה ואוכל: טנדר ניסן עם כמה שולחנות וכסאות, שמשיה וספסל נדנדה כזה, ואדם שכינויו 'יאסי' עם גלימה והופעה של צייר. מסביב מפוזרות כמה תמונות למכירה ועל השולחן פירות (בננות, תפוזים) וגם מיחם עם קפה המוכרז ע"י יאסי כקפה הטוב בעולם, לא פחות. זה לא דונאטיבו כי הכל בכסף, ואני מזמין מהקפה בתקווה למשהו מיוחד, ומתאכזב, לא משהו. יאסי מביט בי ושואל: "נכון זה הקפה הכי טוב ששתית?", ואני עונה: "כן, כמעט...". כשהוא שומע ממני שאני מישראל, הוא מספר לי שעכשיו בסתיו אין כמעט ישראלים על הקמינו, אך לעומת זאת באביב יוצא לו לפגוש כאן הרבה ישראלים.
צועד אחד שנראה בסביבות 50 ועד כה ראיתי אותו בעיקר מרחוק, מגיע אלי בעת שאני מצלם את יער עצי האורן המרשים ומציג את עצמו: טים מנברסקה, שם יש לו בית, למרות שבמקור הוא מוושינגטון DC. ממרחק הוא נראה לי תמיד רציני ושקול, וכזה שלא מתערבב מדי עם האחרים. עכשיו הוא אומר לי: "ראיתי אותך מרחוק כמה פעמים ושמתי לב שאתה הולך מהר, ומכיוון שאתה מבוגר ממני רציתי לומר לך שאתה משמש השראה עבורי"... וואו, לזה לא הייתי מוכן. הסמקתי מעט והודיתי לו על המחמאה, ומכאן התחלנו שיחה ארוכה בה סיפר לי מעט על עצמו ואני עלי, כולל החלק של ההליכה המשפחתית בתחילת המסלול ומשחק הכדורגל שראינו בפמפלונה. זה לו הקמינו הראשון בו הוא צועד והוא נפעם מאוד מהחוויה, אמר, וכך המשכנו ללכת ולשוחח, לא לפני שהוא ביקש לצלם אותי על רקע עצי האורן (התמונה למטה).
וכך, תוך כדי שיחה עם טים וכמעט בלי להרגיש הגענו לאלברגה סן חואן (San Juan) הממוקמת ממש בכניסה לישוב הקטן סן חואן דה אורטגה (San Juan de Ortega) ולמסעדת האלברגה בחצר. קבוצה לא קטנה של צועדים כבר נמצאת כאן, אוכלים ושותים אחרי צעידה של כ-24 ק"מ מאז הבוקר, ויש כאן מיני חגיגה. אני פוגש כאן את שלישיית הבחורות מהאלברגה בסנסול, היידי, קארן ודורותי, זוג בחורות ספרדיות סביב גיל 50 שלא מדברות אנגלית אך אנו נוהגים להחליף חיוכים וברכות 'בואן קמינו' מדי מפגש, ובהמשך יגיעו לכאן גם הזוג השבדי אנהלינה ובעלה, מארוחת הערב אתמול בבלוראדו... בקיצור, מסעדת האלברגה הזאת היא עכשיו המקום השמח והעליז ביותר בסביבה אליו מגיעים רבים מאלה שסיימו עכשיו את ההליכה להיום ונשארים לישון כאן בסן חואן, וגם אחרים (כמוני) שממשיכים ללכת הלאה. אני מזמין קלרה ונשען לאחור, נהנה מהאווירה ומכל האנרגיות שמסביב, כייף!
סן חואן דה אורטגה הוא יישוב ממש קטן (כ-20 תושבים) על שם מי שהיה תלמידו של סנטו דומינגו, וכמו המנטור שלו הוא נודע בשרות ובעבודה העצומה שעשה לטובת הצועדים בדרך לסנטיאגו. הוא בנה בכל האזור גשרים, בתי חולים, כנסיות ואכסניות לינה לעולי הרגל. כאן, באזור המבודד הזה (אורטגה בספרדית משמעותו סרפד) שנחשב קשה ומסוכן לעולי הרגל הוא הקים מנזר אוגוסטיני בשנת 1150. כנסיית המנזר, בסגנון רומנסקי, הוקדשה ל-San Nicolas de Bari שהציל את סן חואן מטביעה כאשר זה האחרון שב ממסע עליה לרגל לירושלים. הכנסיה תוכננה כך שבכל פעם שהיום והלילה משתווים באורכם (equinox), אירוע של פעמיים בשנה, קרני השמש השוקעת פוגעות ומאירות את הבתולה מרי בסצנה שבה היא מקבלת את הבשורה (Annunciation) על כך שיוולד לה בן. התופעה המדהימה הזאת, אגב, התגלתה רק ב-1974. ועוד אגב אחד המחזק את כוחו של הנס הדו-שנתי של האור השמיימי: המלכה העקרה איזבל מקסטיליה הגיעה לכאן ב-1477, ומאוחר יותר הרתה וילדה. סן חואן עצמו נקבר כאן בכנסייה בסרקופג אבן פשוט הכולל סצנות מחייו של הקדוש רב הפעלים הזה.
הדרך מכאן ממשיכה לה מעדנות עוד קרוב ל-4 ק"מ, עד לכפר הקטן אג'ס (Ages). בכפר הזה (כ-60 תושבים) יש לא מעט אלברגות, ומרבית האנשים שלא מצאו אפשרות לינה בסן חואן דה אורטגה (או שחיפשו מקום אחר), מתמקמים כאן. בכפר יש גם כנסיה מהמאה ה-16 שהוקמה לראשונה כמה מאות שנים קודם, Church of S. Eulalia, ואשר זכתה לתהילה כאשר גופת המלך הנווארי דון גרסיה הובאה לכאן לאחר שזה נהרג ע"י אחיו, פרננדו הראשון מקסטיליה, במהלך קרב אתאפוארקה בשנת 1054. בשנים מאוחרות יותר הועברה גופתו של דון גרסיה לפנתיאון הלאומי במנזר סנטה מריה דה ריאל, בנחרה, מקום בו ביקרתי לפני 3 ימים. גם ברברה ולורי שהלכו איתי בקטע האחרון נשארות לישון כאן, ואילו אני ממשיך ללכת לאתאפוארקה, עוד כ-3 ק"מ. בקטע הזה של סיום ההליכה היום אני צועד סולו, כששום עולה רגל לא נראה באופק. הממ... הרגשה מעט מוזרה אחרי שכל היום הלכתי בחבורות של צועדים, וגם הזדמנות להיות לבד עם הטבע סביב.
אחרי הכפר אג'ס (Ages) אני ממשיך בשביל שעובר ליד שטח פיקניק כזה וחוצה את גשר קאנטו (Puente Canto), גשר אבן ימיביניימי פשוט על הנהר ונה (rio Vena). הגשר הזה הוקם ע"י סן חואן דה אורטגה לטובת צועדי הקמינו. בהמשך מתחבר השביל לכביש אספלט ואתו נכנסים לכפר אתאפוארקה (Atapuerca) בו חיים כ-200 תושבים. מעט לפני הכניסה משמאל נמצא אתר 'קרב אתאפוארקה' בו נהרג המלך דון גרסייה (el fin del rey – סופו של המלך), וימינה במרחק של כ-3 ק"מ נמצא הפארק הארכיאולוגי Yacimiento. כאן בפארק נמצאות המערות הפרה-היסטוריות של אתאפוארקה שהוכרזו ע"י אונס"קו כאתר מורשת עולמית. במערות אלה נתגלו השרידים הקדומים ביותר באירופה של יצורים אנושיים (Homo Antecessor), כמו גם ידע על האופן בו חיו הקהילות האנושיות הקדומות ביותר. החפירות הארכיאולוגיות במקום עדיין נמשכות, והתגלו כבר שרידים אנושים 1.5 מיליון שנה אחורה! אתם קולטים? מיליון וחצי שנים אחורה! האתר מפוזר על שטח נרחב ומחייב להקדיש לו כמה שעות לפחות (שלצערי אין לי היום), כולל ביקור במוזיאון ליד כביש N-120. מוזיאון נוסף עם ממצאים מהחפירות (Mueso de la Evolucion Humana) נמצא בעיר בורגוס.
באלברגה בה אישן הלילה באתאפוארקה (Albergue INpulso) מקבלת את פני אסטלה, המנהלת המסורה והמשקיענית של האלברגה, ולאחר שאני משאיר את נעלי ליד הכניסה, אני מוזמן לכוס קפה, פיצוחים ועוד מיני תרגימה הממתינים כדונאטיבו לאורחי האלברגה, איזה יופי! בכלל, האלברגה הזאת מושקעת ברמות ומזכירה לי בית חם בזכות הריהוט הביתי, צבע הקירות המזכיר ימים עברו וכל האווירה סביב עליה אחראית אסטלה.
בחדר שלי יש 4 מיטות (בלי קומותיים הפעם) ונראה לי שהוא מיועד לגברים שצועדים לבד, כרגע רק אני כאן ונראה מי יצטרף לחדר בהמשך. יש חדרים גם לזוגות ומשפחות (החדר שלי מתאים גם למשפחה של ארבעה או חמישה), וגם לנשים שצועדות לבד. לשירותנו כמה תאי מקלחות ושירותים גדולים המיועדים לכל החדרים שמסביב, ובסך הכל זו אלברגה לא גדולה ומאוד נוחה, חמה ומחבקת ואני מרגיש שכייף לי להתארח בה. בחצר יש שני שולחנות גדולים וכיסאות סביבם וערסל, ולאחר מקלחת טובה אני יוצא עם כוס קפה החוצה ומצטרף לאנשים שכבר יושבים שם, ביניהם בחור מאוסטרליה, זוג מניו-זילנד וזוג נוסף מאנגליה. מדברים על ההליכה בקמינו, על האלברגה המדליקה שלנו ועלינו. את הזוג מניו-זילנד, אנה וג'ף, כבר פגשתי במהלך ההליכה ואז הם סיפרו לי שהם בריטים במקור שהחליטו לפני כמה שנים לעבור לגור בניו-זילנד. גם את הזוג מאנגליה כבר ראיתי אם כי לא דיברנו, וכך גם הבחור מאוסטרליה אותו אני משתף בזיכרונותיי מהשנים שגרתי בסידני, אוסטרליה. מדברים גם על פוליטיקה עולמית ולאן העולם שלנו צועד ועוד כל מיני. בקיצור מפגש ושיחה נחמדים של חברים למסע.
ארוחת ערב משותפת אנו אוכלים סביב השולחן הגדול בחדר האורחים. אסטלה מברכת, וגם מצרפת המלצה שלה למחר לקחת את השביל לאורך נהר ארלנזון בכניסה לבורגוס במקום לצעוד במסלול הקלאסי הרגיל של הכניסה לעיר. האוכל ממש טעים והאווירה נהדרת. אנחנו 17 אנשים כאן סביב השולחן שמחוברים ביניהם במסע הקמינו שלנו שהוא תמיד מסע מאוד אישי, אך באותה עת גם מסע קבוצתי, ועבורי אין סיום יפה מזה ליום הליכה נהדר שהיה לי היום! מחר, ביום ההליכה האחרון שלי במסע הנוכחי, אלך מאתאפוארקה לעיר בורגוס, והארוחה המשותפת הערב מרגישה לי גם כמו תחילתם של סיום ופרידה למסע כולו.
