פרק 13 - תיאטרון הקאתאקאלי, המאבק הנצחי של הטוב ברע
בחמש אחר-הצהריים אני כבר במרכז הקטאקאלי של קראלה (Kerala Kathakali Center) בפורט קוצ'ין, כמה דקות הליכה מרשתות הדייג הסיניות וכיכר ואסקו דה-גמה. הערב אני הולך לראות הופעה של מחול הדרמה המפורסם של קראלה, הקאתאקאלי (קאתא – סיפור, קאלי – הצגה). תיאטרון הקתאקאלי נחשב כאחד מתיאטראות הדמיון המפוארים והחשובים ביותר במסורות האמנותיות של הודו, זירת עימות בין האלים לשדים, המאבק שאף פעם לא מסתיים בין הטוב והרע. לפי המיתולוגיה ההודית שלושת אלי השילוש ההודי מעורבים ביצירת הדרמה. בראהמה יצר את אמנות הדרמה, שיווה הוסיף לה את המחול, ווישנו את צורת ההגשה. ישנם כ-500 מחזות המבוססים על האפוסים ההודים ראמאיאנה (Ramayana) ומאהאבאראטה (Mahabharata) וכך גם על הפוראנות (Puranas). מחזות אלה עוסקים בכל הנושאים הגדולים: צדק ורשע, מלחמה ושלום, עוני ועושר, אומץ ופחד, הארצי מול האלוהי, הטוב והרע. כיום מבוצעים בין 30 ל-50 מחזות מתוך כל המכלול העצום, ובמחזות אלה מתקיימים קרבות איתנים בין הכוחות המנוגדים, ובסופם מבוטאים בעוצמה דרמטית ניצחון האמת על השקר, והטוב תמיד מכניע את הרע. הופעות מסורתיות של הקאתאקאלי מתקיימות במקדשים ונמשכות לילות שלמים, אך יש גם גרסאות קצרות יותר, כמו זו שאני הולך לראות הערב, שמיועדות למבקרים וזרים ומבוצעות במספר מקומות בקראלה.
למעשה ההופעה עצמה מתחילה רק בשש וחצי, אבל מי שרוצה, כמוני, לראות את השחקנים מתאפרים מוזמן להגיע כבר בחמש. בכניסה לתיאטרון אני פוגש את אנה ורוברט, הזוג הסלובקי החמוד שהמתין אתי על הרציף במרגאו לרכבת לקוצ'ין, והשמחה רבה. אנחנו מחליפים רשמים על מה שקרה לנו מאז אותו לילה ברכבת, ומסתבר שהם אפילו לא ידעו שהרכבת עצרה בגלל שהיא דרסה כמה פרות. כשהם שאלו את ההודים בקרון למה הרכבת עצרה, השיבו להם שמשהו בטח התקלקל... טוב, עכשיו הם כאן ואנחנו נכנסים יחד ומתיישבים במקומות המסומנים. מולנו, על הבמה, כבר יושב שחקן אחד ומתאפר בריכוז רב; במיומנות רבה הוא מכין לעצמו צבעים המבוססים על פרי ושמן הקוקוס, והאורז, כותש אותם בקערה והם שמשמשים לו לצורך האיפור. לאחר מכן הוא טובל בצבע שזה עתה הכין מקלון עץ דק וארוך המשמש לו כמכחול האיפור, ומתאפר כשהוא אוחז בו ביד אחת, ובידו השנייה הוא מחזיק מראה שבה יוכל לראות את עבודתו. הוא מתאפר לאט-לאט, בסבלנות, מתחיל בצהוב, עובר לירוק בהיר ולשחור, אחר-כך אדום, ושוב ירוק, המסמל טוהר פנימי, גבורה והתעלות מוסרית, ומתקן מדי פעם כשהצבע חורג מעט מדמות המסכה הצבעונית שהוא מעטה על פניו מדי ערב. מעט מאוחר יותר נכנס לבמה שחקן נוסף אשר יבצע את החלק המסובך יותר של האיפור הכולל הדבקה, בעזרת דבק אורז, של מין תוספת כזו מקרטון, שנועדה להרחיב את החלק התחתון של פני השחקן הראשון, שבהמשך יסתבר לי שהוא ממלא את תפקידו של ג'ינטאן, בנו של אינדרה, הגיבור הטוב של המחזה.
ג'ינטאן לעתיד נשכב על גבו ומניח את ראשו על ברכי השחקן השני, וזה מתחיל במלאכת גזירת והדבקת התוספת מהקרטון על פניו. כמה דקות מאוחר יותר נכנסים עוד שני שחקנים וגם הם מתחילים להתאפר. אחד מהם, המתחיל להתאפר באדום, צהוב ושחור, ימלא בהמשך את דמותה של נאקְראטוּנדי השחורה, שֶדה המשרתת את נארקה מלך השדים, ואילו השני ימלא את דמותה של לְלַיטה הצהובה, שהיא התגלמותה המפתה של נאקראטונדי. לקראת סוף תהליך האיפור מאדימים השחקנים את עיניהם בזרעי חציל אותם הם תוחבים מתחת לעפעפיים, דבר המוסיף ליופי המוזר והדרמטי של הפנים. במופע הקאתאקאלי שיוצג לפנינו הערב ייקחו חלק חמישה שחקנים, מהם שלושה בתפקידים ראשיים, ושניים (אחד מהם המאפר) ישמשו בתפקיד של מחזיקי המסך המפריד בין המערכות. כמו כן משתתפים בהצגה שני מתופפים וזמר-מספר, המתאר ומלווה את העלילה בדקלומי שירים, אליהם הוא מוסיף מדי פעם הקשות במצלתיים, כדי לסמן מפנה דרמטי בעלילה.
המחזה שיוצג הערב, כך מסופר בדפים המחולקים לנו ע"י הזמר-מספר לפני תחילת המופע, לקוח מהמאהבאראטה, ועוסק במותו של נרְקַסוּרה. סיפור המאהאבאראטה, יש לדעת, חובר כנראה כבר בסביבות האלף הראשון לפנ"הס, והוא מתמקד בעלילות וסיפורי האל קרישנה. זוהי למעשה היצירה הספרותית הארוכה ביותר שנכתבה מעולם, ואורכה פי 8 מהאיליאדה והאודיסאה גם יחד, תתארו לכם! הסיפור במקור עוסק במלך השדים האיום, נארְקָה, אשר מצליח להפחיד אפילו את אינדְרָה, מלך השמיים וגן העדן. בסופו של דבר קרישנה הורג את מלך השדים ומציל את תושבי כל העולמות, זה שלמעלה וזה שלמטה.
לפני תחילת ההצגה, מדגים לנו אחד השחקנים (זה המגלם את דמותה של לליטה) את תנועות הידיים, הפנים, והגוף בריקוד הקאתאקאלי, כשהוא מבצע את התנועות השונות והזמר-מספר מסביר משמעותה של כל אחת מהן. השחקן בתיאטרון הקאתאקאלי מתרגם את השירים המדוקלמים לצורות "מוּדרָא" (תנועות ידיים סימבוליות) המהוות את האלף-בית של שפת המשחק. 24 צורות המודרא הבסיסיות המבוצעות בעזרת הידיים והאצבעות, ובשילוב עם תנועות עיניים והבעות פנים, יוצרות כ-700 תנועות המוסרות רעיונות ומבטאות עצמים, מעשים ורגשות. תנועות הידיים, שיסודן בפולחנים וטקסים דתיים, מהווים את פסגת אמנותו של רקדן הקאתאקאלי, שמתחיל להכשיר עצמו לתפקידו זה כבר בגיל 10, ולומד 8-7 שנים רק כדי לרכוש את הטכניקות הבסיסיות.
כשמתחיל מופע הקאתאקאלי, לאחר הזזת המסך, הולכת ונפרשת לפנינו עלילת המחזה המוצג לפנינו: ראשונה נראית נאקראטונדי השחורה, כשהיא מגיעה לגן העדן כדי לתפוס יצורים טהורים-טובים עבור נארקה מלך השדים, אותו היא משרתת. נאקראטונדי מאוד בטוחה בעצמה וביכולתה, ובחצי השעה הראשונה של המחזה היא מהללת את עצמה בלווי קפיצות וצווחות קרב, תוך שהיא מדגימה את יכולתה. בחיפושיה בגן העדן היא פוגשת את ג'ינטאן, בנו של אינדרה, צעיר יפה וגיבור, ומתאהבת בו ממבט ראשון. כדי לזכות באהבתו היא משנה את דמותה ללַליטה הצהובה, נערה יפהפיה, ומנסה לתנות אתו אהבים. אלא שג'ינטאן עשוי מחומרים שונים, ולא רק שאינו נענה לחיזוריה, אלא שהוא גם גורם לכך שהיא נאלצת לחשוף את זהותה האמיתית (לבמה חוזרת נאקראטונדי השחורה) ולתקוף אותו כדי לנצחו. ג'ינטאן נלחם חזרה ("הו שדים, איך אתם מעיזים לחדור לגן העדן בתחפושת, אני עומד לצוד את כולכם עכשיו"), והקרב מסתיים בניצחונו, לאחר שהוא כורת את אזניה, אפה ושדיה של נאקראטונדי...
לוקח זמן להתרגל לסוג כזה של הצגה, אני מודה, אבל אם אתה מרשה לעצמך ללכת עם זה, להתעמק ולנסות להבין את משמעות התנועות, כל רמז קטן, כל עפעוף עין, אתה מרגיש איך אתה מתחיל להיכנס לכל העולם הזה. לכאורה לא קורה הרבה על הבמה, וכשלא קורים דברים חיצוניים אתה פנוי להביט פנימה, להתעמק בדמויות ולנסות להבין מה הן מנסות לבטא לא רק בסיפור העלילה עצמו, אלא הרבה מעבר לכך. זה מה שקרה לי. ניסיתי להבין ולפרש לעצמי מה עומד מאחורי הדמויות, איך הן מתחברות לכל סיפורי האלים ומלחמותיהם בשדים, כפי שהם מופיעים במיתולוגיה ההודית, ומה המשמעות של הצגה כזאת להודי פשוט שחי במחסור יום-יומי ואיזו תקווה זה נותן לו לעתיד, הניצחון הזה של הטוב על הרע, של הצדק על הרשע, ושל האומץ על הפחדנות והתבוסתנות.
וכך קרה לי שלמרות שלא הבנתי את משמעות מרבית הסימנים המבוטאים בתנועות הידיים והאצבעות של הרקדנים, הרגשתי שהצפייה בכל תהליך האיפור הארוך שלפני, וכמובן מופע הקאתאקאלי עצמו, הפכו אותי לשותף מלא לחוויה מאוד מיוחדת ומשמעותית. חוויה שהבהירה לי מאוד ונתנה לי ממש להרגיש שתיאטרון הקאתאקאלי הוא סיפור שהוא גדול מהחיים, סיפור שמגלם בתוכו את הודו כולה ואת כל מה שהיא מייצגת, על מסורותיה ותרבותה...
אני לא בטוח שהצלחתי לבטא את כל מה שהרגשתי במהלך ההצגה, ולכן אני מבקש להיתלות באילן גבוה ולהיעזר בדברים שכתבה הסופרת המעולה ארונדהטי רוי, בת קראלה, על רקדני הקאתאקאלי: "לאיש הקאתאקאלי הסיפורים האלה הם ילדיו וילדותו. הוא גדל בתוכם. הם הבית שבו חונך, השדות שבהם שיחק. הם החלונות שלו ודרך הראייה שלו. וכך, כאשר הוא מספר סיפור, הוא מטפל בו כמו שהיה מטפל בילד שלו. הוא מקנטר אותו. הוא מעניש אותו. הוא מעלה אותו כמו בועה. הוא מכריע אותו, מצמידו ארצה ואחר כך משחרר אותו שוב. הוא צוחק לו כי הוא אוהב אותו. הוא יכול להטיסך דרך עולמות שלמים בתוך דקות, הוא יכול לעצור לשעות כדי לבחון עלה קמל, או לשחק עם זנבו של קוף ישן. הוא יכול, ללא כל מאמץ, להפוך מטֶבַח של מלחמה לאושר של אִשה שחופפת את שערה במעיין הרים... מחושניותה של אשה עם תינוק שיונק משדה לשובביות המפתה של קרישנה. הוא יכול לגלות את גרעין העצב שנח באושר. את דג הכלימה החבוי בים של תהילה. הוא מספר סיפורים על אלים, אבל את החוט הוא טווה מלב אנוש, שכולו בשר ודם...". אח, כמה יפה היא כותבת ומתארת את רקדני הקאתאקאלי!
אחרי ההופעה, באחת ממסעדות הגן הפתוחות של פורט קוצ'ין אליה אני נכנס לאכול (לא משהו), אני שומע מהצד שיחה בעברית, שני זוגות ישראלים מדברים ביניהם, זוג צעיר שמטייל בהודו כבר כמה חודשים, וזוג קצת יותר מבוגר, בני 30 לערך, שהיום הגיעו לקוצ'ין, ישר מהארץ. הזוג הצעיר מספר להם על מופע הקאתאקאלי בו היו קודם לכן, והבחורה שביניהם אומרת: "איזה שיעמום, ברחנו משם באמצע, סתם משעמם, ועוד באינטרנט כתבו שזה כזה מעניין והמליצו לראות...". כן, אז הנה לכם שתי נקודות מבט שונות לחלוטין זו מזו, אחת שלי שניסתה להבין, שאהבה ושהתרגשה ממה שהיא ראתה במופע, והשנייה של הצעירה שהשתעממה. ואתם הקוראים, כל אחד מכם לכשיגיע לפורט קוצ'ין (קוצ'י) או לכל עיר אחרת במדינת קראלה בה מתקיים תיאטרון קאתאקאלי, מוזמן לעשות לעצמו את הבחירה שלו...