פרק 23 – מטעי התה של מונאר
טוב, אז זה שמונאר היא המרכז המסחרי של חוות לגידול תה אתם כבר מבינים, אבל זה לא רק תה; בחוות האלה, שהן מהגבוהות בעולם, מגדלים גם הֶל (קרדמון) ופלפל שחור, ועוד כל מיני סוגים של תבלינים. כך או כך, מכיוון שהתה הוא הסיפור המרכזי כאן, אני מחליט להקדיש את היום הזה לסיפור של התה, שהוא המשקה השני הנפוץ בעולם, אחרי המים, ולנסות ללמוד עוד על תהליך ייצורו.
אחרי ארוחת בוקר טובה של שבת (שקשוקה א-לה-אַיידה), אני לוקח ריקשה למרכז ומאתר את משרדו של ג'וזף אַייפ*, מנהל הלשכה העצמאית 'שירות המידע לתיירים', שה'לונלי' מעתיר עליו ועל הידע שלו שבחים רבים, וגם מצטט את קוראיו שמתארים את ג'וזף כ"אוצַר לאומי", לא פחות. ג'וזף, שזה עתה, בשבת בבוקר, פתח את משרדו, מתעניין מה זה הספר שאני מחזיק ביד, ומחייך לעצמו בשביעות רצון כשאני אומר לו שזה ה'לונלי'. כן, הוא בהחלט מודע ל'מעמדו' ולהמלצות הכתובות בספר על עבודתו, ומקבל אותן בראש מורם וללא היסוס. אני עוד מוסיף שמן למדורה ואומר לו שקראתי את ההמלצות ואני מאוד מעריך את העבודה שהוא עושה. טוב, עכשיו בטח יהיה קשה לו לסרב לכל מה שאבקש... כשאני מספר לו על מטרת בואי לקראלה, הוא מפתיע אותי ושולף אי מזה, מבין ערמות ספריו הרבים, דף מודפס, מהווה מעט, ובו המלצה חמה על עבודתו אותה כתבה לא אחרת מאשר הסופרת ארונדהטי רוי, מחברת 'אלוהי הדברים הקטנים'... מה תגידו? "מתי היא כתבה את זה?", אני שואל אותו מופתע, "לפני כשנה, כשביקרה כאן", הוא עונה בנון-שלנטיות ומחייך לעצמו. יפה!
אני מספר לג'וזף על 'משימת התה' שלי, ועל כך שאני רוצה לראות גם את קטיף התה וגם את תהליך עיבודו. ג'וזף מציע לי לקחת ריקשה (באופן מסתורי הנהג הצעיר כבר ממתין מחוץ למשרד), ולנסוע כמה ק"מ מערבה, למקום שם קוטפים כעת את עלי התה. "צריך למהר היום", הוא אומר, "כי הם עובדים רק חצי יום, עד 13:00". "כשתגיע לשם", הוא מוסיף, "תשחרר את הריקשה, ואחרי שתסיים שם תרד ברגל לאורך הכביש חזרה לכיוון מונאר, עד שתגיע למוזיאון תה, שם תוכל לראות את כל התהליך וגם לשאול כל מה שתרצה". אני מודה לו בזמן שהנהג מביא את הריקשה, וג'וזף מוסיף שאם יהיה לי זמן גם מחר, הוא יוכל להציע לי מסלול הליכה יפה סביב סיפור התה, ובכל מקרה ביום שני יש חג מקומי ולא עובדים, שאדע. אין ספק, ג'וזף אַייפ הוא One man show, למרות שכפי שאני רואה יש מאחוריו אימפריה שלמה. חוץ מאשר לייעץ בנושאי טיולים ולמכור ספרים ומפות במשרדו, הוא גם מפעיל סביבו צוות של נהגי ריקשות, וגם מנהל גסט-האוס איכותי (Zena Cottages), סחתיין עליך ג'וזף!
כשאנחנו מגיעים לאזור בו רואים את קוטפות התה אני משחרר את הנהג וצועד באחד השבילים שבין שיחי התה לכיוון קבוצת נשים שקוטפת במרץ. במוזיאון התה, קצת יותר מאוחר, אלמד שמטעי התה אליהם הגעתי נקראים 'מטעי גבעות קאנאן דֶבאן' (Kanan Devan Hill Plantations); אזור זה אותר כמתאים לגידול תה כבר ב-1877 ע"י ג'ון דניאל מונרו, שהיה קצין בממלכה העצמאית של טראבאנקור ומפקח באזור. הוא ביקש אישור (תמורת תשלום כמובן) להקים במקום חווה לגידול תה, וב-1880 נטעו כאן את שיחי התה הראשונים. שיח התה, יש לדעת, נקרא קמיליה סיננסיס (Camellia sinensis), והוא יכול להגיע לגובה של 15 מטר, ואפילו יותר. בחוות התה גוזמים אותם כך שישארו בגובה של קצת יותר ממטר, גם כדי לעודד צמיחה חדשה, וגם כדי להקל על הקטיף עצמו. ב-1915 כבר פעלו בשטח המטעים כאן 16 בתי-חרושת לייצור תה, וכמה שנים לאחר מכן, בראשית שנות ה-20, הוקמה העיירה מונאר כמרכז לחוות לגידול התה.
קבוצת הנשים הקוטפות אליהן אני מגיע, קוטפות בידיהן את כל העלים הצעירים מחלקם העליון של שיחי התה, כמו מין מכסחות דשא ידניות כאלה, כשהן מסמנות עם מוטות חזרן ארוכים המונחים על גבי השיחים וכל הזמן מוזזים על ידן , איפה הן כבר קטפו. על גבן הן נושאות שקים הנתמכים ברצועה ש'יושבת' להן על הראש, או על הכתף. למרות שכרן הזעום, כ-90 רופי ליום, הן קוטפות במרץ, לא נחות לרגע, וגם מחייכות אלי ועושות לי פוזות כשאני מצלם אותן. רובן הגדול של הקוטפות מגיעות מהמדינה השכנה, טאמיל נאדו, ומתגוררות בביתנים בחוות עצמן. אחד הסיפורים המעניינים ששמעתי בהקשר לחיים בחוות אלה הוא שבזמנו כל חווה טבעה לעצמה מטבעות משלה, אותן נתנה כשכר לעובדיה. למטבעות אלה לא היה כמובן ערך מחוץ לחווה, אך בחנויות החווה יכלו העובדים לקנות בעזרתן את כל צרכיהם, וכך יכלה הנהלת החווה להבטיח שהעובדים לא יסתלקו מהחווה לאחר קבלת שכרם... למרות שהקוטפות לא יודעות אנגלית בכלל, אנחנו מצליחים איכשהו לתקשר, וכשהן מסיימות את הקטע בו הן עובדות עכשיו, ועוברות לקטע אחר, רחוק יותר, אני רוצה לתת להן משהו, כהערכה לכל אחת מהן, אלא שכל מה שאני מוצא בכיסים ובתיק שלי זו ערמה של מסטיקי אורביט שהבאתי מהבית. בהיסוס אני מציע להן אותם והן שמחות לקבלם ממני, לוקחות וטומנות אותם בכיסיהן.
במוזיאון התה אתה מקבל תמורת 50 רופי סיור והסברים על תהליך ייצור התה. לאחר שמתאספים מספיק מבקרים לגודל של קבוצה, מתחיל הסיור בקומה שנייה, ליד מתקן הייבוש הראשוני, והמדריך מסביר לנו על תהליך הייצור. עלי התה נוטים ליבּוֹל ולהתחמצן אם לא מייבשים אותם מיד לאחר הקטיף, מסביר לנו המדריך. הליך עיבוד התה מפסיק את חמצון העלים ע"י הוצאת המים מהעלים, באמצעות חימום. תהליך זה נקרא תסיסה, למרות שבפועל אין כאן שום תסיסה (כפי שקיים בייצור היין). התה מסווג לקבוצות בהתאם לדרגת חמצון העלים, מסביר המדריך: תה לבן – עלי תה צעירים שלא עברו כל חמצון, תה ירוק – עלים שעברו חמצון מועט, בדרך-כלל באמצעות חימום בקיטור, תה אולונג - כשתהליך החמצון מופסק אחרי יומיים-שלושה, באמצע הפיכת התה הירוק לתה שחור, תה שחור (הסינים קוראים לו תה אדום) – תה שחומצן במשך שבועיים עד חודש, ותה פו-אר, שהוא תה דחוס שלעיתים עובר גם תהליכי יישון. אנחנו עוברים דרך שורה של מכונות המקצצות, חותכות וטוחנות את התה, ובסוף מייבשות שוב, והמדריך מראה לנו איך מופק כאן תה בטקסטורות שונות, מתה יותר גס, ולכן גם פחות חזק, ועד לתה הטחון דק-דק, שהוא גם התה החזק יותר. התה המסורתי שאנו שותים מיוצא בעיקר לבריטניה, מסביר המדריך שלנו, בעוד שהיפנים קונים כאן הרבה תה ירוק עבור התרנגולות שלהם... נו, מה תגידו? תמיד חשבתי שהיפנים האלה קצת מוזרים. אני חייב לומר לכם שתהליך הייצור עצמו נראה מאוד פשוט, גם מבחינת המכונות הנוטלות בו חלק, כאשר על פס הייצור כאן במוזיאון משגיחים שני אנשים. את בית-החרושת עצמו, המצוי רחוק יותר בשטח החווה, מפעילים 74 עובדים. בסוף הסיור מגיעים לדלפק מכירה המוצב בקצה אולם הייצור, וכאן ניתן לקנות תה במחירי המפעל. ההודים שאתי בקבוצה קונים בכמויות מסחריות, ואילו אני מסתפק בשתי צנצנות, אחת של תה ירוק והשניה של תה אולונג, מזכרת מארץ התה...
אחרי הביקור במוזיאון אני יורד לי לאיטי בכביש חזרה למונאר. גם היום כייף לטייל ברגל, לעצור במקדשים קטנים ועמוסי דמויות אלים צבעוניים המוצבים בצידי הכביש, ולפגוש ילדים בכפרים קטנים שבתיהם נמצאים משני צידי הכביש. חלק מהילדים מתגאים באופניהם הרעועים, הגדולים ממידתם, שנראים כאילו הורכבו מחלקי אופניים שונים, והם דוהרים על הכביש בירידה שמחים וצוהלים. ילדים אחרים מסתובבים בחבורות קטנות, מחפשים תעסוקה ומקיפים את הזר המתקרב (אני), אולי יש לו משהו בשבילם (מסטיקים!). בצד הכביש זורם נחל קטן, מקושט בשיחים ובפרחים צבעוניים ולאורכו מתפתל שביל צר הנמתח לו בינות לשיחים, לעיתים אובד בתוך הצמחייה ואחר שב ומופיע. הרבה עוני אפשר לראות כאן בכפרים הקטנים האלה, במבני הפחים החלודים שעשויים טלאי על טלאי, בצינורות מים נוזלים, בבגדי הילדים הישנים והמהוהים, באשפה המושלכת במקומות שונים, ויחד עם זה אתה לא רואה עצב או פנים קודרות. נהפוך הוא, וזה לא רק הילדים, שתמיד ימצאו להם במה לשמוח, אלא גם המבוגרים, הנשים שתולות עכשיו כביסה או מבשלות, ובאותה עת משגיחות על התינוקות הזוחלים בחוץ, והגברים שפניהם מביעות תקווה ולא ייאוש.
אחרי ביקור בפדרל בנק להחליף קצת טרוולרס, כי נגמר לי הכסף ההודי, אני יורד לשוק לקנות מעט פירות ומכאן למסעדת ראפסי (Rapsy) הסמוכה לבאזאר. המקום הומה וסואן, הרבה מטיילים ומקומיים, והאוכל טוב, אם כי לא יוצא דופן. כנראה שלא אכנס להגדרות שלהם שמספרות על אוכלים שאכלו כאן ו"נהנו באופן מדהים". נסחפו קצת החבר'ה. אחרי האוכל קצת אינטרנט במשרד עם מחשב אחד, שעובד לאט, לאט, לאט... ומכאן לביקור קצר בכנסייה הסמוכה, כנסיית הר כרמל (Mount Carmel Church), הכנסייה הקתולית הראשונה כאן באזור ההררי הזה, שהוקמה בשנת 1898, כאשר מבנה הכנסייה הנוכחי נבנה בשנת 1938. סיפור מעניין לגבי הכנסייה הזאת הוא שבשנת 1924, בעת השיטפונות שהיו כאן באזור, שימשה הכנסייה מקלט לפליטים רבים. האגדות מספרות שהשיטפון שינה כיוון ברגע שהגיע לכנסייה, עקף אותה מהצד, ולא גרם לה ולפליטים שבתוכה כל נזק...
בירידה דרומה בדרך ל-Aida, אני פוגש בהפתעה ובשמחה את הבנות, הפעם רק שלוש, ליפז, דקלה ואודליה, בדרכן למעלה, למרכז. ככה זה, לא משנה אם המקום גדול או קטן, בסוף מי שאתה פוגש פעם אחת, אתה מתחיל לראות אותו שוב בכל מיני מקומות. "עופרי מרגישה קצת לא טוב", הן עונות לשאלתי, "ונשארה בגסט-האוס". אני מבקש שימסרו לה איחולי החלמה, ולאחר שאנו מחליפים חוויות מהיום, מה כל-אחד עשה, אנחנו נפרדים, האם נשוב וניפגש כאן בהודו?
אצל Aida הכביסה שנתתי בבוקר כבר יבשה, איזה יופי, ובחוץ יושבים כמה חבר'ה משלנו, שומעים מוזיקה ונהנים מהשבת. אני מביא גרעינים שחורים שעוד נשארו לי מהארץ ('פיצוחי הירדן' בר"ג, הכי טובים שיש!), ומצטרף. אחד מהם, חדש, בחור שעוד לא פגשתי בשם שי, מציג את עצמו ושואל אם אני זה שכתב ב'למטייל' את 'המסע להודו' (מסעי להודו לפני כשלוש שנים). אני מאשר והוא כולו התפעלות. הוא מספר שהגיע לפרקי המסע במקרה, התחיל לקרוא ביום שישי, הלך לישון, קם בשבת בבוקר והמשיך לקרוא את כל הפרקים. "הייתי מרותק", הוא אומר... עכשיו אני מרגיש בערך כמו ג'וזף אַייפ מ'שרות המידע לתיירים', ממלמל במבוכה "יופי, אז היה שווה להשקיע", והולך לארגן לי דלי מים חמים למקלחת של ערב... יותר מאוחר, כשאני יוצא לאכול משהו, אני פוגש על הכביש הראשי, בתחתית העליה לגסט-האוס שלנו, את גדי מפורט קוצ'ין, שבא לבקר אצלנו מישהו. כן, רק כמה שורות למעלה כתבתי על העניין הזה של המפגשים החוזרים, כך שאני לא ממש מופתע. גדי מספר שמונאר ממש הצילה אותו, אחרי החום, הלחות והיתושים של פורט קוצ'ין. חוץ מזה מסתבר שהוא מתגורר בזֶנה קוֹטג'ס, (Zena Cottages), אותו מנהל כזכור ג'זף אַייפ הכל-יכול. תראו, תראו, איזה קטע! אני מספר לגדי שהבוקר פגשתי את ג'וזף ושואל איך הוא בתור מנהל גסט-האוס, אני ממש סקרן. גדי מספר שהמקום מנוהל בסגנון בריטי מעט מיושן, "כמו ג'וזף עצמו", אבל עם סטייל ועם תה של אחר הצהריים. גם מיקומו המעט בודד של הגסט האוס הזה (עוד איזה ק"מ אחד דרומה מאתנו) מאפשר לו להתנהל כמין עולם סגור כזה. אני משבח את הידע של ג'וזף, וגדי לעומתי סבור שהידע שלו כבר די התיישן, אם כי אין ספק, הוא אומר, שהוא עדיין בר-סמכא לגבי כל מה שניתן לראות במונאר וסביבותיה.
בארוחת ערב ואחריה אני מתלבט האם להמשיך לקודאיקאנאל (קודי) מצפון מזרח לנו, במדינת טאמיל נאדו, כמו שעשו הנורווגיות שאתמול דיברתי אתן, או לרדת חזרה לשפלת החוף של קראלה. קודאיקאנאל, ככה הבנתי מחבר'ה שהיו שם, זה מקום דומה למונאר מבחינת מזג האוויר הקריר (גובה 2100 מטר), הנוף ההררי, המדרונות המיוערים, אגם מלאכותי ויפה, וכל זה, שזה עלא-כיפק, אבל מצד שני אני רוצה להקדיש עוד זמן למדינת קראלה ולהכיר אותה יותר, כולל השיט בבאקווטרס מקולאם לאלֶפי ועוד קצת אלֶפי, ואולי אפילו קייפ קומורין, הנקודה הכי דרומית בתת-היבשת ההודית? הממ... טוב, נלך לישון ונראה עם מה נקום מחר בבוקר...
הערה ותוספת:
* כיוון שחלפו כמה שנים מאז המסע המתואר כאן, איני יודע מה עלה בגורלו של ג'וזף אייפ, ואם הוא עדיין פעיל ונחשב ל'אוצר לאומי' של ידע במונאר וסביבתה. אשמח אם מישהו יוכל לעדכן אותי.
* תוספת מכתבה בעתון על מטעי התה של 'גבעות קנאן דֶבאן, מונאר, קראלה, הודו:
"כשחברת טאטה תה בע"מ (Tata Tea Ltd) קנתה את חברת טטלי תה הבריטית, תמורת 450 מיליון דולר, בתחילת שנת 2000 (בזמנו, היה זה המחיר היקר ביותר ששולם על-ידי חברה הודית לרכישה זרה) - הרציונל של העסקה היה ברור. טאטה תה לא זכתה רק באחד המותגים האיקוניים ביותר בעולם; היא עברה טרנספורמציה מחברה סמי-כפרית עם כמה מטעי תה רווחיים בקושי, למעמד של מפיצת תה גלובלית, המתמחה לא רק במוצר שמקשט את שמה, אלא גם במשקאות אחרים. מיד אחרי הרכישה, עשתה טאטה עוד מהלך לוגי. היא מכרה את מרבית המפעלים שלה במונר (Munnar), שבמערב הרי גהת בדרום הודו - שם טאטה הייתה המעסיק הגדול ביותר במשך למעלה ממאה שלמה.
העסקה הזו לא הייתה כלל וכלל דבר רוטיני עבור טאטה. במקום לתפור עסקה רווחית עם בנקים להשקעות, שמשחדים פוליטיקאים מקומיים, במקביל לפעולות קיצוץ והתייעלות בכוח האדם ומכירה של העסק לכל המרבה במחיר, כפי שחברות הודיות אחרות היו עושות - טאטה תה מכרה 17 מתוך 25 מטעים לעובדים שלה. לא היה כמעט קיצוץ בכמות העובדים, וטאטה אף הגדילה לעשות ונתנה לקבוצת הפורשים מספיק מזומן כדי לקנות מניות בחברה החדשה שהוקמה. החברה החדשה -KDHP (ראשי תיבות: Kanan Devan Hills Plantation) עדיין פועלת כתאגיד בבעלות העובדים".