קמינו פרנסס 14 - מסנטו דומינגו לבלוראדו (Belorado)

פרק 14 – מסנטו דומינגו דה לה קאלזאדה לבלוראדו (Belorado) , 10.9.2024

גם היום מסלול ההליכה סולידי ולא ארוך, רק כ-23 ק"מ. הבעיה היא שחלק מהדרך המתוכננת להליכה (כ-13 ק"מ לערך) היא במקביל לכביש N-120 העמוס וזה הרבה פחות טוב. זה גם מסוכן יותר וגם רועש יותר, שני דברים שלא תורמים להליכה שקטה המאפשרת מחשבות, רוגע וגם מדיטציה לפרקים. גם הבוקר אני אוכל ארוחת בוקר קלה בהוסטל, ויוצא לדרך על בטן די מלאה. אני צועד שוב לכיוון כיכר דל סאנטו והקתדרלה, המעוררים בי זיכרונות יפים מאמש, ועובר ליד הפאראדור המפואר בו ביקרתי אמש. עד 1965 עמדה כאן אכסניית עולי רגל שהוקמה במאה ה-15, בדיוק במקום בו עמדה האכסניה הראשונה שהוקמה ע"י דומיניק הקדוש כבר במאה ה-11. כשאני חוצה את העיירה אני פוגש את מאיה ועלמה המתכוננות לצאת לדרך ליד האלברגה שלהן. אני מחליף אתן כמה מילים וממשיך וחושב לעצמי: "בטח ניפגש שוב בהמשך", אך האמת היא שזו גם תהיה פגישתנו האחרונה בקמינו הנוכחי.

אני חוצה את הנהר אוג'ה (rio Oja) על הגשר (Puente del Santos) אותו הקים בזמנו דומיניק הקדוש ומאז שופץ כמובן, וממשיך לאורך שדות נרחבים של חמניות. הדרך חוצה עוד ערוץ מים לא רחב (rio Quintana) ומטפסת אל הישוב גראנון (Granon), כפר לא גדול בו חיים כ-307 תושבים (2011). עדויות היסטוריות מלמדות כי הכפר הזה הוקם כבר במאה ה-9, כאשר אלפונסו ה-3, מלך ליאון, החליט להקים מצודה על גבעה בקרבת מקום (שנת 885 או 889) כדי להגן על האזור מפני מתקפות המורים נגד האוכלוסיה הנוצרית. בעקבות הקמת המצודה, החלה גם התישבות של אנשים לא הרחק מהמצודה, וכך קם והתפתח הישוב גרנון.

אגדה עתיקה ('אגדת האמיצים') מספרת על סכסוך שכנים בין תושבי גראנון לתושבי סנטו דומינגו הסמוכה בעניין שטח אדמה מגודר שהיה בין שני הישובים. לאחר שהסכסוך הפך להיות אלים, הם החליטו על דו-קרב בין שני נציגים לא חמושים, אחד מכל ישוב, כשהמנצח יזכה את ישובו בשטח האדמה. בדו קרב שנערך זכה האיכר הפשוט מרטין גרסיה (Martin Garcia) שייצג את גראנון וגבר על הלוחם המאומן של סנטו דומינגו. שטח האדמה הועבר לבעלות גראנון ומאז נוהגים המקומיים לציין בחודש אוגוסט מדי שנה את האירוע בעליה חגיגית לרגל למקום הדו-קרב, בו הוצב צלב, 'צלב האמיצים' (The Cross of the brave).

חשוב לדעת שלפני שהקדוש דומיניק הקים את הגשר על נהר אוג'ה, מסלול הקמינו הלך לאורך הנהר לכיוון דרום, ורק לאחר הקמת הגשר שונה המסלול כשהוא מתקדם לכיוון מערב, אל הכפר גראנון. שינוי זה גרם כמובן להתפתחות גראנון ולהגעת תושבים נוספים. עכשיו אנחנו מגיעים לגראנון, מטפסים במדרגות ואנו במרכז הכפר. יש כאן גינת מנוחה עם כמה שולחנות וספסלים ומים, וברחבה ליד עומדת משאית שהפכו אותה למסעדה (Barbackana) ולידה יש תור של צועדים רעבים שכנראה לא אכלו לפני היציאה. לאחר מנוחה קלה ומילוי מים אני ממשיך ברחוב הראשי, וב'כיכר השעות' (Plaza Horrio) אני נכנס לבקר בכנסיית סט. ג'ון המטביל (Church of San Juan Bautista). הכנסיה הזו הוקמה במאות 16-15, ונספח אליה מבנה שבקומה השניה שלו הוא משמש כאכסניה לצליינים שהגיעו מרחוק ומציע להם ארוחות ותפילות, הצעה שקוסמת לצליינים רבים. כשאני נכנס פנימה אני מתרשם מאופיה הצנוע של הכנסייה, כפי שניתן לראות באחד הצילומים שצילמתי במקום. אגב, בעבר הרחוק היו פה בגרנון 2 מנזרים ואכסניית צליינים אחת.

מהכנסייה אני ממשיך בנתיב הקמינו החוצה את גראנון לאורך הרחוב הראשי עד לקצה הכפר ולמין רמפה כזו עם שולחן וספסלים ממנה יש תצפית נהדרת על כל המשך הקמינו. הקמינו מכאן, כפי שרואים עד למרחוק, צועד בלב אזור חקלאי, כולו בצבעי חום, שדות שחלקם נחרשו וחלקם עדיין לא בהמתנה לשנה החקלאית החדשה. פשוט יפהפה! מהרמפה הזאת יש מדרגות ברזל ואני יורד איתן למטה ומתחבר לנתיב הקמינו. במהרה הדרך הופכת לדרך עפר המשייטת לה בין הגבעות החומות עד שהיא מגיעה לגבול, הגבול בו מסתיים שטח השיפוט של האוטונומיה לה-ריוחה. וכך בשעה עשר בבוקר אנחנו עוברים רשמית למחוז המפורסם של קסטיליה וליאון (Castilla y Leon). ובכן, המחוז הזה של קסטיליה וליאון הוא המחוז האוטונומי הגדול ביותר בשטחו מכל מחוזות ספרד, 95,000 קמ"ר (יותר מפי ארבע ממדינת ישראל כולל רמה"ג ומזרח ירושלים), אך חיים בו רק כ-2.5 מיליון תושבים. מגדלים כאן הרבה חיטה ושיבולת שועל, וגם כבשים ועיזים בחלקים ההרריים יותר. לממלכת קסטיליה היסטוריה עשירה מאז נוסדה (1035), ותקצר היריעה כרגע לספר ולתאר את כל עלילותיה, ועמכם הסליחה. בהזדמנות אחרת...

הנוף לאחר חציית הגבול נשאר אותו נוף, אך בינתיים אני פוגש שתי בנות דודות צעירות מפורטוגל, נחמדות ומלאות חיים, ליליאנה הג'ינג'ית וריטה השאטנית במעילי גשם לבנים. שתיהן נראות סביב 30 (אחת קצת מעל והשניה קצת מתחת), וזו להן הפעם הראשונה שהן צועדות בקמינו. הן התחילו בסט. ג'ין פייה דה פורט, כמוני, והן מתכוונות לסיים בבורגוס, גם כמוני, וכבר עכשיו הן יודעות לומר שהן מתכוונות לחזור לכאן בשנה הבאה ולהמשיך ללכת בקמינו פרנסס. אנחנו מדברים על ההליכה בקמינו, ואני מבקש שתספרנה לי משהו מהחוויות שלהן עד כה, והן נלהבות לספר ולשתף. השיתוף הזה מוביל אותנו לדבר גם על שאלות פילוסופיות הרות גורל, על מהות החיים והחלומות שיש לנו ואנו מנסים להגשים. הן מצידן גם מתעניינות מה קורה בישראל ומה עם המלחמה שאנו מנהלים בעזה. אני מסביר וגם משתף בכך שרבים בישראל (ואני ביניהם) מייחלים כבר לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים שבידיי החמאס, אך בינתיים לצערי זה לא קורה. 

בכפר רדסייה דל קמינו (Redecilla del Camino) יש אנדרטת מתכת מ-2022 של שני עולי רגל שצועדים בקמינו, ואנו מצטלמים לידה, אני אותן והן אותי (תמונת פתיחה לפרק זה). ליליאנה וריטה מחליטות לעצור בבר הסמוך, מקום שבתקופת ימי הביניים עמדה בו אכסניית צליינים על שמו של סן לאזארו (San Lazaro), ואילו אני ממשיך לישוב קטן שנקרא Castildelgado. חיים פה רק כ-80 תושבים, אך יש כאן כנסיה רומנסקית נאה מהמאה ה-12, Iglecia san Pedro ולידה שרידים של אכסנית צליינים שהוקמה כאן בעבר ע"י אלפונסו ה-7. מחוץ לכנסייה נשענים על הקיר תיקים של צועדים בקמינו, ואני מסתקרן ונכנס פנימה לכנסיה בדיוק בעת שכומר הכנסיה מסיים לשאת דרשה/לדבר עם קבוצה של חבר'ה צעירים שצועדים בקמינו. החבר'ה נשארים לשבת גם אחרי שהוא יוצא לחדר הפנימי מאחור, ואני חושב לעצמי הממ... מעניין על מה הוא דיבר איתם?

ביציאה מהכפר אנו חוצים את נהר רלצ'יגו (Relachigo) בדרכנו לישוב וילוריה דה לה ריוחה (Viloria de la Rioja), גם הוא כפר קטן ושליו עם כ-70 תושבים. כאן נולד דומיניק הקדוש (Santo Domingo de la Calzada) שפעל כה רבות למען עולי הרגל הצועדים בקמינו דה סנטיאגו, כפי שתארתי בפרק הקודם). הבית בו נולד כבר נהרס, אך אגן הטבילה אתו הוטבל נשמר בכנסייה. ברחבה ליד הכנסיה יש פסל שלו, ולא הרחק מהפסל פינת מנוחה מוצלת עם ספסלים ושולחנות ומים, והזדמנות (בהמלצת בריירלי) להקדיש מעט זמן לאיש הקדוש הזה שעשה כה הרבה למען צועדי הקמינו.

הדרך מכאן ממשיכה לווילהמאיור דל ריו (Vilamayor del Rio) חוצה שטחי חמניות אינסופיים והמראה מרהיב! עוד ועוד חמניות גבוהות וארוכות גבעול שראשיהן נעים בעקבות השמש והן מקשטות את הגבעות שמסביב במין מרבד יפהפה ואינסופי בצבעי צהוב-ירוק-שחור שגורם לך לעצור לרגע או שניים ולהביט סביב כדי ליהנות מכל היופי הזה.

בכניסה לכפר וילהמאיור דל ריו (Vilamayor del Rio) בהמשך הדרך, אני עושה הפסקת קלרה במסעדת האלברגה ויושב בשולחן בחוץ עם לנה הקנדית הצעירה שהיתה איתי בחדר באלברגה באסטייה ואחר-כך בסאנסול, ועם שרה מסיאטל, המבוגרת יותר, שהיתה איתי באלברגה בסאנסול ודיברה גם בארוחת הערב המשותפת. כן, ככה זה כשבין הצועדים יש מנוודים שהולכים בתוכניות הליכה ועצירה דומות ולכן לא פעם יוצא לנו לצעוד יחד, ולעיתים אנו גם נפגשים ללינה ממש באותן אלברגות. אני זוכר שזה גם מה שקרה לנו בעבר עם רבקה ובוב מאריזונה במסענו הראשון בקמינו פרנסס, כאשר באורך פלא תכננו והזמנו מראש אותם מקומות לינה בחלק מהדרך. כשצעדנו בקמינו פורטוגז זה קרה לנו עם קריסטול ומארק הבלגים, ולפני שנה גם עם רוי קלי מוושינגטון כשצעדנו בקמינו האנגלי. כן, ואם תשאלו אותי, זה בעיניי אחד הדברים הנפלאים שמביאה עמה ההליכה במסלולי הקמינו השונים, וגם השהייה באותן אלברגות.

מכאן עוד כ-5 ק"מ הליכה באזור חקלאי שכולל גם גידולי ירקות (נראה לי תפ"א), ואנחנו בבלוראדו (Belorado), עיירה היסטורית קטנה וסימפטית שהוקמה בעמק התלול של הנהר Tiron במפגשו על ערוץ הנהר Verdeancho. חיים בעיירה כ-2000 תושבים, ולפי ציורי הקיר המלווים אותנו עם הכניסה לעיירה, נראה לי שיש כאן כמה וכמה אנשים מאוד יצירתיים. אח, אני 'מת' על ציורי הקיר האלה! השעה אחת וחצי לערך ואני מוצא בלי קושי את האלברגה שלי שנקראת 'ארבעה קנטונים' (Cuatro Cantones), הממוקמת על נתיב ההליכה של הקמינו ומגדירה עצמה כאלברגה בלעדית לצועדי הקמינו. נשמע מבטיח. הבחור הצעיר שיושב ליד שולחן הקבלה רושם אותי, ושואל אם ארצה להצטרף לארוחת הערב המשותפת. אני עונה בחיוב והוא מצרף אותי לרשימת המעוניינים (בתוספת מחיר כמובן), ואח"כ שואל אם ארצה לקחת איתי ארוחת בוקר מחר בבוקר וגם כאן אני עונה בחיוב. הוא מבקש ממני להשאיר את נעלי על מדפי הנעליים הסמוכים לכניסה ומראה לי את חדרי. יש כאן 3 מיטות קומתיים די צפופות, ובשטח שבין השירותים לחדר שלנו יש עוד שתי מיטת קומותיים, וביחד אנחנו 10 אנשים (בעיקר נשים) על מקלחת אחת ותא בית שימוש אחד. הממ... יהיה מעניין.

איתי בחדר שרה מסיאטל, לורי מהוואי, דֶבְרה מאדמונדטון (במיטה מעלי), ז'נט ילידת אנגליה והיום גרה וחיה בגרמניה (בעקבות בעלה), ובהמשך יגיע גם דיוויד מהרפובליקה הצ'כית. צפוף ודחוק כאן אך האווירה ממש טובה, ולפני ארוחת הערב המשותפת גם נעשה היכרות בין כולנו, נספר מעט על עצמנו ועל כל מה שבא לנו או שמישהו שואל. סוג של דינמיקה קבוצתית כזו... ז'נט למשל תספר על המעבר שלה מאנגליה לגרמניה, על מה ולמה ואיך זה כאנגליה לחיות בגרמניה, אני אשתף אותן (דיוויד יגיע רק מאוחר) במה שקורה בארץ והן תשאלנה המון שאלות, לורי תדבר על החיים בהוואי ודברה על אדמונדטון. טוב. בינתיים אני בודק ורואה שהמקלחת פנויה וממהר לסגור את הפינה הזו עם מקלחת מהירה והחלפת בגדים לפני שאצא לסייר בעיירה. אגב, יש באלברגה הזאת גם בריכת שחיה לא גדולה מדי, שתדעו, אך כרגע נראה לי יותר חשוב ומעניין להכיר מעט מה יש בעיירה הזאת.

בכיכר הראשית (Plaza Mayor) יש משרד תיירות ואני מחליט לעבור דרכו כדי לשמוע מהם המלצות לביקורים בעיירה. המשרד אמור להיפתח בארבע אחה"צ, אך מנהלת המשרד מגיעה ברבע שעה איחור... לאחר שיחה קצרה ומפה וחיוך שאני מקבל ממנה, אני יוצא לראות את כנסיית סן פדרו בכיכר סן פדרו הסמוכה (Iglecia de San Pedro) שנבנתה במאות 18-13, רק שהכנסייה היפה מבחוץ נעולה כרגע. חבל. אני ממשיך לכנסיה השניה, כנסיית סנטה מריה (Iglecia de Santa Maria) מהמאה ה-16 הבנויה בסגנון ניאו-גותי. הכנסיה ממוקמת לרגלי 'גבעת המבצר' ובעבר שרתה את אנשי המבצר. שרידי המבצר על הגבעה מלמדים על עברה של העיירה בהגנה על גבולה של קסטיליה. מחוץ לכנסיה אני פוגש את לילאנה וריטה הפורטוגזיות עמן היו לי שיחות ארוכות הבוקר. ליליאנה עם קרסול עטוף באיזה בד לבן ועם פנים דאוגות, ואני מנסה להבין ממנה מה בדיוק כואב בקרסול, אולי אוכל לעזור במשהו (אני אמנם פסיכולוג, אך גם מבין משהו בחובשות). היא מורידה את הבד העוטף ואני מסתכל, שואל איפה כואב ומבקש ממנה שתנסה להזיז את הקרסול בתנועות סיבוביות ותגיד לי מה היא מרגישה. אח"כ שתנסה לדרוך בזהירות. היא מתארת ובסך הכל נראה לי שזה לא רציני מדי. אני לא רואה נפיחות מיוחדת, ואני מזמין אותה להיכנס איתי לכנסיה. שנינו נכנסים אט-אט, מתישבים על הספסלים ומתרשמים, אני כמבקר מתעניין והיא כנוצריה.

בינתיים מגיע לכנסייה גם לוּקה האיטלקי ומתעניין במצב רגלה של ליליאנה, שמתאוששת אט-אט וכבר מתחילה ללכת עם יותר ביטחון. לוקה ואני משתפים בידע על מה שאפשר לראות כאן, ולוקה מספר לי על פרויקט שלא הכרתי, יזמה חלוצית וייחודית של עיירת בלוראדו שנקרא: Paseo del Animo ('מהלך הרוח' בתרגום מספרדית, או 'מהלך הנשמה' בתרגום מבאסקית). הפרויקט הוא מחווה לאנשים שתמכו בקמינו בדרך כלשהי, ולאנשים שיכולים להוות דוגמא לדורות הבאים בעקבות תרומתם לעולם התרבות, הספורט, הפוליטיקה, המחקר, העיתונות ועוד. הפרוייקט החל ב-2009 עם 12 דמויות מפורסמות, ביניהן רוכבי האופניים הספרדים מיגל אינדוראין, שזכה 5 פעמים רצופות בטור דה-פרנס (1995-1991), ואלברטו קונטאדור, שזכה פעמיים בטור דה-פרנס; פרננדו רומאי, שחקן נבחרת ספרד בכדורסל בעבר; אמיליו אסטבז, יוצר הסרט The Way שרובנו מכירים, על הליכה בקמינו ומרטין שין שמשחק בסרט בתפקיד הראשי, ועוד שמות שאני פחות מכיר.

האנשים שנבחרו הוזמנו להטביע כף רגל (או סולית נעל), המסמלות את ההליכה בקמינו, וכף יד המסמלת קבלת פנים והכנסת אורחים, בצירוף חתימת שמם, באריחי ברונזה מיוחדים אשר שובצו לאורך נתיב הקמינו במקום שבו הוא חוצה את העיירה, ובעוד מספר רחובות. לי זה נשמע ממש מעניין ושנינו מתחילים ללכת כמו גששים לאורך נתיב הקמינו, מנסים לזהות את שמות האנשים על אותם אריחים. במקרה של פרננדו רומאי, שיש לו כף רגל ענקית (גובהו 2.13 מטר!) היו צריכים לתת לו שתי בלטות, אחת לרגל והשניה ליד (כפי שאתם רואים בצילום שלי למעלה). בלטה עם חתימה שלקח לנו זמן למצוא היא של אמיליו אסטבז, כותב ובמאי, וגם משחק בסרט The Way, ובסוף מצאנו אותה, לא רחוק מהאלברגה שלי... (והצילום למטה). טוב, מתחיל להיות מאוחר, ואני נפרד מלוקה ידידי וחוזר לארוחת הערב המשותפת באלברגה.

ואיזו ארוחה זו היתה! אתחיל בזה שאני מאוד מעריך אלברגות שמי שמנהל אותן משקיע בצועדי הקמינו. השקעה כזו יוצרת ערך מוסף לאלברגה בכל הקשור למפגש האנושי-חברתי בין הצועדים, ואז אתה גם פחות עסוק בצפיפות או במקלחת פנויה ופשוט נהנה מאירוע כמו ארוחת ערב משותפת רבת משתתפים. וזה מה שהיה לנו הערב. כל הסועדים שובצו בשולחנות לפי בחירת אנשי האלברגה, וכך יצא לי לשבת בשולחן שבו לא הכרתי את שלושת האחרים, ליסה מברזיל שהיום חיה בארה"ב, וזוג נחמד מגטבורג, שבדיה, אנהלינה ובעלה. והיה נהדר להקשיב לסיפורים ולהוסיף מעט משלי, והכל באווירה כל-כך נעימה ומפרגנת. והנה לכם אחת הסיבות המרכזיות למה אני אוהב כל-כך לצעוד במסלולי הקמינו! המפגש הבינלאומי הזה עם אנשים שלא היה לי שום סיכוי לפגוש בכל דרך אחרת, והסיפורים שיש לכל אחד לספר על מה הביא אותו לצעוד בקמינו, פשוט נהדר!

האוכל היה מצוין אין מה לומר, באמת. אני כבר לא זוכר מה אכלנו שם, אבל היה גם בשר (עוף נדמה לי) וסלט, וכמובן יין ועוד איזה קינוח והיה טעים! באופן טבעי לא כל באי האלברגה היו בארוחה, כי יש כאלה שמעדיפים אולי ארוחה אינטימית עם בן/בת הזוג, או שהיו רעבים אחרי הצעידה בשביל והלכו לאכול כבר קודם באחת המסעדות, אבל אני ממש נהניתי. בסיום הארוחה לקחנו (מי ששילם מראש) את האוכל למחר בבוקר: שקית ארוזה עם בקבוק מים מינרלים, סנדוויץ' ותפוח עץ, והיידה, למיטה!