פרק 7 – גואה, פאנאז'י ופורטוגל

      ...לקראת שמונה בבוקר הרכבת מתחילה להתעורר. "קופי, קופי, קופי", "צ'אי, צ'אי, צ'אי", בקבוקי שתייה קרה, ביסקוויטים למיניהם, עיתונים, מסדרון המעבר מתמלא במוכרים שהולכים וחוזרים ומכריזים על מרכולתם. וילון התא שלנו עדיין סגור, אבל זה לא מפריע למוכרים להשחיל מדי פעם את ראשם ולהציץ פנימה, אולי כבר התעוררנו ואנחנו רוצים משהו. ממקום משכבי על הדרגש אני מציץ החוצה ורואה ארץ חדשה: המון-המון דקלי קוקוס גבוהים, עמוסים באגוזי קוקוס ירוקים וצהובים, וביניהם אזורים של מים שחלקם נראים כמו ביצות קטנות ואחרים כמו לגונות גדולות יותר. על רצועות קרקע, הנמתחות בין משטחי המים כמו שורות של איים שמישהו חרז יחד כמו שרשרת חרוזים לצוואר, משובצים בתים קטנים, פשוטים, עניים, עשויים קורות עץ ומשטחי פח ולידם עומדים או יושבים אנשים. פה ושם רואים גם בתים גדולים יותר, ולעיתים גם מכונית ישנה החונה לידם, וגם סירות שחותרות במים. ארץ חדשה.

גואה, ארץ חדשה / צילום: איציק גונן

   אני קורא לאחד מהמוכרים שעוברים במסדרון, וקונה ממנו ארוחה ב-40 רופי: טיפין (מיכל מתכת שיאסף ממני מאוחר יותר) עם לביבות מאסאלה דוסה, שתי פרוסות לחם ועוד שלושה סנדוויצ'ים, משולשים קטנים כאלה עם גבינה צהובה. לזה אני מצרף צ'אי ממוכר אחר, והרי לכם מין ארוחת בוקר שכזו. ג'ון התעורר, נראה לי כבר מזמן, ועכשיו הוא שותה צ'אי וקורא על הדרגש התחתון שלו, וטאריה ופיריו מתחילות גם הן לעשות קולות של התעוררות ומנסות להבין איפה הן בדיוק. בתשע וחצי באים לאסוף את המצעים מהמיטות, ובשעה וחצי או משהו שנשארו לנו עד התחנה של מאדגאון (מרגאו) בגואה אנחנו מתיישבים שוב על שני הדרגשים התחתונים וממשיכים את השיחה מאתמול. ג'ון מתכנן לנסוע לחוף בֶנאוּלי, שזה ממש קרוב, פחות מחצי שעה נסיעה באוטובוס או במונית. בנאולי, אגב, הוא המקום בים שבו פגע החץ ששלח החכם סרי פאראסורמה, שציווה על המים לסגת, על פי המיתולוגיה ההינדית, וכך אכן היה, ואנחנו קיבלנו חוף, חוף עם ייחוס. הבנות מתלבטות, טאריה רוצה לאראמבוֹל, שזה הרבה יותר צפונה, ופיריו מחפשת משהו יותר קרוב, ואחר-כך לעלות לאראמבול או לרדת לפלוֹלֶה (פאלולים). ואני, אני מתכנן על פאנאז'י ("הארץ שלא מוצפת"), בירת גואה הנוכחית, ועל בירת גואה העתיקה שלידה, אולד גואה, כדי לראות מה השאירו מאחוריהם הפורטוגזים, שהגיעו לגואה בשנת 1510, בעקבות ואסקו דה-גמה, מגלה הארצות הפורטוגלי שהגיע לקראלה השכנה כבר ב-1498.הפורטוגזים הגיעו לכאן במטרה לבסס את שליטתם בנתיבי סחר התבלינים מהמזרח, ונשארו עד 1961, כאשר אז נאלצו להתפנות עקב דרישת הודו, שזכתה לעצמאות ב-1947. החופים יחכו לי בינתיים עד שאסיים לראות כמה דברים שמסקרנים אותי מאוד, אני אומר לג'ון ולבנות (שעכשיו כבר מתלבטות, במיוחד פיריו, אולי גם הן תבאנה איתי), ובראשם המורשת הנוצרית-קתולית שקיימת כאן בגואה ואשר הופכת את המדינה הזאת למדינה שבה רוב התושבים הם נוצרים ולא הינדים, סיקים או בודהיסטים, כפי שקיים במדינות צפון הודו.

תחנת הרכבת של מאדגאון (מרגאו), גואה / צילום: איציק גונן

     מאדגאון (Madgaon) או בשמה האחר מארגאו (Margao) היא בירת מחוז סאלסֶט ונחשבת לעיר הסואנת ביותר בגואה, אבל תחנת הרכבת שלה מאוד שקטה, נקייה ונעימה, ממש כיף להסתובב בה. וכיוון שכך, אני חושב לעצמי, זו הזדמנות טובה להזמין לעצמי כרטיס רכבת להמשך המסע. גואה בשבילי היא רק תחנה (מעניינת) בדרך למטרה העיקרית שלשמה הגעתי הפעם להודו, והמטרה הזאת נמצאת במדינת קראלה השכנה. עוד לא הגיע הזמן לחשוף בפניכם את הסיבה שבגללה הגעתי הנה לדרום-מערב הודו, אבל אני מבטיח לכם שבהמשך עוד תשמעו את כל הסיפור. בינתיים אני רוצה ליהנות מגואה, שיש לה כמה דברים מעניינים להציע חוץ מהחופים שלה, שעשו לה שֶם בין הישראלים בעשורים האחרונים.

   ליד היציאה מתחנת הרכבת אנחנו נפרדים. ג'ון לבנאולי, טריה ופיריו לאראמבול, סופי, ואני לדלפקי הכרטיסים בקומה השנייה. הדלפקים בתחנה לא עמוסים, אבל לעומת זאת הרכבת שאני מתכנן לקחת לארנקולם (קוצ'ין) בעוד כמה ימים עמוסה ומלאה, ואני קונה כרטיס ונכנס לרשימת המתנה. 4 שעות לפני מועד יציאת הרכבת אני צריך להתקשר כדי לדעת אם יש לי מקום, אם לא יהיה נראה מה עושים, למה לדאוג עכשיו? אני יוצא מהתחנה ולוקח מונית לתחנת האוטובוסים המרכזית קאדאמבה, שנמצאת בקצה הצפוני של מארגאו. יש כאן מלא אופנוענים, שמנסים לשכנע אותי לנסוע אתם, "רק 20 רופי", אבל עם הבית העמוס על הגב והתיק שתלוי מקדימה לא נראה לי הכי נוח על אופנוע, ואני מעדיף את הנוחיות של המונית, אפילו שזה 60 רופי. בתחנת האוטובוסים רעש והמולה; אוטובוסים חונים בשטח הפתוח בסדר שמובן רק להם, ואנשים ממהרים לעלות עליהם, או שעומדים בחלק הבנוי והמוצל של המשרדים בחבורה אחת גדולה של כמה עשרות, ומנסים לקרוא מה כתוב בשפה המקומית (קונקאני) על האוטובוסים הנכנסים לתחנה כדי לדעת מתי להתחיל לרוץ ולאן. בעיניים שלי בלגאן, ובעיניים הודיות בלגאן מאורגן... צריך לקנות כרטיס, אומר לי מישהו שאני שואל איפה עומד האוטובוס לפאנאז'י, ואני נכנס לתור מול החלון המשורג, קונה כרטיס של 19 רופי, ועולה על אוטובוס שעומד מונע מאחורי משרד הכרטיסים, וכבר מוכן לצאת לדרך.

תחנת האוטובוסים קאדאמבה, מאדגאון, גואה / צילום: איציק גונן

   שלא כמו האוטובוסים בצפון אין כאן משטח פנוי ליד הנהג כדי להניח תיקים גדולים, ואני נאלץ להדחק עם הבית והתיק על מושב של שלושה בשורה. מזל שזו נסיעה רק של שעה, אחרת לא היה נשאר ממני הרבה כשהשניים שלצידי מוחצים אותי מהצד, הבית מלמטה והתיק מלמעלה. בכלל, האוטובוסים פה שונים מאלה של הצפון, פוריטנים יותר. בצפון תא הנהג בדרך-כלל מקושט כולו בתמונות של אלים הינדים, שרשראות של מנורות צבעוניות קטנות שנדלקות וכבות כל הזמן, ועוד כל מיני קישוטים. כאן תא הנהג צבוע בתכלת עמומה כזו, כמו שאר האוטובוס, סגור בשבכת ברזל ואינו מקושט כלל. על אחת מדלתות היציאה של האוטובוס יש ציור גדול של ישו, וזהו בכל מה שקשור לקישוטים. כשכל המושבים מתמלאים האוטובוס יוצא לדרך. ליד הנהג כתוב שמותר לו לקחת 54 נוסעים בישיבה ועוד 21 בעמידה, אז כנראה שמקומות העמידה מיועדים לנוסעים שיעלו בדרך.

     בנסיעה אתה מיד רואה את ההבדלים בין הדרום של הודו לצפון. לצד דקלי הקוקוס הגבוהים והמרשימים שראיתי כבר מהרכבת, אפשר לראות הרבה כנסיות לבנות, צלבים בכל מקום, ובתים שבנויים בסגנון פורטוגזי, לצד בקתות עץ ופח פשוטות. הצבעים השולטים הם ירוק, של העצים והצמחייה הטרופית שמסביב, חום-מוקה בהיר יפה כזה, של האדמה, והלבן של הכנסיות וחלק מהבתים. בין לבין יש לי תחושה שאני בהאיטי או בג'מייקה, או באחת מהארצות הטרופיות האלה, רק בוב מארלי חסר לי עכשיו... האוטובוס חוצה שוב את נהר זוארי (Zuari) הרחב, אותו חצינו קודם עם הרכבת בדרכנו דרומה למאדגאון, ותוך פחות משעה אנחנו בפאנאז'י.

רח' 31 בינואר, רובע סאו-תוֹמֶא, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

   אני פותח את הלונלי ומתביית על גסט-האוס שנמצא ברובע הפורטוגזי העתיק סָאוֹ-תוֹמֶא ולוקח לשם מונית. מסתבר שיש לו רק חדר אחד פנוי, ב-300 רופי, ובלי שירותים. לא נראה לי. אני מעמיס את הבית ויוצא לחפש. הרובע הזה מאוד מיוחד ויפה, ואני מקווה שאצליח למצוא כאן חדר, אלא שבינתיים החום והלחות נוראיים ואני כולי סחוט מזיעה; במצב כזה אפילו הראש שלי מפסיק לעבוד ואני עוצר ומתיישב מתחת לעץ, כדי להתאושש. בינתיים אני פותח את הספר, מסמן לעצמי אזור לחיפושים, ואחרי מנוחה קצרה יוצא שוב לדרך. עדיין ברובע סאו-תומא אני מוצא גסט-האוס לא מלהיב, Somia, אבל עם חדר סביר (שתי מיטות אפילו), שירותים ומקלחת. במצב העייפות ונחלי הזעה ששוטפים אותי אני מחליט לעצור כאן, אפילו שזה 400 רופי, ולוקח את החדר ללילה אחד. יותר מאוחר, כשאתאושש, אלך לחפש מקום יותר טוב ויותר זול. לבעל הגסט-האוס קוראים תומאס, ואחרי שאני ממלא בספר האורחים את כל הפרטים שלי ומשלם לו הוא אומר "אם יש איזו בעיה תבוא אלי". אז זהו שיש, כי הדבר הראשון שיש לי בראש כשאני נכנס לחדר זו מקלחת טובה, ומסתבר שאין מים! תומאס הולך לבדוק את המשאבה, וכשהוא חוזר הוא אומר שיש בעיה, ורק אחר-הצהריים יהיו מים. אבל שאני לא אדאג, הוא יביא לי כמה דליי מים שארצה... שלום לך הודו יקירתי, חזרת אלי, ואם היו לי איזה שהם ספקות כשראיתי את הבנייה האירופאית המרשימה ברחובות מומבאי, והרכבת לגואה שיצאה בזמן, אז זהו שעכשיו הם נעלמו סופית, אני בהודו!

   בינתיים אני עייף ומותש מכדי לקום עכשיו ולעזוב את הגסט-האוס, אפילו שאני בטוח שגם אחר-הצהריים לא יהיו מים, ואני מאשר לתומאס להביא לי שני דליי מים גדולים, שאכן מיד מגיעים, בזריזות מפתיעה, בצרוף הבטחה שאם ארצה עוד רק אבקש... מה אני אגיד לכם, גם עם דליי המים הקרים המקלחת הזאת היא משהו, כמעט מושלם! אחרי לילה ויום של רכבת, מוניות ואוטובוס, כשאני נוטף זיעה בחום ובלחות של דרום הודו, גם מקלחת עם דליים עושה לי את זה. בצפון אלה דליים עם מים חמים, וכאן מים קרים, אבל חווית הרחצה בדלי לעולם עומדת. אתם יודעים מה, אולי גם בארץ אני אתחיל להתרחץ עם דלי?!?

סמטה ציורית ברובע סאו-תומא, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

     בארבע אחר-הצהריים מתחיל להתקרר מעט, כשרוח קלה מגיעה מנהר מאנדובי (Mandovi) הסמוך, המקיף את חלקה הצפוני של פאנאז'י ונשפך אל הים הערבי. בשבילי זהו זמן טוב לצאת החוצה ולהתחיל לרחרח ולהכיר את המקום, וכמובן גם למצוא גסט-האוס חליפי. שני הרבעים הפורטוגזים העתיקים, סאוֹ-תוֹמֶא בו אני גר, ורובע פוֹנטֶניָאס שלידו, שניהם ממערב לנהר הקטן אָוּרֶה (Ourem) הם שני רבעים פשוט מקסימים! רחובות צרים המרוצפים בחלקם באבנים עגולות ובחלקם האחר באבנים מרובעות, בתים צבעוניים עם חלונות ותריסים הסובבים על ציר ומרפסות קטנות, לפעמים ממש זעירות, מעוצבות להפליא ותלויות מעל לרחוב. בכניסה לבתים עציצים עם פרחים ושיחים קטנים, שבמספר מקומות הם חלק מגינה קטנה המגודרת בקיר מסויד לבן, והכל כל-כך מטופח ונקי. המראה כל-כך שונה ממראה הרחובות ההודים הטיפוסיים בערי השדה עד שלרגע נדמה לך שאתה בכלל בפורטוגל ולא בהודו.

   פאנאז'י (Panaji) הוכרזה רשמית כבירת גואה ב-1843, לאחר שקיעתה של אולד-גואה (בגלל סיבות שלא כולן ברורות לי כרגע), וכשאתה משוטט ברבעים האלה של העיר בה חיים כ-40,000 תושבים ובמטרופולין העירוני כולו כ-115,000 תושבים (מפקד אחרון 2011), ברור לך לגמרי מדוע הבחירה נפלה על פאנאז'י כבאה בתור אחרי אולד גואה. בשעות אלה של אחר-הצהריים חוזרים אנשים מהעבודה, רבים מהם, כולל בחורות צעירות, רכובים על קטנועים השועטים בסמטאות המפותלות. אולי זה נדמה לי, לא יודע, אבל לפחות אצל חלק מהאנשים, גברים ונשים, אתה רואה תווי פנים שהם מעט שונים מתווי הפנים ההודים האופייניים, משהו שמזכיר תווי פנים של אנשים מברזיל, או פורטוגל. האמת שזה די ברור ולא מפתיע שאם הפורטוגזים שלטו כאן עד לפני ארבעים וכמה שנים הם גם השאירו אחריהם צאצאים שהתערבו עם האוכלוסייה המקומית, ובכל זאת יש בזה משהו מעט מפתיע כשאתה רואה את זה מולך בעיר הודית. בכל מקרה פורטוגזית היא עדיין השפה הבינלאומית המדוברת בפאנאז'י, ואתה יכול לראות אותה גם בשמות רובעים, רחובות וחנויות.

רוכבות הקטנועים בסמטאות סאו-תומא, פאנאז'י / צילום: איציק גונן

   תוך כדי שיטוט בשני הרבעים הפורטוגזים העתיקים האלה אני נכנס גם לכמה גסט-האוסים כדי למצוא מקום הולם אליו אוכל לעבור מחר. גסט-האוס אפונסו (Afonso) הוא מקום משפחתי קטן ומדליק שלפי הספר שייך עדיין לטווח המחירים הזול, ואני כבר מתחיל להתלהב, איזה יופי, באמת מקום שווה, אבל אז אומרת לי בעלת המקום, שלקחה אותי לסיור באחד החדרים (לאחר שחלצתי את סנדלי), שזה יעלה לי 1100 רופי ללילה... וואו, איזה באסה, אני חושב לעצמי, 500 הייתי מוכן לשלם בשביל מקום כזה שנראה פשוט מושלם, אפילו שזה הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל יותר מ-1000? המחירים כאן גבוהים בהרבה מאלה של הצפון זה כבר ברור לי וזה לא רק במומבאי, עכשיו צריך לנסות ולמצוא בכל זאת משהו סביר. אני ממשיך לטייל ולבדוק, ובסוף אני מאתר חדרים עם שירותים ומקלחות בשני גסט-האוסים סבירים ב-300 רופי ללילה, ומסכם עם כל-אחד מהם שמחר בבוקר אבוא עם הציוד שלי (פינוי החדרים כאן הוא בתשע בבוקר). עד מחר, אני חושב לעצמי, אחליט על איזה מהם בא לי יותר.

   אני ממשיך לאורך גדתו המערבית של האָוּרֶה, וליד הדואר המרכזי אני מוצא חנות קטנה למוצרי חשמל ובה טרנספורמטור שיתאים למטען שלי. הללויה! מאז שהגעתי להודו אני לא מצליח לטעון את הבטריות במצלמה שלי וכבר נאלצתי לעבור לבטריות רגילות. אחרי שאנחנו בודקים שהכל עובד וזה גם טוען, אני משלם למוכר 150 רופי ויוצא מהחנות שמח וטוב לב. לא הרחק מכאן מתחילה הטיילת לאורך גדתו הדרומית של נהר מאנדובי, ועכשיו ממש נעים ללכת על הטיילת הזו, יחד עם זוגות צעירים הממתינים לשקיעה ואנשים שהגיעו הנה לאחר שסיימו את יום עבודתם, וליהנות מהרוח המגיעה מהים הערבי דרך מפרץ אגואדה (Aguada) וחופי דונה-פאולה ומיראמר. צפונה יותר נמצאים חופי קאלאנגוט, אנז'ונה, ואגאטור ואראמבול, וגם הם שולחים אלינו את ריח הים ואווירת החופש והשלווה. אני מתיישב על ספסל בטיילת, עוצם עיניים וגומע אל תוכי את רוח הים ואת הקרירות שהיא מביאה אתה, ושמח שהגעתי לכאן, לפאנאז'י. אני יודע שמרבית הישראלים פוסחים על המקום בדרכם לחופי גואה, אבל זו עיר ממש שווה, וממה שכבר ראיתי יש כאן מלא דברים מעניינים.

הטיילת של פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

     הערב יורד לאיטו, פנסי הרחוב נדלקים, ואני מרגיש שהגיע הזמן לאכול משהו. בסאו-טומא יש מסעדה שנראית מדליקה וקודם כבר הספקתי להיכנס אליה ולהתלהב ממנה, עוד לפני שקראתי בספר שהיא "אחת המסעדות בעלות האופי הייחודי והמובהק ביותר בגואה". וואלה! למסעדה קוראים Hotel Venite, שם נוצרי לתפארת (מציין את מזמור צ"ה מתהילים המושר בכנסיה הנוצרית בתפילת הבוקר), והיא ממוקמת ברחוב ה-31 בינואר, בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות ומעוצבת בסגנון פורטוגזי כפרי כשמבחוץ מייחדות אותה 7 מרפסות זעירות, 6 הפונות לרחוב ועוד אחת הפונה לסמטה צדדית. אני נכנס בכניסה היפה המרוצפת ומעוטרת מסביב בצדפים ושבלולים יחד עם ריצופי מוזאיקה, עולה למעלה במדרגות העץ מוקף בציורי קיר גדולים, ומתנחל באחת המרפסות הזעירות, שיש בהן מקום (בקושי) לשולחן קטן ושני כיסאות. קודם ראיתי כמה סירות דיג שטות לאורך הנהר וכבר הספקתי להבין שדגים בגואה זה משהו, אז אני הולך על מנה של דג גואה בְקארי עם אורז וירקות, מים שיעזרו לי להתמודד עם החריף וצ'אי לקינוח. המנה שהזמנתי פשוט מעולה ואפילו החריפות נסבלת (ביקשתי מהם שלא יגזימו עם החריף), ואני כבר בודק אתם מתי הם פותחים בבוקר לארוחת בוקר. בשעה זו המסעדה כבר מלאה באוכלים, מרביתם תיירים ומטיילים כמוני, והתאורה העמומה יחד עם הנרות הדולקים על שולחנות האוכל יוצרים כאן אווירה מאוד מיוחדת, אווירה רגועה של חופש, של שלווה כזאת. אני בטוח שגם קסי היתה נהנית כאן מאוד, אלא שקסי כידוע לא אוהבת את הודו, ולכן היא ממתינה לי עכשיו בתאילנד, הפסד שלה.

בקומה השנייה המרפסות הזעירות של מסעדת Hotel Venite, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

   בדרכי חזרה לגסט-האוס שלי, שנמצא לא הרחק מכאן, עובר לידי בהליכה איטית וצולעת כלב זקן עם פצעים בכל גופו ומבט נוגה. הכלב הזה מזכיר לי את הכלב מואראנאסי, זה שידע לשבת על רגליו האחוריות ולתת לך מכות קלות על הגב עם אחת משתי רגליו הקדמיות, כדי שתאכיל אותו בעוגיות. הכלב הזה היה מגיע כל פעם שארנו הצרפתי ואני היינו מתיישבים על מדרגות קדאר גהאט, ועובר מהגב שלי לגב שלו, וחזרה. אבל מה שמעניין עכשיו, זה שהכלב נעצר ומביט בי במבט עמוק כזה, כאילו הוא מכיר אותי. אני עובר את הכלב וממשיך ללכת, ואחרי כמה צעדים נעצר ומביט אחורה, והכלב עדיין שם, עומד באותו מקום, ראשו מוטה אחורה והוא מביט בי. אני ממשיך עוד איזה 20 מטר ושוב עוצר ומביט אחורה, והכלב עדיין עומד שם, מביט בי מרחוק. מה תגידו? זה לא אותו הכלב, כי הצבעים שלו שונים מעט, אבל אולי זה גלגול של מישהו שהכיר אותי ומצפה שגם אני אכיר אותו?!? טוב, בטח תגידו שהתחרפנתי ולא יודע מה, אבל הייתם צריכים לראות את המבט הזה שלו, נשבע לכם, פשוט מבט של מישהו שמכיר אותך יחד עם אכזבה על זה שאתה לא מזהה אותו...

גם הם מותשים מהחום. מנוחת הלוחמים בכניסה לגסט-האוס, פאנאז'י, גואה / צילום: איציק גונן

   כשאני מגיע לגסט-האוס אני מיד הולך לחפש את תומאס כי ברור לי שמים זורמים אין, ואכן לא טעיתי. תומאס אומר שהוא הולך לטפל ותכף יהיו מים. מכיוון שיש כאן לפחות עוד 10 חדרים, ובכולם אנשים שחלקם הגיעו היום או אתמול, לפי ספר האורחים שראיתי, אני תוהה אם בעיית המים היא רק אצלי או שאצל כולם. אחרי חצי שעה לערך דופק תומאס על הדלת ובפיו בשורה: "יש מים!". אני פותח את הברז שמעל לכיור ורואה זרזיף דק וצנום שאחרי כמה שניות נגמר ונעלם, וזהו. "מה זה צריך להיות?" אני שואל את תומאס. "תכף זה יתחזק", הוא אומר, ובאמת, לא תאמינו, אחרי עוד דקה או משהו הזרזיף חוזר ולאט-לאט תופס ביטחון ומתחזק, והנה יש לנו כבר זרימה סבירה (לא להיסחף, זה לא ממש זרם חזק...). טוב, כבר תכננתי להציע לתומאס דיל שבגלל שאין מים זורמים נוריד את התשלום לחדר בחצי ואז לא אעזוב מחר... העיקר שיש מים ואפשר להרביץ מקלחת טובה לפני שאני הולך להחזיר לעצמי את כל שעות השינה שחסרות לי עוד מהרכבת.