פרק 32 – ארנו ואני, והגאנגס
היום פגשתי את הדר, כן, הדר מרישיקש, זוכרים? פתאום היא מופיעה מולי לא הרחק ממסעדת 'חיפה' באיזור אסי גאט, יוֹ, ממש התרגשתי! כבר ממש התגעגעתי לחבר'ה של רישיקש... היא הגיעה לואראנאסי שלשום בלילה ברכבת הישירה מהארידוואר, וכמובן נהג הטקסי-ריקשה לקח אותה לאן שהוא רצה, איך לא, איזה גסט-האוס באזור הנומאן גהאט, ועכשיו היא מחפשת גסט-האוס טוב לעבור אליו. טוב, אחרי ההתרגשות של הפגישה, מה נשמע, מה קורה, וכל זה, ובעוד היא מספרת לי מה התרחש בלאקסמאן ג'ולה מאז שעזבתי, כולל מסיבת חנוכה לתפארת, ובעיקר מה שקרה עם אורי, ואל זה תכף אחזור, עוברת מישהי על אופניים שהדר הכירה בדהרמסלה, ומסתבר שאותה מישהי שכרה בית באיזור שיבאלה גהאט, וכשהיא רואה את הדר היא מציעה לה לבוא לגור אצלה, בלי כסף... מה תגידו? הדר כמובן מציעה מיד לשלם לה, ואני שואל את עצמי, שוב, אם כל המפגשים האלה הם רק צירוף מקרים מופלא, או אולי גם יותר מזה?...
טוב, לא ארחיק לכת יותר בעניין הזה, שלא תחשבו שהתחרפנתי לגמרי, אז בואו נחזור למה שקרה לאורי, כמו שהדר מספרת לי עכשיו. אורי עישן משהו, לא ברור מה, ופשוט התחרפן והתחיל להתנהג באופן מוזר. כל החבר'ה שמרו עליו במשמרות כי אי אפשר היה להשאיר אותו לבד, שלא יעשה שטויות ויגרום נזק לעצמו, כפי שכבר התחיל לעשות. "זה היה פשוט מפחיד", היא אומרת, ואני מיד רואה מול העיניים שלי את כל מה שהדר מתארת שקרה שם. אני מחבק את הדר כמו שמתחבקים אנשים קרובים כשקורה משהו לא טוב למישהו במשפחה, ועדיין מתקשה או מסרב לקלוט.
הדר ואני (יושבים עם הגב לקיר) חודש מאוחר יותר... / צילום: אחד מהחבר'ה
זה היה בשבת. בשגרירות שלנו בדלהי לא ענו, וגם חדר המצב של משרד החוץ נאלם דום, ובסוף, בלית ברירה, התקשרו למשפחתו בארץ. כשהדר עזבה את רישיקש, היא יודעת שניסו לסדר את הסעתו ברכבת לדלהי, לצורך אשפוז זמני, עד שמישהו מהמשפחה יגיע... יוֹ, אני פשוט לא מאמין! אורי? הבן-אדם האחרון שהייתי חושב שיסתבך עם סמים, אני המום, אני פשוט לא יודע מה להגיד... דיברתי אתו כמה פעמים, בחור דתי-מסורתי, רציני, מתלבט, גם בנושא של הדת, בוגר, וגם לא כזה שרק אתמול השתחרר, הספיק כבר ללמוד לתואר ראשון ושני, ובכלל. אני מוכרח להגיד שלא שמעתי ממנו משהו שידליק אצלי איזו נורת אזהרה, וגם לא ראיתי אצלו שום התנהגות מוזרה, להפך, הוא נראה לי אפילו יותר מדי מסודר, מאורגן, לא זרוק (יחסית להרבה אחרים). באמת, נשבע לכם שהוא נראה הבחור הכי נורמלי בעולם, נשמע הכי נורמלי, והתנהג הכי נורמלי. עכשיו אני פתאום עוצר לרגע וחושב, שאולי זאת בכלל הבעיה, שהוא היה יותר מדי נורמלי, אולי זה בכלל הסיפור? אולי בשביל לשמור על עצמך כל-כך נורמלי בעולם המטורף הזה שלנו, להיות בסדר ובשליטה כל הזמן, אתה צריך להשקיע כל-כך הרבה מאמצים, שבסוף משהו קטן בא ושובר אותך, ואין לך כוח נגדו, כי כבר בזבזת את כל הכוח שלך בלהיות נורמלי...
אני זוכר שבקבלת שבת האחרונה, לפני שעזבתי, אמרתי לו שעוד כמה ימים, כששימי יעזוב, הוא יהיה הכי ותיק ברישיקש. שאלתי אותו עד מתי הוא מתכוון להישאר ברישיקש, והוא אמר שעדיין הוא לא יודע, ואולי בכלל יישאר בינתיים ולא יעזוב לדרום כמו כולם, ואתם יודעים מה, דווקא אני הייתי צריך לשים לב יותר מהאחרים ופספסתי. כן, העניין הזה לא נותן לי מנוחה. נכון, כל הסיפור קרה שבוע אחרי שעזבתי, ובכל זאת אני מרגיש לא נוח, ובעיקר דואג לו מאוד! כשאגיע לדלהי בדרך חזרה, אנסה לברר אם הוא עדיין שם, מאושפז איפשהו, ואם כן אסע לבקר אותו. אני חייב לראות אותו, בדלהי או בארץ, לשמוע אותו, ולעזור לו עד כמה שאוכל…
פעמיים צ'אי ב'גאנגס וויו' על גדות הגאנגס, לשלומו של אורי / צילום: איציק גונן
...יותר מאוחר, אחרי קצת אינטרנט וכל מיני (גלי מספרת מה קורה בארץ, סינתייה וקולין שולחות ד"ש, פייר בדרך לדרום-אמריקה, ושימי מחכה לי בפושקאר), אני מנסה להירגע ממה שהדר סיפרה לי על אורי ב'גאנגס ויוּ', מסעדת-קפה ממש על שפת הגאנגס, בחצי הדרך בין אסי גאט לגסט-האוס שלי, על שתי כוסות צ'אי, ואור שמש שהולך ונרגע, הולך ומתרכך, ויורד, בדרך לשקיעה. הסיפור עם אורי לא נותן לי מנוחה, האם אפשר היה להבחין במשהו עוד קודם? האם אני יכולתי להבחין במשהו? אורי היה אחד מהחבורה, למרות שגר בצד המערבי של לאקסמאן ג'ולה, בעוד כולנו גרנו בצד המזרחי, והרבה פעמים כשישבתי על מרפסת הגסט-האוס שלנו ראיתי אותו חוצה את הגשר לצד שלנו, תוך כדי שיחה ערה עם איזו מטיילת, בדרך-כלל לא ישראלית. תמיד הוא נראה לי רציני כזה, מסודר, מתוכנן, יודע מה הוא עושה, וגם כשהיינו מעבירים בינינו סיגריות כשישבנו יחד, הוא אף פעם לא היה חלק מזה, עד כמה שאני זוכר. גם יצא לנו לדבר כמה פעמים, ואפילו שרנו יחד ('אולה בבו'!), ובאמת, אתם יודעים, אולי זה בכלל הסיפור, בהפוך על הפוך. אלה שמוכנים יותר לנסות, ולעיתים גם מושפעים, לכל מיני כיוונים, מפתחים יחד עם זה גם יכולת עמידה (מרביתם לפחות). אם הם מתחילים להיסחף בזרם, אפשר לראות את הסחיפה שלהם, ויש לך זמן, אם אתה רוצה, גם להשפיע ולסחוף אותם חזרה, כי הם כמו עצי צפצפה, שיש להם גמישות לנוע ולהתכופף עם כל רוח שמגיעה, ואחר-כך להתיישר ולחזור למצבם הקודם. לעומתם אלה שלכאורה נראים חזקים יותר, ופחות מושפעים, אולי כי הם גם פחות מוכנים להתנסות, הרי כשהם בסופו של דבר נחשפים לניסיון, מסיבה זו או אחרת, הם עוברים בבת אחת שינוי, טרנספורמציה, בלי שהראו כל סימנים שזה מה שהולך לקרות להם, ובלי שחשדת שיש להם איזו בעיה או פיתוי שהם מתמודדים אתו. להפך, הם עמדו זקופים, בלתי מושפעים לכאורה, כמו ברושים או עצי אורן חסונים, אבל בה בעת חסרו את הגמישות הנדרשת לעמוד ברוח משתנה, וכשבא משב רוח קצת יותר חזק, או פתאומי, או מכיוון בלתי צפוי, הם פשוט נשברו ונפלו לארץ…
עצי אורן עומדים זקופים, האם ישרדו את הסערה? / צילום: איציק גונן
____________________________________
היום חזרתי ל'פלקסוס', של הנרי מילר, שהפסקתי באמצע כדי לקרוא את 'אבנים מן הנהר', ושני הספרים האלה הם ממש 180 מעלות אחד מהשני, עולמות הפוכים. 'פלקסוס' הוא הספר השני בטרילוגיה 'הצליבה הוורודה' של הנרי מילר, וקניתי אותו בקיץ, אחרי שקראתי את 'סקסוס', הספר הראשון, ואהבתי אותו מאוד. קצת התלבטתי אם לסחוב להודו ספר של 600 עמודים, והתנחמתי בעובדה שלאחר שאגמור לקרוא אותו, ואתן אותו מתנה למישהו נחמד שאפגוש כאן בדרך, יוקל מעט משקל 'הבית' שאני סוחב ויתפנה מקום לכמה מתנות שבטח אקנה לפני שאחזור. 'פלקסוס' הוא ספר שכייף לקרוא, גם אם אתה לא 'מת' על הנרי מילר (אחד הגדולים לדעתי), ורק אם ממש-ממש לא אהבת את 'חוג הסרטן' (ספרו הראשון של מילר), אתה יכול לדלג עליו ולעבור הלאה.
לכאורה יש משהו מוזר בעובדה שאני יושב עכשיו בואראנאסי ההודית, וקורא איך הנרי מילר יושב בספרייה הציבורית בניו-יורק, בשדרה החמישית על רחוב 42 (ספרייה שאני מכיר כה טוב), במקום לקרוא על דברים שמתרחשים בהודו, לכאורה. לפני שיצאתי לטיול קראתי כמה ספרים על הודו, בראש ובראשונה את 'אלוהי הדברים הקטנים', של אהרונדטי רוי (ספר חובה!), את 'יומן מסע' של קרליבך, ובתווך עוד כמה, וכשהתלבטתי אילו ספרים לקחת איתי, ולקחתי לא מעט, היה ברור לי שאלה לא צריכים להיות ספרים על הודו. ייתכן שכבר אז חשתי שהשהייה בהודו תהיה כל-כך אינטנסיבית, וסוחטת, שאצטרך משהו שיאזן אותי, ויחזיר אותי מעת לעת לחיי הרגילים, מין 'עוגני שפיות' כאלה, אתם יודעים. ואולי גם היה כאן גם משהו אחר, שפחות ברור לי כרגע, לא יודע.
לקרוא את פלקסוס בהודו / צילום: איציק גונן
ועכשיו, על המרפסת הפתוחה של 'וישנו', בין כוס צ'אי אחת לשנייה, עם פלקסוס ביד וטיפוסים כמו מוֹנָה, אוּלְריק, קרוֹנְסקי ואו'מרה בראש, אני חושב על זה שמחר אחר-הצהריים אני עוזב את ואראנאסי. כבר כתבתי כמה פעמים שהעיר הזאת מיוחדת מאוד, ולא דומה לשום דבר אחר שראיתי עד עכשיו בהודו, וכעת אני שואל את עצמי מה תקופת השהייה המתאימה לפה. מחר אהיה כאן שבועיים, ואני מרגיש שבמידה רבה מיציתי את העיר, אם לא באתי ללמוד כאן מוזיקה, או משהו כזה. באותה נשימה אני מרגיש שגם שנה לא תספיק לי כאן, כדי לחדור ולהבין למלוא עומקם את שורשי התרבות והמסורת ההודית. טוב, שנה אין לי, לצערי, ואם באתי לראות ולחוות את ואראנאסי באופן ראשוני, אז זה הזמן להמשיך הלאה. אני מרגיש שאפילו טקסי שרפת הגופות כבר לא מעוררים בי אותן תגובות כמו בהתחלה, וזה, יותר מהכל, סימן בשבילי לקום ולהמשיך הלאה. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לי כאן זה שאתרגל למשהו, שאקבל את הדברים כמובנים מאליהם, שאפסיק לשאול, לחפש, להתעניין. אבל אני אגיע הנה שוב, אני בטוח, באופן שיאפשר לי להמשיך וללמוד, לרדת יותר לעומק, כי פעם שהתחלתי, אני מרגיש, לא אוכל כבר לעצור, כן, זה השלב הבא...
אחר-הצהריים אני מחליט לקחת שייט אחרון של שקיעה על הגאנגס, והולך במיוחד לדאסאסוואמד גהאט לפגוש את ראג'יב, שיש לו סירה (אחר-כך הסתבר לי שיותר מאחת). ראג'יב הוא הודי נחמד ולבבי, בין 40 ל-50, שפגשתי כאן ביום הראשון שהגעתי לואראנאסי, וכשהציע לי שייט בסירתו, התחלנו לגלגל שיחה, שבסופה הבטחתי לו שמתישהו אגיע אליו לשייט. מאז כבר שטתי כמה פעמים עם אחרים, ממקומות שונים לאורך הגאנגס, ועכשיו אני מגיע במיוחד אליו (הבטחתי!). עוד בדרכי לשוק הפירות הסמוך פגשתי אותו, ואמרתי לו שעוד איזה שעה אני בא אליו לשוט. הוא הודה לי בשמחה, רק שבסופו של דבר, כשהגעתי, הוא התארגן לצאת עם סירה שעליה כמה נוסעים, ושלח אותי עם הבן שלו, נער כבן 18-17 ("...זה הבן שלי, אל תדאג, הוא יודע לשוט")... כן, שוב למדתי, בפעם המי-יודע-כמה, שהמשקל שאני נותן להבטחות שלי כנראה הרבה יותר גדול ממה שנותני השירותים למיניהם כאן נותנים לשלהם. כמה פעמים עוד אני צריך בשביל לקלוט את זה, הא? תגידו לי…
הנער מורי משיט את הסירה ואני עם הפאפאיה / צילום (עצמי): איציק גונן
...זהו, הבאתי אתי פאפאיה גדולה שקניתי בשוק, וכאן על הסירה זה המקום הכי שקט וטוב לאכול אותה. בכל מקום אחר מיד מושטות אליך עשרות ידיים של ילדים, שמבקשים אוכל (ומוכנים לקבל אוכל ולא כסף, בניגוד להוריהם), או להבדיל עיזים, שמשוטטות כאן חופשי, וכמובן קופים, שגם כאן בואראנאסי אפשר למצוא אותם כמעט בכל מקום, וגם הם, כידוע, אוהבים פירות... עכשיו אני יכול לאכול וליהנות בשקט, וגם לכבד את השייט שלי, מוּרי, שנראה נער נחמד, די מיומן, אבל לצערי לא יודע אנגלית, ממש כלום. תוך כדי שייט דרומה, במעלה הנהר, אני רואה מישהו עומד בחוף ומנופף בידיו בהתלהבות לכווננו. אני מאמץ את עיני, הנפנוף הזה בכלל אלי? ואחרי כמה שניות מגלה שזה אַרנו, כן, אַרנו!!! אני מבקש ממורי ש'ישבור' לחוף, ואנו אוספים את אַרנו ומעלים אותו על הסירה. ארנו כל-כך נרגש, ואומר לי חסר נשימה, "אתה לא יודע מה קרה, עברתי עכשיו ליד הגסט-האוס שלך, ונכנסתי לראות, אולי אתה שם, ולא ראיתי אף אחד, אפילו לא מישהו מהבעלים. הייתי נורא מאוכזב, אז ירדתי לגהאט והתחלתי ללכת לאורך הנהר, ופתאום אני רואה אותך בסירה!" ואחר-כך הוא מוסיף, במבטא הצרפתי שלו: "זה פשוט לא ייאמן! כמו הסיפור שסיפרת לי על הבחורה האמריקאית שפגשה אותך באוניברסיטה ממש לפני שעמדה לעזוב את ואראנאסי"... טוב, ההתרגשות רבה, ואני מזמין את אַרנו לארוחת פאפאיה, תוך כדי סיפורים, בעיקר שלו, על כל מיני חוויות קטנות, וסיפור שלי על הביקור בסארנאת. הסירה בינתיים מסתובבת, כדי לא לחרוג מזמן השייט, ומתחילה לחזור צפונה, לגהאט המרכזית, בעת שמורי, השייט שלנו, רודף גם הוא אחר עפיפונים נופלים, ומדי פעם מטה את הסירה ממסלולה כדי לתפוס עפיפון נופל. פעם אחת הוא מאתר את החוט של עפיפון כזה, שנקרע ונגרר במים, ואז ביד אחת הוא מחזיק את משוטי הסירה, ובשנייה מושך את החוט, שומר את העפיפון באוויר, ולאט-לאט מקרבו לסירה עד שהוא מכניסו פנימה. יותר מאוחר, כשנסיים את השייט באיחור של איזה רבע שעה, יבקש ממני ראג'יב, אביו, עוד 10 רופי, ואני אגיד לו שייקח אותם מהבן שלו, שרדף אחרי עפיפונים... לא ככה? כן, ושוב כמו תמיד, גם הפעם נצמדת אלינו סירה עם מנחות לנהר, ולא עוזבת אותנו עד שאַרנו ואני קונים 'סירות' מִנחה מעלי פיקוס ומשיטים אותן בנהר. "אני לא מאמין בזה", אומר אַרנו, מניח את 'סירתו' במים, בעוד אני משיט את שלי ועונה לו שאני מנסה לכבד את המנהגים כאן וגם, אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק…
ארנו ואני שטים על הגאנגס / צילום: הנער מורי
אחרי השייט אנחנו הולכים לעיר העתיקה לאכול משהו, בדהבה שאַרנו אכל בה פעם עם חבר ועכשיו אנחנו מנסים למצוא אותה. בינתיים, בדרך, אַרנו עוצר ליד מישהו ואומר לי "בוא תכיר ישראלי כמוך", ועושה לי היכרות עם בחור בשם ארז, אותו פגש בגסט-האוס 'ספארי' בו שניהם התגוררו בימים הראשונים שלהם בואראנאסי. סִמטאות השוק בעיר העתיקה מוארות עכשיו בהמוני אורות, ובחנויות הקטנות עומדים המוכרים ומחכים לקונים. הסִמטאות צרות מאוד ודחוקות, אפילו יותר מאשר בעיר העתיקה בירושלים, וכשאַרנו ואני הולכים, זה לצד זה, אנחנו צריכים מדי פעם לעצור ולְפנות מקום מעבר לתור שמשתרך מאחורינו. למרות הצפיפות מגיח מדי פעם לתוך הסִמטה, בצפצופים עזים, איזה אופנוע או קטנוע, ודוחק את כל הולכי הרגל לפתחי החנויות. בין הדהבות והחנויות אפשר לראות מקדשים קטנים, ובהם אנשים יושבים על הרצפה, מגישים מנחות, ומתפללים. בין לבין יש גם הרבה שוטרים, שנמצאים כאן לא רק כדי לשמור על הסדר, אלא גם כנגד ניסיונות שוד ותקיפה, שכבר אירעו כאן בסמטאות. אַרנו עצמו מספר שלפני כמה ימים, בעשר בלילה, כשהסתובב כאן וחיפש את דרכו (ובאזור שהסתובב לא היה אף שוטר), סגרו עליו ארבעה חבר'ה, שניים מכל צד, ורק בחור ישראלי שהגיע לשם ברגע האחרון הבריח אותם והציל אותו משוד... אגב, גם ה'לונלי פלנט' כותב שהעיר העתיקה אינה המקום הכי בטוח בעולם אחרי רדת החשיכה, ומוסיף גם שמדי כמה חודשים נעלמים בואראנאסי 'שניים או שלושה תיירים זרים', לא נעים, הא?…
בעיר העתיקה בואראנאסי בשעות בטוחות יותר / צילום: איציק גונן
בסוף אחרי חיפושים מצאנו את הדהבה של ארנו, והמחירים אכן ברִצפה. מחירי כל המאכלים נעים בין 4 ל-12 רופי, כולל צ'אומיין, שבכל מקום אחר עולה 25 או 30 רופי, תתארו לכם! האוכל פשוט וטוב, וכשאנחנו מקנחים בצ'אי, אִרנו אומר שמחר הכריסטמס והוא עדיין לא יודע לאן ילך, כי הכנסייה הקתולית סט. מארי מאוד רחוקה, והם גם לוקחים 40 רופי כל פעם בשביל להיכנס. יש כנסייה אחת קטנה, קרובה יותר, ואולי הוא ילך אליה. אחר-כך הוא עובר לדבר על השילוש הקדוש, האב, הבן, ורוח הקודש, וכשאני אומר לו שהנוצרים בעצם דומים להודים, וההבדל הוא במספר האלים, שלושה לעומת מאות מיליונים, הוא מיד נעלב ואומר שהשילוש הקדוש אלה שלושה שבעצם מהווים אלוהות אחת, ומתגלמים בדמות אחת. מפה לשם אנחנו מתגלגלים למזרח-התיכון, והוא אומר שהוא לא בטוח אם אני יודע, אבל הממסד הקתולי תומך בפלשתינאים, ולא בישראל, ובאופן שהוא אומר את זה יש לי תחושה שזו גם עמדתו. טוב, זה כבר מחייב אותי לתגובה הרבה יותר נמרצת, ואני מתחיל להסביר לו את כל הסיפור שלנו, ואומר לו שכל עוד הפלשתינאים יתעקשו על זכות השיבה ועל קבלת 100% מהשטחים, לא יהיה שום הסכם, גם אם הכנסייה הקתולית תגנה אותנו מהיום עד מחר. כל הסכם חייב להיות פשרה כלשהי, וכדאי שיודיע זאת לאדונים הנכבדים בוואתיקן, למרות שאני חושב שהאפיפיור באופן אישי מבין זאת היטב, אבל "כמו שגם אתה, אַרנו, אמרת", אני מוסיף, "הוא מוקף בממסד הקרדינלי, שתמיכתו בפלשתינאים היא ללא תנאי".
...הארנו הזה הוא טיפוס-טיפוס, אני חושב לעצמי, ועם כל המאמצים והסקרנות שלי עדיין לא הצלחתי לפענח את 'חידת אַרנו', כן, מה בדיוק הסיפור שלו? כל אחד שמגיע להודו ליותר מטיול תיירים והוא לא במסלול של צבא-שחרור-הודו עם כל הזרם, כמוני למשל, יש לו איזשהו סיפור, חייב להיות, ובמקרה של אַרנו אני גם בטוח שהסיפור סוּפּר מעניין... מקטעי דברים שאני שומע ממנו במהלך פגישותינו אני מבין שבזמנו למד ארכיטקטורה בפאריז, ואף החל לעסוק בזה, אבל לא מצא את מקומו. בהמשך הגיע לארה"ב, לאיזה 15 שנה, ובסוף חזר לפאריז. ממה הוא חי בדיוק אין לי מושג, גם לא על משפחתו, אבל יש לו, לדבריו, דירה במקום מכובד בפאריז, 'לה-מארה', למרות שכרגע נראה לי שאין לו הרבה כסף. יש בו את הקסם הצרפתי, ויש לו יכולת ביטוי, עם הרבה רגש, והתלהבות, ופתיחות. מאידך הקתוליות שלו נשמעת לי ממש קיצונית, ולא פתוחה לשמוע דברים אחרים, למרות שהוא כן מעריך את הדת היהודית ואת היהודים. עכשיו הוא אוסף חומר לספר על ספיריטואליזם ("אני עוד לא יודע אם זה ייצא כספר, כי אולי לא ירצו לפרסם את זה..."), ולצורך כך עוסק בתרגום קטעים שונים מספרים באנגלית, לצרפתית. נראה לי שכל זה, ועוד כל מיני דברים אחרים שהספקתי ללמוד עליו, הם רק קצה הקרחון, קצה-קצהו, ואם יכתוב את סיפור חייו יום אחד, זה בטח יהיה להיט אמיתי!
הצדעה לחולמים, למרחפים ולאלה שראשם בשמים / וויקיפדיה
...את הערב אנחנו מסיימים במסעדת הגג של 'ספארי גסט-האוס', לא רחוק מהגסט-האוס שלי, אוכלים עוד משהו, כי בינתיים נהיינו שוב רעבים, וצופים בחדשות של ה-CNN, כולל ההכנות בבית-לחם לחג המולד. ארנו מתרגש, ושוב מדבר על כך שכנראה ילך מחר לכנסייה הקטנה שמצא כאן, לא רחוק. לקראת חצות אנחנו נפרדים, לא לפני שארנו עושה לי היכרות עם אחד מעובדי הגסט-האוס, ששמר לו על חפציו האישיים בזמן שהיה לו ריב עם הגסט-האוס... האם נשוב וניפגש? ארנו בטוח שכן, הוא ממש משוכנע בזה, ואני? אני מקווה שכן, אבל פחות בטוח ממנו. יש בו משהו מאתגר, עם הרבה קסם, אני מרגיש שהבן-אדם הזה הספיק בשישים השנים או משהו שהוא חי כל-כך הרבה דברים, ובא לי להיות חלק מזה...