פרק 6 – החלומות שאנו חולמים
שישי בערב בצ'וקיס, עם טנזין וענבל, שניצל, תפוחי אדמה מבושלים, סלט ישראלי אמיתי, חתוך דק, וכוס צ'אי בכּדון חרס. ארוחה ב-8 שקל (שמונה שקל, אתם קולטים?), ואתה מרגיש בבית לשעה קלה. אח, איזה כיף, אני בשמים... ענבל מספרת לי איך הגיעה לכאן ממגדל העמק (שכנים אנחנו!), על כל טיוליה בהודו, באוסטרליה, ביפן, שם עבדה ומימנה את הטיולים, ואחר כך עם טנזין, אחרי שנפגשו בגואה, על האופנוע, חוצים את הודו לאורכה ולרוחבה. באמצע היא חוזרת לארץ לחתונת אחותה, שוב נוסעת, אחר-כך חוזרת לשנה, לומדת, עובדת, אבל החיידק לא מרפה, ושוב אורזת הכל ונוסעת, קודם ליפן, לעשות קצת כסף ("נשארתי שם שתי ויזות"), ואחר-כך שוב להודו. מה תגידו, כל ההרפתקאות שלי בטלות בשישים לעומת הסאגה הזאת! זהו, עכשיו היא כאן, אחרי שיצאה לנפאל להאריך ויזה, וחזרה לפני יומיים, מנהלת עם טנזין את המסעדה ששייכת למשפחתו (הוריו נפטרו כשהיה צעיר), וקרויה על שם אחותו, וכבר חושבת שכשהחורף יגבר, ולא יהיו תיירים, היא אולי תרד לגואה יחד עם טנזין, ושניהם ישכרו שם מסעדה ויפעילו אותה. "עכשיו כבר יש לי ניסיון", היא עונה לשאלתי לגבי סיכויי ההצלחה שם. בינתיים סוכם שטנזין ירד לשם, ויבדוק את השטח, ואז יחליטו. "ומה יהיה אחר-כך", אני שואל, "תישארי כאן, במקלוד, בהודו?", "אני עוד לא יודעת", היא עונה, "אבל כשיגיע הזמן אדע".
ענבל בצ'וקיס, מקום עם תחושה של בית / צילום: מטייל
שלושה שוויצרים קשוחים, נראים מטפסי הרים מקצועיים כאלה, לפי ההופעה והלבוש, בגילים שבין 40 ל-50 יושבים בשולחן שלידנו, מנסים להבין איזה שפה אנחנו מדברים; בסוף אחד מהם מעז ושואל, וכולם מופתעים כשאנחנו אומרים עברית, "מה, באמת, זוהי השפה שמדברים בישראל?" האמת שכבר נתקלתי בעבר באנשים, בכל מיני מקומות, שהיו בטוחים שבישראל מדברים יידיש... נו, תתארו לכם, יידיש, הציונות היתה מתפלצת. זוג ישראלי צעיר, עומרי ורווית, שנמצאים כאן כבר חודש ("אחרי 4 ימים בדלהי הגענו ישר לכאן, ומאז אנחנו פה"), מתלבט בקול לאן כדאי להם להמשיך מכאן. ענבל פורשת מפה גדולה של הודו על אחד השולחנות, וכולנו מצטופפים סביבה. "גואה הולכת ומתמלאת", הם אומרים, ולא נראה להם להידחף לשם, בכל מקרה הם מעדיפים קודם לנסוע לרישיקש ואולי גם ואראנאסי, למרות ששמעו שקשה שם נפשית, בגלל שריפת הגופות, ולא בטוח אם הם רוצים. אני מציע להם לבוא למנאלי (לשם אני מתכוון לנסוע מכאן), כל עוד שלא ממש חורף, אבל הם אומרים שגם קר שם, וגם כולם על סמים, ככה הם שמעו, וזה לא מושך אותם. אחר-כך אנחנו מדברים על קֶראלה, בדרום, שגם שם כדאי לבקר, ויש שם גם שרידים של קהילה יהודית (קוצ'ין), ובכלל, אני אומר, שם מתרחשת עלילת 'אלוהי הדברים הקטנים', וזו סיבה מספקת להגיע לשם. פתאום מסתבר לי שהם בכלל לא קראו את הספר, איך זה יכול להיות?!? טנזין קרא, ענבל קראה פעמיים, גם אני פעמיים, ואתמול סארג'יבאן אמר לי שגם הוא קרא. טוב, אתם יודעים איך זה, לפעמים נדמה לך שמה שאתה עושה (וגם כמה אחרים סביבך) כל העולם עושה, וכשאתה מגלה שלא אתה באמת מופתע, כל פעם מחדש... בכל אופן כולנו ממליצים להם לקרוא את זה, וענבל אומרת שנדמה לה שארונדהטי רוי, הסופרת שכתבה את הספר, חיה עכשיו בדלהי, ואולי אוכל למצוא אותה שם. אצלי מיד הדמיון מתחיל להשתולל, ואני כבר מתכנן בראש איך אוכל להגיע אליה, ועל מה ארצה לדבר אתה, אם תסכים לפגוש אותי, באמת, זה יכול להיות אדיר לדבר אתה, לשאול אותה שאלות (הראש שלי מתפוצץ מרוב שאלות שהייתי רוצה לשאול אותה), להקשיב לה כשהיא עונה, ולהתאהב בה מחדש, כמו שקרה לי כשקראתי לראשונה את הספר.
'אלוהי הדברים הקטנים' / צילום: איציק גונן
בלילה חלמתי על בחורה ישראלית שפגשתי אצל ענבל, אחת שאני לא מכיר, יפה ומוזרה. בהתחלה היה לה חבר, אבל אחר-כך פגשתי אותה לבד, ביער שליד מקלוד, בירידה לדהרמסלה. היה לה שיער שטני פזור, די ארוך, והיא שתקה כל הזמן. בחור אחד אמר לי שהבחורה הזאת בעייתית, ורק מחפשת תשומת לב, אבל לי היא הזכירה את אירדֶן, מ'אחוזות החוף', שרק אתמול קראתי, כשהתחרדנתי בשמש במרפסת חדרי. שאלתי את הבחור אם יש לו ילדים בגיל ההתבגרות, והוא אמר שלא, ואז אמרתי לו "בטח, עד שלא יהיו לך ילדים בגיל ההתבגרות לא תבין את זה". אחר-כך היינו פתאום בטִבעון, שגם לידה יש חורשות, במין כיכר גדולה שהתקיימו בה כל מיני אירועים ומופעים, ואכלנו עוגות שוקולד גדולות, עגולות, בגודל של פיצה, ופתאום ראיתי את ג'ני, שעובדת איתי לפעמים, מחייכת, והיו לה המון נמשים על הפנים, ומישהו הציג אותה וסיפר איך היא הגיעה לארץ מארה"ב כעולה חדשה. בינתיים הגיע גם מנחם, שהיה מנהל הכרם והזיתים בקיבוץ, ולימד אותי איך להיות חקלאי, וכבר מת מזמן, וראש הבֵיצה הקרח שלו, עם אניצי השיער האפרוחיים, חייכו אלי, ומנחם שאל אם הצלחתי להגשים את החלום שלי ואמרתי לו שכן, וכולם כבר ישבו באוטו ורצו לחזור, אבל אני עוד לא גמרתי את העוגה, עד שבסוף זרקתי את מה שנשאר לפח, אפילו שלא גמרתי. אחר-כך הלכתי לדירה איפה שגרה הנערה הזאת, שלא דיברה ולא אמרה מילה, רק שבטעות ניסיתי לפתוח דלת אחרת עם המפתח שהיה לי, ופתאום יצאו מבפנים אמא ובת, ולאמא היה פרצוף מאוד רגזני, ולא הבנו איך המפתח שלי פותח גם את הדירה שלה, אבל אחר-כך היא נתנה לי את מחזיק המפתחות שלה, והעבירה את המפתחות שלי אל המחזיק הזה, שהיה די יפה, ונתנה לי אותו, והבת שלה עמדה והסתכלה, וגם לא דיברה, כלום.
בדהרמסלה / צילום: איציק גונן
היום החלטתי לרדת לדהרמסלה ולראות קצת מה קורה שם. הבוקר לא בישר טובות, שמיים אפורים, מאובכים, רוח קרירה, ואפילו השמש לא היתה השמש הרגילה שמפנקת אותי כל בוקר ולא נותנת לי לזוז מהמרפסת שלי, בקיצור בוקר מעפן. זהו, אז ירדתי לדהארמסלה, ברגל, מקווה לאיזו הרפתקה שתבוא לי, אבל שום דבר לא קרה. דהרמסלה עצמה היא שממה, אין משהו מיוחד לראות, חוץ מבזאר נחמד, בזאר קוטוואלי, ומוזיאון קטן. גם בתי הקפה והמסעדות ריקים, לא פלא שכולם מעדיפים את מקלוד גאנג', אפילו הדלאי-למה. בסוף התיישבתי לשתות משהו, אבל הייתי לבד בקפה, איזו באסה, כלום. אם יצא לכם לשבת פעם לבד בקפה אתם בטח מבינים למה אני מתכוון. בסוף נשבר לי ולקחתי אוטובוס (7 רופי), שנוסע למקלוד בדרך הארוכה, מסביב. על ידי ומאחורי התיישבה קבוצה של נערות טיבטיות חמודות, בנות 16-15 לערך, שעלו מביה"ס בדהרמסלה לבושות בתלבושת אחידה, חצאיות כחולות וחולצות לבנות ועליהן סוודר אפור דק עם צווארון וי כזה, ובמשך כל העלייה, כחצי שעה, ניסו לנהל ביניהן שיחה באנגלית רצוצה. היו קטעים, מה אגיד לכם. באמצע הדרך לא התאפקתי ותיקנתי משהו לאחת מהן, שישבה לידי, נערה עם לחיים אדמדמות, שיער שחור חלק וקצר, ועיניים מלוכסנות, סיניות כאלה, אבל גדולות, יפות. היא חייכה במבוכה, והבנות שלידנו החלו לצחקק, מביטות ונוגעות אחת בשנייה, ושוב מצחקקות. אני חייכתי בחזרה, ואז עוד כמה מהן הצטרפו והחלו לצחוק, מסמנות בראש לכיוון שלי, ולכיוון שלה, והצחוק רק התגבר. עכשיו גם אני נדבקתי בצחוק, ואפילו הנערה שלידי, שהיתה נבוכה עד כה ולא כל-כך ידעה מה לעשות עם עצמה הצטרפה לצחוק של חברותיה, קודם בהיסוס, ואחר-כך בשטף. תוך דקה או משהו חצי מהאוטובוס צחק, או לפחות חייך, בלי שבעצם היה ברור לאחרים למה, מה אני אגיד לכם, קטעים.
קופים מקומיים (מקוק רזוס) מחפשים אוכל בפחי האשפה של מקלוד / צילום: איציק גונן
טוב, כמו שאנחנו מגיעים כולנו לתחנת האוטובוס במקלוד, אחרי שדי נרגענו מהצחוק, כבר ממתינה לנו שם עדת קופים, מאלה שמסתובבים בהמוניהם בעיקר באזור המיוער יותר בפאתי מקלוד, בצד הצפון מזרחי לכיוון מרכז טושיטה, ומחפשים אוכל. כאן, ליד פחי האשפה הגדולים, ובתוכם, הם נוברים במרץ ומחפשים כל דבר שיש לו ריח של אוכל. על המלאכה מנצחים כמה מנהיגים, חזקים ותוקפניים, עם תחת אדום וגדול במיוחד, שמסתערים מיד על כל מי מהקופים שמוצא איזה 'מטמון', לוקחים ממנו את מה שמצא, ומבריחים אותו הצידה, בלי יותר מדי התנצלויות. אחת מהבנות שבאו איתי באוטובוס מרגישה מיד את זריזותם ונחת ידם, כאשר אחד מהם חוטף מידה תפוח-עץ שזה עתה הוציאה מתיקה, עם רדתה מהאוטובוס, קופץ למעלה על שער הברזל הגבוה, הרחק משאר הקופים, ומתחיל לאכול אותו להנאתו. יותר מאוחר בערב, כשאשב עם יַקי במסעדה, הוא יספר לי שהקופים יכולים להיות גם מסוכנים, כאשר הם במצב רוח של הרס, ואז הם הורסים וקורעים כל מה שהם פוגשים בדרכם, ויכולים גם לנשוך. בינתיים בכל אופן אני מתיישב לי על גדר אבן, לא הרחק, ונהנה מתעלוליהם. יש כאן עשרות קופים, חלקם ממש תינוקות קטנים שעוד יונקים, צמודים אל פטמות אמהותים, שבולטות בצבען הורוד, ואחרים ב'גיל הגן', אחד מהם לבן לגמרי, אלבינו כזה. כל הקטנים קופצים ומדלגים בין ענפי העצים, יורדים לגגות, נתלים על חוטי הטלפון, ומשתעשעים זה עם זה בזמן שהוריהם מחפשים אוכל.
כשהאמהות דוהרות למקום שנמצא בו אוכל, הקטנטנים ישובים על גבן, אוחזים חזק ורוכבים במיומנות מופלאה, פנטסטי! תחשבו על זה רגע, לקחת קוף, לאמן אותו כרוכב במרוצי סוסים, ויאלללה, הוא מנצח כל מרוץ. קל במשקל, זריז, והסוס שהוא ירכב עליו ירצה לגמור עם זה מה שיותר מהר... טוב, בטח יגידו שזה התעללות בבעלי-חיים, אז באו נרד מזה ונראה מה עושים אבות אבותינו כשהם מתעייפים. ובכן, אחרי איזו שעה של התרוצצות, כשהם כבר עייפים, ונראה שגם די שבעים, הם מתחלקים לזוגות, תופסים תנוחה מתאימה, ומתחילים במה שכה אהוב עליהם, פולים כינים זה מגופו של זה. מבע הפנים של הקוף שמגופו פולים את הכינים בדיוק כמו אצלנו, בזמן מסאז' טוב: עיניים עצומות, פרצוף מתפנק שהנאה שפוכה עליו, וגוף רפוי שעובר חיש קל למצב שכיבה, כדי להקל על המסז'יסט, סליחה הפולה, לעשות את עבודתו. כשהקוף הפולה מסיים, הוא נשכב, ומקבל טיפול דומה מחברו, מה שמחייב כל אחד להשקיע את המרב, כדי לקבל בהתאם, רעיון יפה שאולי אנחנו צריכים ליישם גם אצלנו... תוך כדי התבוננות אני שם לב למשהו מעניין, לכמה מהקופים הגדולים נראה שיש 'משרתים' צעירים, וכשאלה מסיימים את מלאכתם, הם לא זוכים לפלייה נגדית, מסכנים, והחזקים פשוט קמים ומסתלקים להם... זה יפה? אני קורא להם, אבל לא נראה לי שמישהו מהם שם עלי בכלל. אתם יודעים מה, זה בעצם כמו אצלנו, עם המנהיגים שלנו, קודם רוצים את קולותינו, שנעשה בשבילם את העבודה ונבחר בהם, ואחר-כך שוכחים אותנו…
מנהיג מקומי / צילום: איציק גונן
בינתיים, משום מקום, מופיעים פתאום מיץ' ומארי ומצטרפים אלי בישיבה בשמש. הם סיימו זה עתה טיול ביער, מיץ' עם המטפחת הסגולה הנצחית על ראשו, כשהוא מגרד מעת לעת את זקנו הדליל, ומארי, כולה סמוקה ומתנשפת מההליכה, ונראה שממש חיפשה הזדמנות לשבת ולנוח. מיץ' שואל מה דעתי, אתמול היה להם ויכוח על דיכאון, האם היום יותר אנשים מרגישים דיכאון ממה שהיה פעם? "אני שואל אותך כפסיכולוג", הוא מוסיף, אולי אתה יודע. אני אומר לו שאין לי איזה ידע מחקרי מיוחד בעניין, אבל באינטואיציה נראה לי שכן. החיים היום יותר מלחיצים כי השינויים יותר תכופים ומהירים וצריך כל הזמן ללמוד ולהתרגל לדברים חדשים. השינויים הטכנולוגיים משפיעים על שיטות העבודה, על הביטחון והשליטה שהרגשנו, על הדרכים שהיכרנו כדי להצליח בחיים וכל זה. צריך כל הזמן לעקוב וצריך להשקיע יותר גם בלימודים וגם בעבודה כדי לא להישאר מאחור. לא תמיד אנחנו מצליחים בזה, לפעמים התסכול גדול, ומכאן הדרך לייאוש ודיכאון קצרה. זה גם לוקח מאתנו זמן, ואנרגיות, ויש לנו פחות זמן וסבלנות לעצמנו ולאחרים, אפילו לבני משפחה. נראה לי שגם התחרות יותר מודגשת ומעודדת כל הזמן השוואה לאחרים, בעזרת אמצעי התקשורת, שמגיעים ומדווחים היום מכל פינה (מקומונים, ערוצי טלוויזיה מקומיים וכל זה), ולכן גם מלחיצה יותר מאשר בעבר. "נראה לי גם שהעולם נהיה יותר אלים", אני מוסיף, "אם כי בזה אני פחות בטוח, ואם לא אלימות פיזית אז בטח מילולית". "בעניין הזה אני בטוח", אומר מיץ', "ילדים נחשפים כבר בגיל צעיר לסרטי מין ואלימות וזה משפיע, ועוד איך, ראיתי את זה בכיתות שאני מלמד". מארי מקשיבה לנו, עדיין אוספת את נשימותיה אחרי ההליכה ביער, ואני מביט בקופים שמסביב, מסיט עם הרגל ענף של עץ אורן שמוטל לידנו, ואחר-כך מוסיף, שכל זה גם מגביר את הניכור בין האנשים. "נראה לי", אני אומר, "שהכל סביב מוביל אנשים רבים למצב של חוסר שביעות רצון, חיפוש אחר עולם שאיננו ואושר שלא בנמצא, דיכאון, וייאוש, שבולט במיוחד במקומות בהם אותם אנשים לא רואים תקווה למצבם, ואין שם מנהיגות שתדע להראות לאנשים שבכל זאת יש תקווה, מנהיגות כמו זו של גנדי או של הדלאי למה".
הדלאי למה / צילום: וויקיפדיה
בערב אני נפגש עם יקי במסעדת 'להאסה'. יקי ממליץ על אוכל טיבטי, ואני מזמין טוקפת ירקות, שזה דומה לטאנטוק, רק עם איטריות דקות, וכאן בלהאסה הוא מוגש בקערה גדולה, מרק סמיך מלא בירקות שונים ומשונים. בנוסף אני מזמין, לפי המלצת יקי, גם סלט מיוחד, "שזה ההתמחות שלהם". יקי, יקי, מי זה בכלל היקי הזה? טוב, אז זה התחיל בזה שענבל אמרה לי שאם אני רוצה להבין יותר טוב את כל העניין של הטיבטים אני צריך לדבר עם יקי. "איפה מוצאים אותו", שאלתי, "הוא מסתובב כאן במקלוד, בטח תתקל בו", ענתה. וזה נמשך אתמול אחר-הצהריים, כשאני יושב על הספסל מול ראמש וסאן-רייז שלו, ושותה צ'אי להנאתי, משוחח עם נדב, בחור ישראלי שזה עתה הגיע למקלוד, כשפתאום עובר מישהו שדומה לתיאור שנתנה לי ענבל, ועוצר לשוחח בטיבטית עם אחד המקומיים. כשמסתיימת שיחתם אני ניגש אליו ושואל אם הוא יקי, "כן", הוא עונה, "יופי", אני אומר, "אני נורא רוצה לדבר אתך", "אין בעיה" הוא אומר, ואנחנו קובעים למחר (היום) בערב.
עכשיו אנחנו יושבים במסעדת 'להאסה', כמה סמלי, וְיקי מספר לי שכבר כשטייל כאן בפעם הראשונה, הוא נקשר לעם הטיבטי. אז הוא עוד שרת בקבע, אבל זה לא הפריע לו להגיע הנה עוד מספר פעמים, וגם אחר כך, כשהשתחרר אחרי 10 שנים ועבר להי-טק. ב-1999 הוא גם סייע בארגון ביקורו של הדלאי-למה בארץ. הוא מדבר טיבטית טובה, ובשנתיים האחרונות חי כאן, עם גיחות לארץ וקצת טיולים. עכשיו הוא לומד את השפה הטיבטית לעומק, במסגרת קורס של שנתיים, ומעורב בפעילויות שונות של הטיבטים. הוא נשמע בקי באורחות חייהם, מנהגיהם ותרבותם, וגם סייע להם, בעקבות ישראלי נוסף, בהקמת המוזיאון הטיבטי המרכזי כאן. כעת הוא גם מעורב בתכנון הביקור הבא של הדלאי-למה בארץ ("מתי?", אני שואל, "אולי עוד כמה חודשים", הוא עונה). "עד כמה לדעתך הדלאי-למה הוא מנהיג אפקטיבי?", אני שואל אותו, "הרי הוא כבר מנהיג את העם הטיבטי כל כך הרבה שנים ועדיין לא נראית באופק שום עצמאות, או אפילו איזו שהיא אוטונומיה?". יקי מביט בי, בוחר את מילותיו, ובינתיים אני ממשיך ושואל: "אולי המדיניות הלא אלימה בה נוקט הדלאי-למה, בעקבות גנדי, לא מתאימה מול הסינים, שהרי ברוב המקומות אנחנו רואים שרק אלימות מובילה לתוצאות. הוא יכול לאשר, בשתיקה, לאנשיו הקיצוניים (ותמיד יש כאלה) לעשות פעולות אלימות, שהוא באופן אישי יתנער מהן".
טיבטים במקלוד גאנג' / צילום: איציק גונן
מרק הטוקפה הזה ממש מצוין, וכך גם הסלט, שאני אוכל עכשיו בשני מקלות, בהצלחה שמפתיעה אפילו אותי. "לא יכול להיות מצב שתעשנה איזה שהן פעולות והדלאי-למה לא ידע מהן, או שיגיד שאינו יודע", אומר יקי לבסוף, "הוא בתמונה בכל נושא ועניין, ומכוון את כל הפעולות, וכל עוד הוא מוביל את העם הטיבטי לא תהיה פעילות אלימה". הוא לוגם מכוס המים שבידו, וממשיך, "בסך הכל מצליח הדלאי-למה להעביר את מצב העם הטיבטי בכל רחבי העולם, וזוכה באהדה רבה. צריך לזכור שהוא נאבק מול מעצמה כמו סין, שזה לא פשוט, ולמרות זאת אין ספק שהוא מצליח מאוד בקידום ענייני העם הטיבטי".
מישהו ניגש לשולחן, מברך את יקי בטיבטית ומחליף אתו כמה מילים, ואני מוקסם מהקשר היפה הזה שנוצר בין יקי לטיבטים רבים שחיים כאן. "חוץ מזה", מוסיף יקי לאחר שהטיבטי הולך, "אם מחר הסינים היו נותנים לטיבט עצמאות, הם לא היו יודעים מה לעשות עם זה... יש כרגע צורך דחוף להכשיר מומחים בתחומים שונים – חקלאות, תעשייה, תחבורה, כלכלה וניהול פיננסי, ממשל, וכל זה, ובזה משקיע היום הדלאי-למה את עיקר מרצו. הטיבטים שולחים את אנשיהם ללימודים והשתלמויות, וגם בישראל נמצאים כרגע משתלמים טיבטיים בתחום החקלאות". אחר כך אומר יקי שהדלאי-למה גם דאג, בחוכמה רבה, להקים ממשלה גולה, שבראשה עומד אדם אחר, לא הוא, וע"י כך יצר הפרדה בריאה ונכונה בין המנהיגות הביצועית (ראש הממשלה), ובין המנהיגות הרוחנית (הוא עצמו). כשהוא ילך לעולמו יום אחד, וצריך לזכור שהוא כבר מתקרב ל-70, ייקח כמה שנים עד שיימצא הגלגול הבא שלו, וזה יהיה ילד קטן, שיצטרך לגדול עד שיוכל להיות מנהיג רוחני. בתקופה הזאת תהיה ממשלה, עם ראש ממשלה, שימשיכו לנהל את חיי העם הטיבטי הגולה.
אנחנו מזמינים שתייה חמה, אני צ'אי, ויקי מים עם דבש, ואני שואל את יקי מה הוא מתכוון לעשות בהמשך, האם יישאר כאן? "עדיין לא ברור", הוא עונה, אין ספק ששליטתו בשפה הטיבטית ובאנגלית תאפשר לו למלא תפקידים הדורשים את ידיעת שתי השפות האלה, ותפקידים כאלה ישנם כאן ובמקומות אחרים בעולם, כך שיש כל מיני אפשרויות. "בכל מקרה", הוא מוסיף, "הקשר שלי עם העם הטיבטי ומאבקו לחופש יימשך, זה בטוח".
נשים מכבסות ליד מקדש שיווה בבהאגסו / צילום: איציק גונן
היום החלטתי לחזור למפל בבהאגסו. למה? אהבתי את המקום הזה, וזו נראית לי סיבה מספקת, לא? מהצד אני מסתכל ומקשיב לעצמי, וחושב שכנראה אני מתחיל את תהליך הפרידה שלי ממקלוד... היום אני חוזר להגיד שלום לסנג'יי, למפל, לבהאגסו, ואולי גם לאסי וליאורה, שלא ראיתי מאז נפגשנו לפני שבוע, מה שסותר את התאוריה שפיתחתי שכל מי שאני פוגש פעם אחת, אני מתחיל לפגוש שוב ושוב. במקדש 'שיווה' בבהאגסו אני עושה הפסקה, מתיישב ליד הבריכה, ומביט בהודים המגיעים למקום הקדוש הזה, מתיזים על עצמם קצת ממי הבריכה, מצטלמים בתלבושת יפה אותה שוכרים לרגע אצל הצלם שממתין בצד, ואחר כך עולים למקדש הקטן. ארבעה ילדים הודים צעירים קופצים לבריכה, ומתחרים ביניהם מי יצליח לא לטבוע, ואני שרוע על הספסל, מתחמם בשמש, ואווירה נעימה של יום נינוח ורגוע משתלטת עלי. כשאני עוצם עיניים ומנסה לתפוס תנומה קלה, אני נזכר במשפט של הנרי מילר, ב'סקסוס', "...כמה נפלא לנשום בטבעיות, לעולם לא למהר, לעולם לא להגיע לשום מקום, לעולם לא לעשות משהו חשוב, מלבד לחיות!".
סנג'יי מזהה אותי מיד כשאני מגיע אליו במעלה המפל, אחרי שאני מסיים את הסייסטה שלי, ושמח לקראתי, ממש רואים את זה על פניו. הוא אפילו זוכר את שמי, הוא אומר, בגלל שאיציק זה כמו איצ'יקדנה, השיר ההודי הידוע, ומיד שר לי את השורות הראשונות של השיר, ומחייך. יופי, זאת קבלת פנים לעניין! אני מתיישב בפנים, וסנג'יי שואל איפה כבר הספקתי לבקר, ואומר שחשב שכבר נסעתי מכאן. "הי", אני אומר, "לא הייתי עוזב כאן בלי להגיד לך שלום!". הוא מחייך את החיוך הטוב שלו, ואומר "הפסקתי לישון כאן בלילה, התחיל להיות יותר מדי קר". "כן", אני עונה, "גם אצלנו במקלוד קר, אני מתכסה כבר בשתי שמיכות". בזמן שסאן-ג'יי מכין צ'אי אני בוחן שוב את לוחות אבני הציפחה עם הכתובות עליהן, ומוצא כתובות שמוצאות חן בעיני ולא ראיתי קודם, למשל: "מי שהולך רק בימים שִמשיים, לעולם לא יגיע למטרתו". וגם "תן לעצמך ליפול, בנֹפלנו אנו מוצאים את הכנפיים שלנו", עם ציור של כמה שחפים עפים, וה-W של ה-Wings מצויר כאילו הוא כנפיים, וכבר עף באויר. מעט בצד אני רואה את הכתובת "אם תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות, יש סיכון שתהפוך לפארודיה של עצמך", והיא מיד מוצאת חן בעיני. המממ... מעניין למה.
אֶמה, סנג'יי ואני (ועוד כמה אורחות) במאורת סנג'יי במפל של בהאגסו / צילום: מטייל
סנג'יי בא עם הצ'אי, ובינתיים מצטרפת אלינו אֶמה, צעירה שבדית שהגיעה לפני יומיים מדלהי ועד עכשיו שכבה במיטה בגלל כאבי בטן קשים. היום היא החליטה לצאת, היא אומרת, אבל היא עדיין חלשה. אֶמה, שנראית מאוד ישראלית, שיער שחור גולש, מבנה גוף רזה, פנים נאות, מושכות, וגם יודעת להגיד ר' וח' כמונו, גרה בדרום שבדיה ויש לה אנגלית מצוינת. חיש קל היא משתלבת בשיחה של סנג'יי ושלי, ומושכת אותה לכיוון החלומות. היא מספרת שהלילה חלמה שהיא נוסעת ברכבת (פרויד היה מחכך ידיים בהנאה), שעוברת הרבה גשרים. על הרכבת היו הרבה אנשים שדיברו, אבל היא לא הבינה כלום. פתאום היא רואה שהיא נשארה לבד על הרכבת, אבל אין בה פחד או משהו, ובסוף הרכבת מגיעה לתחנה... את ההמשך אני כבר לא זוכר, כי פתאום היא אומרת שיש חלום אחד שחוזר אליה כל הזמן, "רוצים לשמוע?", "כן" אנחנו עונים, והיא מספרת על חלום שבו היא נמצאת באיזה אי טרופי בקיץ, הכל צבעוני בצבעים חזקים, ים כחול, עצים, ירק, חוף, ופתאום היא רואה אופניים שאף אחד לא יושב עליהם נוסעות לאט-לאט לתוך המים, ואחר-כך היא עצמה בתוך המים, שוחה, ופתאום יש תהום ענקית בים, והיא מרגישה שהיא נסחפת וטובעת, אבל היא מצליחה לצאת החוצה, ואז היא פתאום מוצאת את עצמה בעיצומו של קרנבל, מלא אנשים צועדים בתהלוכה, שרים ומנגנים, והיא מצטרפת, ואז פתאום מגיעים שני פרפרים ונוחתים על כף ידה, ומתחילים לעשות אהבה ביניהם, מסתובבים על כף היד, עוברים לגב היד, חוזרים לכף היד, ואז הם פתאום עפים, ומשאירים לה על היד שלוש כנפיים, ואז כל התהלוכה נעצרת, הכל משתתק, וכולם מביטים על שלוש הכנפיים שעל ידה, וגם היא, ואף אחד לא מבין למה נשארו שלוש הכנפיים על ידה... אני חושב לעצמי בשקט כל מיני דברים שאני יכול למצוא בחלום הזה (כאחד שלמד ומתעניין בפתרון חלומות), ואֶמה אומרת שכבר דיברה עליו עם כמה אנשים, ואמרו לה שהמספר שלוש הוא מספר טוב, אבל יותר מזה היא לא יודעת. "תגידי", אני שואל, "איך את זוכרת כל-כך הרבה פרטים מהחלום?" בשנה האחרונה", היא עונה, "אני נוהגת לרשום את החלומות שלי, זה נורא מעניין אותי".
חלומות על פרפרים / צילום: איציק גונן
עכשיו אֶמה תולה בי עיניים שואלות, מה אני אומר על החלום? אני מנסה להתחמק, כי לא את כל מה שאני מבין אני רוצה להגיד, אתם יודעים, לא תמיד צריך להגיד הכל, וכפסיכולוג יש לי גם אתיקה מקצועית וכל זה, בשונה ממישהו שלא מחויב אתית ויכול לתת חופשי כל פרשנות שבאה לו. יש כאן בחלום עיסוק בסקס, זה ברור, כמו שגם היה בחלום הקודם, עם הרבה מחשבות שיש לה סביב זה (שפה זרה/לא מובנת) אבל זה לא מפחיד אותה. עכשיו כל מה שאני אגיד לה צריך להיות בזהירות כמובן, ולכן אני מנסה להחזיר את הכדור אליה. אני מספר לה שפעם למדתי על חלומות ואיך אפשר לנסות לפרש אותם, ואחר-כך אני מציע לה כמה דרכים בהן היא יכולה לנסות ולפרש את חלומותיה בעצמה, עם דוגמאות מהחלום שזה עתה סיפרה לנו, כמו למשל שהיא כרגע כנראה מאוד מוצפת רגשית (סיפור הטביעה), או שהיא עסוקה במידת השליטה שיש לה על חייה (סיפור הפרפר). אֶמה מקשיבה קשב רב, ובינתיים מסתפקת בזה, לפחות כרגע, יש לה על מה לחשוב עכשיו, אבל יש לי תחושה שהיא עוד תחזור אלי בעניין הזה.
וכאן הגיע תורו של סאנג'יי, גם לו יש חלום שכל הזמן חוזר, בחלום הזה הוא דואה כמו נשר, ומביט על העולם מלמעלה (כמו המבט שיש לו מהמאורה שלו, כאן למעלה, אני חושב לעצמי), ומאחוריו בשמים דואים עוד אנשים... "כמעט כל לילה אני חולם את החלום הזה", הוא אומר, ומחייך את החיוך הטוב הזה שלו. אני פורש בפניו כמה הסברים אפשריים לחלום המנהיגותי הקצר והמאוד ממוקד הזה, ואחרי סנג'יי אני מספר על החלום האחרון שלי שאני זוכר (מופיע בתחילת הפוסט הזה), עם הבחורה היפה והמוזרה, ביער של מקלוד. אֶמה שואלת אם הבחורה הזאת מוכרת לי מאיפה שהוא, ואני אומר שלא, אחר כך היא מחזירה לי בשאלה איך אני זוכר חלומות, ואני משיב שגם אני רושם את חלומותיי ברגע שאני מתעורר, אחרת אני שוכח, והיא מחייכת בהבנה…
סנג'יי הנשר / תמונת וויקיפדיה
לפני שאני עולה לפסגת המפל, לצ'אי אחרון בקפה 'שיווה', אני נפרד מסאנג'יי, תוך הבטחה להיפגש ("אם אתה עוזב פה, תשאיר הודעה איפה אתה", אני מבקש ממנו), כי אני מתכוון עוד לשוב, מתישהו. אֶמה מצטרפת אלי בדרך למעלה, ואחר כך יורדת איתי ל'סקיי-פאיי' לעוגת בנופי. זה כבר מין טקס כזה, ורק ליאורה ואסי החמודים חסרים. בדרך אנחנו עוברים ליד משפחה הודית שמצטלמת עכשיו על רקע המפלים, והם מבקשים שאצטרף לתמונה המשפחתית ושאֶמה תצלם את כולנו. אני עומד ביניהם, מחובק ומחבק, זר שמחר יופיע באלבום המשפחתי של איזו משפחה הודית, שהגיעה הנה היום במיוחד לביקור במקדש שיווה הסמוך ובמפל המים, וכולם ישאלו מי זה הבחור הזה, בחולצת טריקו ומשקפי שמש, תיק גב על כתף אחת, וחיוך מהוסס, שהצטרף אליהם במקום הקדוש הזה, מיהו?
ב'סקיי-פאיי' אנחנו שוקעים בשיחה על משפחה עם הבחור שמנהל כרגע את המקום, ובעת שהוא מדבר אני חושב לעצמי: האם יש משהו במפגש עם זר כמוני שמעודד שיחה על משפחה? "רוב החבר'ה שמטיילים ומגיעים לכאן לא בעניין של משפחה", הוא אומר, אבל הוא חושב שמשפחה זה חשוב. "כן", אני עונה לו, וחושב על החבר'ה שלי, "הכי חשוב!". הוא מספר לנו שעכשיו הוא מנסה להרוויח כמה שיותר, ואז יתחתן. הוא כבר מתקרב ל-30 והגיע הזמן (נשמע לי מוכר...). "חתונה זה לכל החיים", הוא אומר, "ככה זה בהודו. אשתי לעתיד צריכה לנהל את הבית ולכבד את הורי, כמו שמכבדים את אלוהים, וכל השאר כבר יסתדר". אחר-כך הוא מוסיף, "בהודו לא מתגרשים, אתם יודעים, אשה אחת לכל החיים, וגם אם היא מתה, או אתה מת, זהו, לא מתחתנים יותר".
החתן על הסוס, תהלוכת חתונה מקומית / צילום: איציק גונן
השמש כבר עומדת לשקוע, וממש בכניסה למקלוד אנחנו פוגשים את סארג'יבאן, שלא ראיתי מאז שלשום. "הי חבר!", אני אומר, "מה קורה?". אנחנו מתחבקים, והוא מציע שנלך שלושתנו לשתות צ'אי. מחר הוא כבר חוזר הביתה, על האופנוע שלו, הוא אומר, ומוסיף, "נפגשנו בדיוק בזמן, לפני שאני עוזב". אני לוקח את כולם לראמש, לסאן-רייז, לכוס צ'אי אלילית, ואחריה עוד אחת, ומסתבר שגם סארג'יבאן וגם אֶמה עוד לא היו פה, הייתם מאמינים? אנחנו מחליפים חוויות על היומיים האחרונים, שבאחד מהם גם הוא ירד לדהארמסלה ובשני סתם התבטל, והוא אומר שחבל לו לעזוב את הגסט-האוס שאליו עבר שלשום בלילה, ("הוא ממש טוב, וזול!"), ואת מקלוד, ולחזור לעבודה... אֶמה ואני מחייכים בהבנה, ובהשתתפות, ואני מציע שנעבור כולנו, ככה, כמו שאנחנו, לצ'וקיס, לאיזה ארוחת ערב רצינית. לסארג'יבאן זה עדיין מוקדם לאכול ("אם אני אוכל עכשיו אז בלילה אני אהיה רעב"), ואחרי עוד איזה חצי שעה, ועוד כוס צ'אי, אנחנו נפרדים, לא לפני שהוא משביע אותי שאשלח לו במייל את התמונה המשותפת שלנו, אפילו שהוא יודע שזה יהיה רק עוד כמה חודשים, כשאחזור לארץ.
צ'וקיס של טנזין וענבל / צילום: ענבל
בצ'וקיס אני מרביץ ארוחת ערב טובה מול עיניה המקנאות של אֶמה, שמותר לה לאכול רק כמה דברים, בגלל כאבי הבטן שהיו לה, וכעת היא מביטה בערגה בשניצל ובצ'יפס המטוגנים... מתן, בחור ישראלי שהגיע היום ממנאלי, מספר שהעיר מתרוקנת ממטיילים, וקר שם. אם בכל זאת אני נוסע, אז יש לו גסט-האוס טוב, באולד מנאלי, "שיש בו אפילו תנורי חימום קטנים, ונוף נהדר", הוא אומר, ונותן לי את כרטיס הביקור של המקום. אני עדיין נשאר בתוכניתי להגיע למנאלי ולעמק קולו, אחרי שאבקר בעמק פארוואטי ואראה מה קורה בג'ארי וקאסול, ואתרחץ במעיינות החמים של מאניקאראן. אם יהיה ממש קר ולא נעים, אקדים את הירידה לרישיקש, וזהו. מה שכן, היום במפל המליץ לי סנג'יי לעצור בעיר שימלה בדרך ממנאלי דרומה: "יש שם רכבת שאתה חייב לנסוע בה, המון מנהרות קטנות, משהו מיוחד", הוא אמר, ונראה לי שזה מה שאעשה, כי אם סנג'יי ממליץ, צריך להקשיב, את זה כבר למדתי. אֶמה עדיין עסוקה בפרשנות החלום שלה, וכשאני מסיים לאכול ושנינו יושבים עם הצ'אי בכדוניי החרסינה הקטנים, היא חוזרת אל הפרפר...