פרק 43 – ייסורי פרידה

בוקר חדש בפושקאר, הבוקר השמשי הזה ממש מזמין אותך להתבטל, וזה הזמן לשלוף את 'פלקסוס', שהִנַחְתי באמצע לטובת כמה חפוזים מהירים כמו 'צבע המים', ולחזור אליו בשמחה אמיתית של פגישה עם מישהו אהוב, מישהו שכיף לך להיות אתו, ואתה לא רוצה שזה ייגמר... אלא שבינתיים מגיעה לודילין השווייצרית, שבאה לשאול אותי אם יש לי מעטפה, ומצטרפת אלי לשולחן. בעוד יומיים היא תהפוך להיות הוותיקה ביותר בגסט-האוס, אחרי שסוזט עזבה אתמול, ואני והקוריאנים עוזבים מחר בלילה. לודילין היא טיפוס שלוקח את הזמן שלו, לא ממהרת לשום מקום, ותמיד מחייכת ובמצב רוח טוב, כך זה לפחות נראה מבחוץ. האמת שאני לא יודע עליה יותר מדי, למרות שיצא לנו כבר לדבר ולשבת יחד על המרפסת. בערבים אני לא רואה אותה בבתי הקפה והמסעדות שבהם אנחנו יושבים, וגם כשאני יושב בחוץ על הכביש, אצל 'ששון', או ב'גאנגה', ורואה את כל מי שעובר ברחוב, אף פעם לא ראיתי אותה, לעומת כל האחרים שגרים אצלנו בגסט-האוס כמו באבט, ז'אן-בטיסט והקוריאנים, שאני כן רואה מדי פעם. יש לי תחושה שהיא נמצאת הרבה בחדרה, או על המרפסת למעלה, אבל אני לא ממש בטוח.

מה שלודילין סיפרה לי, זה שעכשיו היא לומדת הינדית כאן בפושקאר, בעצמה, לא בקורס מסודר. "זה לא קשה ללמוד לבד?", שאלתי, כשישבנו יחד על המרפסת באחד הבקרים, מעיין בספרים מהם היא לומדת; "כן, זה לא קל...", היא ענתה, "...אבל מצאתי שזה יותר מתאים לקצב שלי"... כשהיתה בת 25, לפני איזה שלוש שנים, היא מספרת, היא טיילה בהודו חצי שנה, וכבר אז החליטה שהיא רוצה ללמוד הינדית, אז עכשיו היא חזרה והיא כבר חודשיים בהודו, אחרי שקודם היתה בדרום, רק שבזמן האחרון היא התחילה להתגעגע הביתה, לשוויץ, למרות שעכשיו שם חורף וקר. כעת כשאנחנו מדברים והיא שומעת שאני עוזב מחר בלילה, היא אומרת שאולי גם היא תעזוב, בגלל הגעגועים…

הגעגועים והרצון לדעת, או שלא? / צילום הכרזה: איציק גונן

איכשהו הגענו בשיחה הקודמת למורים ולמקצוע ההוראה, אמרתי לה שאצלנו מרבית המורים הן מורות, במיוחד ביסודי, וזה גם (לא רק) בגלל השכר הנמוך המשולם למורים; "גם בשוויץ זה ככה", היא אמרה, "יש רוב של מורות, אבל זה לא בגלל השכר, אני חושבת, אלא בגלל שגברים לא יודעים איך להסתדר עם ילדים קטנים"... אני מביט בה עכשיו ומקשיב לה, כשהיא מספרת על געגועיה למשפחתה, וחושב לעצמי שיש בה משהו מאוד מסקרן; למרות שהיא כבר בת 28, יש לה פנים כמו שיש לפעמים לנערות ונערים צעירים מאוד, פנים חיוורים, לבנים כבֵיצה, ואף קטן, שמתעקל כמו מקור של אפרוח, ואפילו פלומה לבנה דקה מתחת לאף ועל חלקן האחורי של לחייה. כשאתה מדבר אתה ומנסה להגיע למשהו יותר עמוק, נראה לך שכל מה שהיא רוצה זה לא לדעת... נראה כי הידיעה מפילה עליה פחד גדול, והיא אינה נמנית עם הנשים שרוצות שיגידו להן את עתידן. המשאלה שלה, אם תשאלו אותי, היא לא לדעת, לא לדעת מה צופן כל יום בשבילה, לא לדעת מה יהיה מחר, או מחרתיים, והיכן היא תהיה בחודש הבא, או בעוד שנתיים, פשוט לא לדעת…

אחד הגמלים אתם אנו יוצאים לרכיבה / צילום: איציק גונן

באשר לי, אני יודע שלא אוכל לעזוב את פושקאר בלי איזה טיול גמלים קטן, משהו, שגם יטעים אותי את המדבר שלידנו, ואכן בשלוש אחר-הצהריים אני עולה על גמל, ויוצא לסיבוב של שלוש שעות יחד עם עוד שתי בחורות דרום-קוריאניות, בנות עשרים וקצת, נוּנה ואוּני. הבנות האלה יודעות רק כמה מילים באנגלית, אבל זה לא מפריע להן לטייל בעולם. אחרי כל מילה שאתה אומר להן הן אומרות "הא?!?", שזה אומר 'הבנתי', וגם 'לא הבנתי אבל תמשיך...'. חוץ מזה הן גם צוחקות כמו ילדות קטנות מכל דבר שזז, ובמיוחד כשהגמלים שלהן מתיישבים או קמים, אז הן בהיסטריה של צחוק. כאן רכיבה על גמלים שונה מאצלנו באילת למשל, בזה שהגמלים לא קשורים ביניהם, אלא כל גמל לעצמו, אבל לעומת זאת המטפל של הגמל יושב מאחוריך, ואת זה פחות אהבתי. אודי מספר שבג'איסלמר כל אחד מקבל גמל לבד, שזה בטח כייף אמיתי, אבל לשם כבר לא אצליח להגיע הפעם.

'דיאמונד', הגמל עליו אני רוכב / צילום: איציק גונן

חוץ מזה כאן רוכבים רק על גמלים זכרים, (באילת, אם אני זוכר טוב, רוכבים גם על נקבות), ולזה שלי קוראים 'דיאמונד', והוא בן 4, הצעיר מבין שלושת הגמלים, וגם זה שמדי פעם מתחיל להתלהב ולרוץ, וצריך להרגיע אותו... על הדרך החולית אנחנו מריצים את הגמלים, וזו בהחלט חוויה לשבת על גמל רץ, (כשברקע קריאות היסטריות של נונה ואוני). אחר-כך אנחנו נכנסים ממש לאזור המדבר, חוצים כמה דיונות חוליות, בהליכה איטית, ועל אחת מהן עושים הפסקה ויורדים מהגמלים להסתובב קצת על הדיונה. הפסקה נוספת ברכיבה אנחנו עושים ממש לקראת השקיעה, בדרכנו חזרה, סמוך למקום בו מתקיים יריד הגמלים השנתי של פושקאר. כדור השמש הענקי כבר עושה דרכו למטה, אל האופק, והשמיים הבהירים רק מדגישים את צבעיו ואת יופיו: בפנים לבן בוהק עטוף בחגורה צהובה, ומסביב הילת שמיים אדומה כשאליהם מתווסף הניגוד שבין כדור השמש ובין המדבר שמסביב, ואני אוסף אל חיקי עוד שקיעה יפה אחת של פושקאר, לקראת פרידה...

הגמלים והשקיעה היורדת על המדבר / צילומים: איציק גונן

אצל 'ששון', בארמון, אני פוגש מאוחר יותר את ארז ומיכל, שהגיעו רכובים על טוסטוס, אחרי שחזרו מ'שיעור נהיגה' שארז העביר למיכל, ומיכל שואלת אותי אם אני חושב שהם מתאימים אחד לשני... חוץ מזה היא מספרת לי שהלכה ללמוד סו-ג'וק אצל ד"ר מאת'ור, ואני מצידי מציע לה להתחיל לעבוד על הרייקי שלמדה, כל יום לפחות חצי שעה, במיוחד שהיא תכף הולכת להתחיל סדנת ויפאסאנה, וזה יעזור לה להיכנס לאווירה המתאימה. בינתיים שניהם מזמינים אותי לפרידה בבית חב"ד, בארוחת ערב, ובאמת אני מגיע לשם קצת אחרי שמונה, הזדמנות לפרידה מהחבר'ה שם, כולל הרב משה. כן, כשאני חושב על זה, באמת חבר'ה נחמדים, אין מה להגיד, ולזכותם ייאמר שהם מסייעים ללא מעט ישראלים שנקלעים למצוקות מכל סוג ומין, חומרי ונפשי, ובאמת נותנים תחושה של 'הבית שלך מחוץ לבית', כפי שכתוב על השלט בחוץ.

בפנים אני פוגש את הדר שהגיעה לפושקאר אתמול! כן, אחרי רישיקש וואראנאסי אנחנו נפגשים גם בפושקאר! האמת היא שכבר נפגשנו כמה שעות קודם, לא רחוק מ'ששון', כשהייתי בדרך לגמלים, החלפנו קצת סיפורים וחוויות, הראיתי לה את המקומות של החבר'ה כאן, 'ששון', 'העין השלישית', 'באבא', וגם סיפרתי לה ששימי נמצא בבית חב"ד, אז בינתיים היא הגיעה לכאן וגם השתתפה בשיעור של שבע, יפה. עכשיו, אחרי ארוחת ערב טובה שכולנו אוכלים כאן (פירה, סלט, גזר מבושל וצ'אפאטי), היא שולפת מהתיק ערמה של תמונות, מסודרות באיזה עשרה או יותר אלבומים קטנים, ואומרת לי "אתה חייב לראות אותן, סוף-סוף מצאתי מקום טוב לפתח תמונות, בג'איפור, ופיתחתי את כל התמונות שלי, מתחילת הטיול...". שימי מתיישב לידנו ואנחנו מתחילים להסתכל, אלבום אחרי אלבום. חלקן הראשון מנפאל, קטמנדו, 'סובב אנאפורנה', ועוד מקומות שלא הייתי בהם עדיין (אולי בשנה הבאה?), ואחרות ממנאלי, מקלוד-גאנג', רישיקש וואראנאסי. שימי מתלהב מהתמונות של נפאל ו'סובב אנאפורנה', שם טייל לפני כמה שנים, ואני מכל התמונות כולן, שהן יפות ומזכירות נשכחות, ורק הדר, שכבר הספיקה להתעמק בכולן שוב ושוב, אומרת שפתאום היא שמה לב שהיא צילמה בעיקר נופים, ומעט מאוד אנשים... מעניין.

הדר ואני עם הגב לקיר, יחד עם מתן ואיה ואחרים חוגגים אצל 'באבא' / צילום: מיכל

אחרי האוכל מגיע הזמן למתוקים, וחוץ מזה גם צריך להיפרד כיאות משאמיש הפרעון, ב'באבא', ובעיקר מהחבר'ה, בערב הרגוע האחרון שלי בפושקאר (מ'ששון' עוד יהיה לי זמן להיפרד מחר, כי אני עוזב רק בלילה). הדר מצטרפת אלי ל'באבא', ואחרי שהיא טועמת מה'קוקילידה' שלי היא מיד מזמינה לה גם אחת כזאת... מתן, שגם עוזב מחר, נוסע למומבאי ובשבוע הבא לארץ, כבר כאן, וגם איה, נאוה, אודי, דוד, ואיווה ההולנדית, שכבר ישבה אתנו כאן כמה פעמים. זאת הזדמנות מצוינת להיפרד מכולם, ואפילו שכולנו בטוחים שניפגש שוב, בהודו או מכסימום בארץ (מה שמקל אולי מעט על קושי הפרידה), עדיין זו פרידה, עם כל העצב שהיא מביאה אִתה, והצביטה הזאת בפנים... לקראת חצות הדר הולכת לישון, היא עוד לא נכנסה לקצב שלנו כאן, ואנחנו ממשיכים לשבת, עוד צ'אי, עוד סיבוב סיגריות, ויכוחים על עתידה של המדינה (שלנו), על זה של הודו, על החיים שלנו ומה יהיה אתנו מחר, עוד 'קוקלידה' ו'שלום למלכה', עוד כדורי שוקולד (אני מתחלק עם אודי באחד גדול ומיוחד כזה), והכל מתערבל ומתערבב, גם אַתה, ראש פה רגליים שם, והשאלה היחידה שמעסיקה אותך לקראת הבוקר זה איך להגיע בשלום לגסט-האוס, ואחר-כך לחדר, ובסוף למיטה...

______________________________________

גם אלה הופיעו בחלומי... / צילום: איציק גונן

...אח איזה בוקר קשה, ממש אכזרי... מוזיקה חזקה מעירה אותי נגד רצוני, ממש בכוח, קורעת אותי מתוך שנתי, אחרי שקודם היא היתה חלק מהחלום שלי, אבל כנראה חלק חזק מדי, ומטילה אותי ארצה חסר אונים, מת, כמו רובינזון קרוזו שהוטל אל החוף... עד שהצלחתי להירדם שטתי על כל האוקיאנוסים שבעולם, שנצבעו לכבודי בכל צבעי הקשת, מרגיש כמו ילד שיצא לטיול הכי-הכי שיש, לבדו, וכל הזמן שואל את עצמו מה עוד מצפה לי, לאן עכשיו? הסקרנות הזאת, זה מה שאני הכי זוכר, לאן עכשיו? הגלים טלטלו אותי כמו בעריסה שאלוהים מנדנד, בעדינות כזאת, וקרני השמש שלחו לי קרניים שאחזתי בהם, והתנדנדתי עליהם כמו טרזן, קופץ מעל הגלים, וכל פעם מוצא קרן אחרת להחזיק בה. לא היתה לי סירה או משהו, אבל לא הרגשתי שאני צריך, אפילו שמסביב היה רק ים, ועוד ים, ועוד ים, הכל ים... בסוף כנראה התעייפתי מכל הטרזן הזה, והגלים, והים שלא נגמר, ונרדמתי, ואז באה המוזיקה, ולקח לי הרבה זמן לקלוט שזו מוזיקה אמיתית, ולא רק חלום, ושהיא לא מפסיקה גם כשאני מצליח בסוף לפתוח איכשהו איזה חצי עין, שמתעקשת להישאר סגורה...

טוב, מה השעה בכלל... לאט-לאט אני מצליח לאסוף את עצמי ולהכניס למוח המרוקן שלי, שמאותת לי עכשיו שהוא לא מרוצה ממני, שתכף עשר ואני צריך לפנות את החדר שלי, אפילו שאת פושקאר אני עוזב רק מאוחר בערב. הבעיה זו האריזה, כן, אני זורק את כל מה שסביבי לתוך 'הבית' ולא מצליח לסגור; דוחף, לוחץ, מהדק, מקלל, ולא מצליח לסגור. עם כל הדברים שקניתי כאן (וממש לא קניתי הרבה), 3-2 מפות שולחן, כמה בגדים, דיסקים, ועוד כמה דברים קטנים, והתאספו לאט-לאט בלי להרגיש, פתאום 'הבית' קטן מדי. אמא שלי היתה תמיד אומרת שהדברים האלה שאתה צובר סביבך לא מבקשים אוכל, אז בגלל זה לא שמים אליהם לב…

גם תמונות שיווה ופארוואטי נארזו פנימה.../ צילום: איציק גונן

נכון, אפשר לשים הכל בחבילה ולשלוח לארץ, אבל בינתיים אני מוצא פתרון ביניים, ותוקע דברים בין 'קירות הבית', בין התרמיל לכיסוי שלו (גאון מי שהמציא את הכיסוי הזה, סימן ההיכר של כל המטיילים הישראלים ממרחק של קילומטר!...). אמנם זה לא הכי נוח להיסחב עם זה (מי שהתנסה בחוויה הזאת מכיר), מין זנב שדופק לך על הרגליים מאחור כשאתה הולך עם 'הבית' על הגב והכיסוי מלא בדברים כמו בגדים לכביסה וכאלה, כמו צופים שמתעקשים לדפוק על דלת הכניסה לאולם, אפילו שההצגה כבר התחילה והסדרן לא מוכן להכניס את המאחרים, "תחכו עד ההפסקה...", אבל זה כרגע הרע במיעוטו, ואחר-כך נראה.

עד עשר אני מפנה את החדר, כנדרש, שם את 'הבית' מחוץ לדלת החדר שלי, על הכורסא, ויורד לבקש מסנטוש שתכין לי ארוחת בוקר, אחרונה כאן בגסט-האוס, וגם תסכם לי את החשבון על כל הלילות, הכביסות, והארוחות שאכלתי כאן. אחרי זה אני עולה לגג, תולה את המגבת הקטנה והאומללה של לייבוש על אחד ממוטות הבמבוק שלודילין מלאה אותם זה עתה בכביסה שלה, ומתיישב בשמש. אומרים שבדלהי עכשיו קר, אז זו כנראה הזדמנות אחרונה ליהנות מהשמש של ראג'אסטן לפני שאני פורח מכאן. לז'אן-בטיסט קר, למרות השמש, והוא יוצא לגג עטוף בשמיכה; בדרך-כלל הוא ובאבט לא מוציאים את האף החוצה לפני הצהריים, אבל היום המוזיקה הרועשת שמגיעה, כך אני רואה עכשיו, מ'אולם אירועים' (מין אוהל בדווי ענק) סמוך לגסט-האוס שלנו, הצליחה להקים גם אותם. הרמקול של האולם נמצא על גג, איזה 50 מטר מאתנו, ואני מרגיש כאילו אני נמצא ממש בלב המסיבה. כן, ככה זה כאן, כשיש חגיגה כולם משתתפים, אם זה בחתונות, עם תהלוכות של עגלות מקושטות ותזמורת מקדימה, או חתן על הסוס, בלי עגלות, ואם זה באירועים אחרים עם שירה וריקודים. תמיד זה מתחיל בבוקר, כהכנה לערב, נמשך כמה ימים, והמשטרה משתפת פעולה, סוגרת רחובות בלי חשבון, עוצרת כלי רכב וכל זה, וכולם שמחים וחוגגים כאילו אין מחר…

חוגגים ברישיקש / צילום: איציק גונן

ארבעת הקוריאנים, שהתחברו בינתיים, הבת הבודדה הצטרפה אל שתי הבנות והבן, שנראה לי די מבסוט מהעניין, אוכלים אתי עכשיו ארוחת בוקר; הם עוזבים היום באוטובוס לילה לאגרה, ואחרי ששמעו שהייתי שם הם שואלים מה כדאי, ואני מספר להם קצת מה אפשר לראות שם חוץ מהטאג', ומראה להם על המפה בספר שלהם איפה הגסט-האוס שאני לקחתי. כבר הספיקו להזהיר אותם מהאנשים באגרה, שינסו לרמות ולתחמן אותם, והם נשמעים די חוששים. אני מנסה להרגיע אותם שהאנשים באגרה לא שונים מנותני השירותים בשאר הערים בהודו, אולי רק בזה שבנוסף לכל הם גם ינסו לסובב אותם דרך כל החנויות הממשלתיות, ושאם הם יהיו מספיק תקיפים במה שיירצו, אז 'ירדו' מהם... אחת מהם, קים, מתעניינת אם אני סופר, כי היא רואה אותי כל יום יושב וכותב. אני אומר לה שהייתי רוצה להיות, אבל בינתיים אני לא; כדי להיקרא סופר אתה צריך לכתוב ולפרסם כמה ספרים ואני, אחרי ספר אחד, עוד רחוק מזה... היא מחייכת, ואחר-כך מבקשת להסתכל על דפי היומן שלי, שמונחים על השולחן, מביטה בכתב המוזר, שבטח היא רואה אותו בפעם הראשונה בחייה, ומראה לשאר החבר'ה שלה, שמבקשים גם הם לראות... גם הקוריאנים האלה מלווים כל משפט שלי ב'אה?!?' כזה, ספק קריאת אישור ספק שאלה, אבל האנגלית שלהם יותר טובה מזו של שתי הבנות אתמול, ואפשר לנהל אתם שיחה נחמדה, ובתנאי שלא תהיה עמוקה ומסובכת מדי…

פרחי פרידה ללודילין, שתחליף אותי כוותיקה ביותר בגסט-האוס.../ צילום: איציק גונן

בינתיים מצטרפת אלינו גם לודילין השוויצרית, אחרי שסיימה לתלות בהמשך הגג עוד נגלה של כביסה שכיבסה בעצמה (מה עובר עליה, אני חושב לעצמי, שכמעט כל הכביסה שלה זה חזיות...). היא מביטה בנו, ומפנימה לאט-לאט שהלילה אני מעביר לה את 'נס הוותיקוּת' בגסט-האוס, שהחזקתי בו במשך יומיים, וזה מחייב... אתמול היא היתה שקועה בגעגועיה הביתה, אבל נראה לי שהיום היא התחזקה וחזרה לעצמה, ועכשיו היא נראית ממש מוכנה למשימה. היא מצטרפת לשיחה שלי עם הקוריאנים, עם הרבה בטחון, מספרת על אגרה והטאג', בהם ביקרה לפני שלוש שנים ("הטאג'-מאהל, אתם פשוט חייבים לראות אותו..."), ומחזקת את הקוריאנים בזה שהם לא צריכים לחשוש יותר מדי, יופי, אני ממש גאה בה...