פרק 5 – סארג'יבאן חייב להתחתן...

היום אני עולה לטריונד! עם המחשבה הזאת אני מתעורר בבוקר ומזנק מהמיטה, עדיין אפוף לגמרי. לוקח לי קצת זמן להבין איפה אני בכלל, ולהתאושש, ואז אני ניגש לחלון, מסיט את הוילון, ושמיים כחולים, התלויים מעל לרכס דהולה דהאר המושלג, מקבלים את פניי הרדומים, ושוטפים את עיני, העצומות עדיין. כן, היום אני עולה לטריונד! כבר כמה ימים שאני מתכנן לקחת את הטרק לטריונד, אלא שבימים האחרונים היה קצת מעונן, וחיכיתי ליום יפה במיוחד. כמה חבר'ה ששאלתי אם הם מעוניינים לבוא אמרו שלא, אם בגלל שכבר היו שם (מיעוטם), או שחשבו שזה יותר מדי מאמץ ולא בא להם כרגע (רובם). מכיוון שממילא החלטתי לצאת לטרק לבד, הרי כל יום מתאים, אם הוא יפה, והיום זה היום, אני מרגיש את זה בכל גופי, ההתרגשות, המתח, הדם שמתחיל להשתולל בפנים, היום אני עולה לטריונד!

טוב, התארגנתי במהירות (יחסית כמובן) ויצאתי לדרך. כשחציתי את מקלוד, החלטתי לעצור אצל ראמש, ב'סאן-רייז קפה', לארוחת בוקר קלה, ובעיקר לצ'אי מסלה, אתם יודעים, אבל כנראה שלא הייתי עדיין מאופס, ונכנסתי בטעות למתחרה הצמוד שלו, 'מון-לייט קפה'. לקח לי קצת זמן לקלוט איפה אני, לפי הסידור של השולחן, תמונות אחרות על הקירות, המחברות שאינן ("לאן נעלמו המחברות?", אני שואל את עצמי), והעיקר – פרצוף אחר שהביט בי מאחורי הסירים. מרוב שהייתי בשוק, עוד שאלתי אותו לתומי אם היום הוא מחליף את ראמש, והוא הימהם משהו לא ברור... טוב, לקום כבר לא היה נעים, אתם יודעים, אז הזמנתי ארוחת בוקר וכוס צ'אי (אין מה להשוות לצ'אי של ראמש!), אכלתי מהר ויצאתי לדרך. היום הולך להיות יום של טיפוס אחד גדול, כי טריונד זה יותר מ-2800 מטר! ביציאה ממקלוד אני עוד קונה לי כמה פירות, שיהיה לי משהו לצהריים, והשאר – אלוהים גדול. התכנית שלי לעלות למעלה ועוד להספיק לרדת, גם אם זה יהיה בלילה, יש כבר ירח לא רע, ואפשר לראות. כמובן אם לא תהיה ברירה, או שמשהו ישתנה בתוכניות, אשאר לישון שם איפה שהוא, אפילו שהלילות קרים עכשיו, ולמעלה בטח יהיה קפוא. בררר, רק מהמחשבה הזאת נהיה לי קר... חוץ מתרמיל קטן ומים אין לי ציוד, אבל אני סומך על עצמי שאמצא משהו, מה גם שעל הפסגה יש כמה מקומיים שגרים באיזה חושה כזאת, ככה סיפרו לי לידקה ואליש, ותמיד אוכל להיעזר בהם. הנווט עצמו לא נראה לי מסובך, למרות שאין לי מפה, כי הכוון ברור (את הפסגה אני רואה מחלון חדרי מאז שהגעתי למקלוד), ואני יודע שיש סימונים לאורך הטרק, אם כי כמובן לא ברמה המפנקת של 'סימון שבילים' שלנו.

תחילת הטיפוס בדרך לטריונד / צילום: איציק גונן

אחרי ביה"ס היסודי של דהארמקוט אני מתחיל לטפס לכוון טריונד. שקט מוחלט מסביב, דממה, הכל פסטורלי, ואני לבד בתוך היער שהדרך חוצה, לפני שתהפוך לשביל צר. כבר לא קר, מה שאומר שאפשר להוריד את מעיל הפליס, ועדיין לא חם, ככה שלא צריך להתפשט יותר מזה, ואפשר לתת גז. בשלב הזה אני עדיין לא יודע שיהיה לי היום סיפור עם קרוליין וגרג, וג'אנג'ו, וסארג'יבאן, ועוד כמה חבר'ה, זה יקרה אחר כך, בינתיים אני לבד, נושם ונושף מהעלייה, אבל מחליט לא לעצור, רק להוריד קצת את הקצב. אחרי איזה שעה וחצי של עליה רצופה, אני מגיע לאוכף ראשון על הרכס הקרוב, ועוצר ליד צ'אי שופ קטן, שלפניו בריכת מים מלבנית אליה מגיעים חמורים ופרות לשתות מים. קבוצה אחת של 5 חמורים נושאי שקים, אחד מכל צד, עם חומר שנראה כמו בזלת גרוסה, עברה קודם על פני בדרכה למטה, וכעת עולה ומגיעה שיירה נוספת ועוצרת לשתות בבריכה. אני מזמין כוס צ'אי, ומתיישב בכיסא בחוץ ליד בחור ובחורה, שניהם בני 30 לערך. מסתבר שהם זוג, קרוליין וגרג, אוסטרלים, שמטיילים בהודו כבר כמה שבועות, וכעת הם בדרכם למעלה, עם מדריך וסבלים מקומיים שסוחבים להם את הציוד וגם מכינים להם אוכל. מה תגידו על זה, סידור לא רע, הא? הם מתכוונים להגיע עד אילאקה (לשם טיילו לידקה ואליש ביומיים), ולחזור, ותכננו עם המדריך לעשות את זה בשלושה ימים, בנחת. חיש קל השיחה קולחת, ולפי המלונות שהם מציעים לי בואראנאסי ובג'ייפור (500 רופי ויותר ללילה) אני מבין שהחבר'ה האלה מטיילים בסטייל, סחתיין, למה לא... מסתבר שקרוליין כבר טיילה כאן באזור לפני 8 שנים, היא מכירה כאן המון מקומות, ואפילו יצא לה לעשות טרק בשלג, שזה באמת משהו. גרג לעומתה מטייל כאן פעם ראשונה.

שותים צ'אי בעלייה לטריונד, גרג ואני ועוד שתיים שמתארחות בסביבה / צילום: איציק גונן

גרג הוא בחור די גבוה, שיער מקורזל קצר ושיניים גדולות, וכשאני מביט בו אני מרגיש שכבר ראיתי אותו פעם, מתישהו, אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת (פול אוסטר כותב על זה הרבה). לראשו כובע מצחייה שחור ומשקפי שמש, והוא כזה טיפוס חייכן, על פי מראהו והתנהגותו. כשהוא שומע שאני בדרכי לטריונד, הוא מחייך אלי ומציע לי להצטרף אליהם. אני מהסס לרגע וחושב על דבריו של פידרוס, כי "יש המעפילים בהרים בלווי מורי דרך מנוסים המכירים את הנתיבים הטובים ביותר והפחות מסוכנים, וכך מגיעים ליעדם. אחרים, חסרי ניסיון וחשדניים, מנסים לפלס נתיב בעצמם. רק מעטים מאלה מגשימים את שאיפתם, אך יש שאחדים מהם – בעזרת כוח רצון, מזל וחסדי האל – מצליחים בכך, ובהגיעם שמה נהיים מודעים יותר מכל היתר לכך שאין רק נתיב אחד או מספר מסלולים קבוע אל היעד. כל נפש והנתיב שלה". הממ... אכן דילמה. בסוף אני מחליט לקבל את ההצעה של גרג, בעיקר כי יש לי יעד ברור להגיע אליו היום, וגם חברה של זוג אוסטרלים, שנראים חבר'ה ממש נחמדים, יכולה להיות יופי של דבר. בינתיים מגיעות לצ'אי שופ עוד שתי תיירות, שמתארחות לא הרחק מכאן, ובאו להתחמם בשמש, וגם קרוליין, שקמה קודם לצלם משהו ועכשיו חזרה, מצטרפת לשיחה, ושואלת כמה שאלות שגרג כבר שאל. אני עונה שוב, ומספר גם על התקופה שגרתי בסידני. הם גרים בניו סאות' ווילס, כמה מאות מייל מערבית לסידני, בחווה ששייכת להוריו של גרג. גרג עצמו עובד בעסקי תיירות, ומנהל כמה בתי הארחה באזור, והם אוהבים לטייל (יש להם שני רכבי 4*4...). גם קרולין נוסעת הרבה, במסגרת עבודתה במשרד החקלאות האוסטרלי, כאשר היא עוברת בין החוות החקלאיות באזור ובוחנת את מצב הגידולים, מחלות, וכל זה.

צוקי 'שלוש האחיות' ברכס 'ההרים הכחולים' מערבית לסידניי / צילום: ג'ון קרנמולה

גרג מכיר את סידני לא רע וקרוליין פחות, ואני מספר להם דברים שאני זוכר משכונת וולאהארה, רוז ביי, בונדַי ביץ', קינג קרוס, פתאום אני נזכר בשמות של מקומות שכבר מזמן שכחתי, אזור הרוקס, ארג'יל, ווקלוז, מגדלור מקווארי, מנאלי. "מכירים את הפסגות של 'שלוש אחיות' ואת מערות ג'נולן עם הזקיפים והנטיפים ב'הרים הכחולים' מערבית לסידני?", אני שואל, גרג מכיר, קרוליין לא, ואני מספר להם שכשביקרתי במערות ירד שם גשם שוטף כזה, שבחיים שלי לא ראיתי. קרוליין מוטרדת מזה שהם גרים כל-כך רחוק ממרכזי תרבות גדולים, וחסרה לה האפשרות ללכת להצגות, ולמופעי מוזיקה גדולים. יש לה פנים פשוטות, נעימות, מעט איכריות אפילו, מבנה גוף מוצק, בנוי טוב, אבל לא יותר מדי לשום כיוון. היא חובשת כובע חאקי המסתיר חלק מפניה, "בגלל שהעור שלי נשרף בקלות", היא אומרת. אחר כך בעליה היא תגיד לי שהיא לא כל-כך בכושר עכשיו (אפילו שהיא מטפסת כמו נמרה), ואני אשיב לה שגם אני... מהרגע שעזבנו את הקפה השביל לא קל לטיפוס, חלקו עם בולדרים ואבנים גדולות, וצריך לשים לב טוב איפה אתה מניח את הרגל. הסבלים ושאר המלווים הקדימו ועזבו את הצ'אי שופ הרבה לפנינו, ויחכו לנו בטריונד, שזה בסביבות שלוש שעות עלייה מכאן, ואתנו נשאר רק ג'אנג'ו, המדריך, שיודע לצעוד בדיוק בקצב הנכון לעליות כאלה. ג'אנג'ו הוא הודי גדול, חזק, פניו שחומים במיוחד, ושיערו שחור. האנגלית שלו טובה, ובהפסקות הקצרות שאנו עושים בדרך הוא מספר לנו על עבודתו כמדריך מטיילים בטרקים כאן באזור. אחר כך הוא גם יציע לי טרק של 8-7 ימים ממקלוד למנאלי, מה שמאוד מלהיב אותי, אבל בקיץ, לא עכשיו. לא נראה לי לעניין לקפוא עכשיו שישה או שבעה לילות, כשגם בגסט-האוס למטה כבר קר מאוד בלילות…

רועה העיזים מכין לעצמו צ'אי… / צילום: איציק גונן

גם כאן קר, וככל שאנו מטפסים למעלה נהיה יותר קר. רוח קלילה מדביקה לגוף את הזיעה ששוטפת את המצח, ואת הפנים, וזוחלת למטה לאורך הגב, מתחת לתרמיל. עכשיו אסור להוריד את התרמיל מהגב מה שלא יהיה, שהגב לא יתקרר ויקפא לך. למזלנו אנחנו בצד של השמש, לאורך מרבית הטרק, וזו מחממת אותנו ודואגת לכך שבינתיים לא נצטרך להתעטף במעילים. קרוליין עוצרת מדי פעם לצלם, וכשאנו עוברים ליד עדר עיזים היא מבקשת ממני לצלם אותה עם טלה קטן על הידיים. נראה שכעת זו עונת ההמלטות, כי יש כאן מלא טלאים קטנים וחמודים, שעושים עכשיו את צעדיהם הראשונים, בעוד אימהותיהם עסוקות באכילה, ויש כאן הרבה מה לאכול. תוך כדי הליכה אנחנו מזכירים מקומות בהם טיילנו, וכשהיא שומעת שהייתי בניו-יורק היא עוצרת לרגע ומביטה בי, "הייתי נורא רוצה להגיע לשם", היא אומרת, "עוד לא ביקרתי בה אף פעם". העיניים שלה מבריקות כשהיא אומרת את זה, וכשאני מוסיף שבעיני ניו-יורק היא המקום הכי-הכי בעולם, היא אומרת, חצי לעצמה, שהיא חייבת להגיע לשם, חייבת.

בשתי תחנות העצירה שלנו בדרך יש מין 'קיוסקים' קטנים כאלה, שננטשים עם ערב, וחוזרים ומאוישים למחרת בבוקר; מוכרים בהם מים ושתייה קלה, במחירים מופקעים כמובן, אבל טוב למי שנגמר לו, או שבא לו איזה קולה. מרחוק, למעלה, אפשר לראות את טריונד, רק שמשום מה נראה שאנחנו לא ממש מתקרבים אליה, אולי אפילו מתרחקים... עכשיו הקור מורגש כבר יותר, והרגליים סוחבות את הגוף במין תנועה מונוטונית למעלה, כל הזמן למעלה, מחפשות את הנתיב הקל ביותר, שלא יחייב להרים רגל גבוהה על סלע, אלא להגיע לאותו סלע דרך תחנת ביניים - אבן אחרת שנמצאת בחצי הגובה. בראש רצים לי כל מיני דברים, אבל איך שהוא הכל חוזר שוב למה שאמר פידרוס: "על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר, ובלי התלהבות יתרה. האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב את הקצב. אם אתה נעשה קצר-רוח, הגבר את הקצב, אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה. אז, כאשר אינך מקדים לחשוב על דברים, פוסקים צעדיך מהיות אמצעים להשגת מטרה, וכל אחד מהם נעשה למאורע בפני עצמו. עלה זה יש לו קצוות משוננים, סלע זה אחוז בהר בצורה רופפת, מנקודה זו רואים פחות טוב את השלג, אף כי היא נמצאת קרוב יותר אליו. אלה דברים שתמיד יש להבחין בהם. חיים הנחיים רק למען איזו מטרה עתידה הם חיים רדודים. צלעות ההר הן המזינות את החיים, ולא פסגתו. עליהן מתרחשת צמיחתם של דברים. אולם כמובן בלא הפסגה לא תוכלנה להתקיים צלעות כלשהן. הפסגה היא המגדירה את מהותן של הצלעות...". יפה, לא?

"צלעות ההר מזינות את החיים ולא פסגתו..." (פירסיג/'זן ואמנות אחזקת האופנוע') / צילום: איציק גונן

... לקראת שתיים אנחנו מגיעים סוף-סוף לפסגת האוכף של טריונד, חצי מתים, אבל מסוגלים להגיד וואוּ גדול, וואוּ! המראה מלמעלה נהדר, שווה, וההרגשה נהדרת (כמו תמיד אחרי מאמץ כזה), עשינו את זה, למרות הקושי, היה כדאי! אחרי תצפית לכל הכוונים אנחנו משתרעים על העשב הקצוץ שבפסגה, שנראה קצת כמו דשא סובל בחורף, משחררים את הרגליים, ובעיקר את הנשימה, איזה כיף. למעלה שמיים כחולים עם גושי עננים לבנים, שחלקם מכסים את הפסגות הרחוקות יותר, מסביב רכסים טרשיים וקצת עשב, ושקט כזה, ואצלנו בפנים הרבה שמחה, והתעלות כזאת, יאללה, תביאו עוד איזה הר לטפס עליו...

יש כאן למעלה שתי חושות כאלה, מכוסות בדים ושטיחים צבעוניים, שמוכרות שתייה, אוכל וכל מיני דברים, אחת בקדמת האוכף והשנייה בחלקו האחורי, איזה 100 מטר מכאן, ונראה לי שהתחרות הגיעה גם לכאן, בדרך לסוף העולם. אחר-כך יספרו לנו המקומיים שיש תקופות שמגיעים הנה הרבה יותר מטיילים, ואז יש הרבה פרנסה גם למוכרים בחושות, וגם למדריכי הטרקים כאן, באזור מקלוד, וגם בעמק צ'מבה ומנאלי, אלא שעכשיו כבר החל החורף, נהיה יותר קר, ורק מעטים מגיעים.

עם קרוליין וגרג בפסגת טריונד / צילום: ג'אנגו

"אנחנו על פסגת העולם", אומר סארג'יבאן, בחור הודי שהגיע משום מקום, ומצטרף אלינו כשאנו שרועים על העשב, מנסים לחטוף תנומה קלה. סארג'יבאן סינג זה סיפור-סיפור, בחור הודי משופם, נמוך קומה, צנום ונמרץ, שמדבר אנגלית טובה, בקצב שקשה לעצור, וגם יש לו מלא שאלות. הוא גר במדינת פאנג'אב, הסמוכה להימאצ'אל פראדֶאש בה אנו נמצאים, רבע שעה ממוקריאן, אחת מתחנות הרכבת דרומית לפאטאנקוט (תחנה שאני זוכר, כשישבתי עם שני ההודים בנסיעה הראשונה שלי ברכבת, וניסיתי לגלות איפה אני נמצא, משהו שנדמה לי שקרה כבר לפני כמה חודשים...). במקום יש מרכז מחשבים גדול, והוא עוסק במחשבים, יחד עם אחיו, גם בייעוץ וגם בהוראת מחשבים. כשהוא שומע שגם אני מלמד, הוא לוחץ בחום את ידי, "שנינו מלמדים" הוא אומר, ומחייך. בעוד אנחנו מדברים מופיע ג'אנג'ו, שבינתיים עטה על כתפיו מעיל טרנינג ירוק-שחור קטן בהרבה ממידותיו, ומזמין אותנו לטעום מהתאלי שהמלווים הספיקו להכין עבור הקבוצה של קרוליין וגרג. אנחנו מודים ומצטרפים אליהם, לא רע, לגמרי לא רע התאלי הזה, למרות שקצת מילאתי את עצמי עם פירות קודם. כבר אחרי שלוש ולהם יש עוד איזה שעה וחצי ללכת עד נקודת הלינה. לי יש את כל הדרך חזרה, איזה חמש שעות הליכה טובות, בירידה אמנם, שזה יתרון, אבל החושך יורד עכשיו די מוקדם, ולפחות את החלק עם הסלעים אני רוצה לעשות עוד באור, שאראה על מה אני דורך, ואני מחליט לצאת לדרך חזרה. אני נפרד מקרוליין וגרג בלחיצת יד וחיבוק, מחליף אתם כתובות מייל, ומבטיח לשלוח להם צילומים שעשינו יחד, לוחץ ידיים לג'אנג'ו ולסבלים, וכשאני פונה לצאת אני שומע את סארג'יבאן אומר מאחורי: "אני גם בא אתך".

קרוליין וגרג האוסטרלים מניו-סאות' וולס / צילום: איציק גונן

טוב, כבר אמרתי לכם שהבחור הזה הוא סיפור-סיפור, אז רק תדעו לכם שהעיקר עוד לפנינו. אנחנו מתחילים לרדת, וסארג'יבאן, שמתגלה כקל רגליים, מספר לי שכל שנה הוא לוקח כמה ימי חופש, עולה על האופנוע שלו, ונוסע לטייל, ועד היום כבר הספיק להיות כמה פעמים כאן בהימאצ'אל. האנשים מחבל פאנג'אב, הוא אומר, אוהבים לבזבז את הכסף שיש להם, "אם אני ארוויח 100 רופי, אני מיד אחפש הזדמנות להוציא לפחות 75 מהם, על אוכל, קניות, ומה שיש". "אנחנו שונים מאנשי הימאצ'אל, שחיים כאן באזור הזה. כאן העוני רב יותר, אנשים מרוויחים פחות, וכל הזמן חוסכים, זה באופי שלהם". אחר כך הוא מוסיף, ש"לאנשי פאנג'אב אסור לרכוש קרקעות בהימאצ'אל, כי הם מיד ישקיעו, יבנו בתי הארחה, וכל זה. ככה הם שומרים כאן על הטבע". סארג'יבאן, שנראה צעיר לגילו, מתקרב כבר ל-30, ואחרי ששנינו מקפצים על סלע גבוה שחוסם את השביל, הוא אומר לי בלי שמחה שעוד כמה חודשים הוא הולך להתחתן. "יש לך חברה?", אני שואל, "לא, אבל תהיה לי"... מול פני השואלות, באור אחרון שמספקות לנו קרני השמש השוקעת, הוא מסביר: "אצלנו אם לא תתחתן עד גיל 30 כולם יגידו שיש לך בעיות, וכבר יהיה לך יותר קשה למצוא מישהי". "בהודו עדיין רוב הנישואין מאורגנים ע"י המשפחות, ואין כאן עניין של אהבה", הוא אומר, כשאנחנו עוצרים להפסקה קלה, "תאר לך להתחתן עם מישהי שלא ראית אף פעם!...". "וגם לא מקובל להתגרש", הוא מוסיף, אחרי שהוא חושב רגע; "אשה בכלל, אם היא מתגרשת, יש לה כתם לכל החיים" (ואני נזכר באַמו, שהתגרשה מבעלה, ונשארה עם שני התאומים, אסתה ורהל, ובסוף מתה בגיל 30 בודדה ועזובה). סרג'יבאן מדליק סיגריה ואומר בעצב: "זה נורא שאתה לא יכול להתגרש, וצריך לחיות כל חייך עם אותה אשה, גם אם אינך אוהב אותה. חוץ מזה, ברגע שאתה נשוי, אתה חייב לקחת אתך את אשתך לכל מקום, אחרת יתחילו לדבר, וגם היא תתחיל לחשוד שיש לך מישהי אחרת. אצלכם אני רואה הרבה גברים נשואים שמטיילים לבד, או עם חברים, נשים שעושות דברים עם חברות, ואף אחד לא חושב שזה לא בסדר. אצלנו כאילו שום דבר לא השתנה במשך השנים".

שיח נשים, מעניין על מה הן מדברות… / צילום: איציק גונן

אחר-כך, כשאנחנו ממשיכים בירידה, הוא ממשיך: "...וכל זה עוד לפני שדיברנו על הקאסטות. אני יכול להתחתן רק עם מישהי מהקאסטה שלי. אם אתחתן עם מישהי מקאסטה אחרת אני צפוי לנידוי מצד משפחתי, ומכל הסביבה". ואחרי כמה שניות הוא מוסיף, "במקרה כזה אני גמור", ומחייך חיוך מריר. אני מנחש שאולי סארג'יבאן שייך לקאסטת ואישְיָה (הסוחרים), שהיא השלישית בדרוג, אחרי הבראהְמינים (כוהני הדת) והקְשאטריה (לוחמים), לא יודע, בכל מקרה זה נראה לי לא לעניין לשאול אותו על כך ישירות, אולי כשנכיר יותר. אני שואל על האפשרות ל'נישואי אהבה'. "נישואי אהבה?" הוא אומר-שואל, "אין דבר כזה, אולי למעלה, אצל העשירים. נישואין בהודו זה בעצם מין חוזה חברתי המאחד את שני האנשים ושתי המשפחות, ואין כאן עניין של אהבה. מהרגע שהתחתנת זו אחריותך לדאוג שהנישואין לא יתפרקו, ולא משנה מה קורה בינך ובין אשתך. אם הנישואין מתפרקים יש כתם גם על הבעל, אם כי הכתם על האשה הוא הרבה יותר קשה. הרבה פעמים גם משפחתה תפנה לה עורף, אפילו שהחוק מתיר לגרושות ואלמנות להינשא שוב, אבל רק מעטות תצלחנה בכך, כי הן הופכות למנודות בעיני החברה ומשפחתן".

"...תגיד", הוא פונה אלי פתאום, "למה אנשים מתגרשים?". אני חושב על עצמי, ואומר לו שיש המון סיבות. "אולי אבדו להם ההתלהבות והמשיכה ההדדית, אין תשוקה יותר, וחבל סתם למשוך את זה הלאה עוד 30 או 40 שנה. אולי במשך השנים כל אחד מהם התפתח לכיוון אחר ונגמר להם העניין המשותף. אולי פתאום הם גילו שהם לא מתאימים, ואולי אחד מהם, או שניהם, פגשו מישהו אחר שהם רוצים לחיות אתו, המון סיבות יכולות להיות". כשאמרתי שאולי נגמרו התשוקה וההתלהבות יכולתי לראות, למרות החושך היורד, את סארג'יבאן מחייך לעצמו, אחר-כך צוחק צחוק קצר, אבל לא אומר דבר. אחרי כמה דקות של שתיקה הוא פתאום אומר לי שאם הולכים כאן בלילה יכולות לבוא חיות טרף. "איזה חיות" אני שואל, "דובים ונמרים" הוא עונה. "לא נראה לי", אני משיב, "עד עכשיו ראיתי כאן רק קופים, והטיגריס ההודי, כך קראתי, נמצא ברג'אסטאן". סארג'יבאן מתעלם ואומר: "מה היית עושה אם פתאום היה נעמד מולך עכשיו נמר על הדרך?"; אני חושב רגע ועונה. "הייתי עוצר במקום, ומחכה לראות מה הוא יעשה", ולאחר מחשבה נוספת, "הייתי משתדל לא לעשות שום תנועה שתפחיד אותו, ומקווה שיסתלק לו בשקט". "כן", צוחק סארג'יבאן, "פשוט נותנים לו להחליט מה הוא רוצה לעשות, ולפי זה ממשיכים". והוא ממשיך, "ואם הוא היה קופץ עליך?", הוא שואל, ומפנה מבטו אחורה אלי, שהולך מאחוריו על השביל. "אם הוא היה קופץ עלי, הייתי אומר לו שאני חבר שלך, ואחר כך מתחיל להתפלל...".

סארג'יבאן ואני בהפסקת תה בצ'אי-שופ / צילום: יוהן

כשאנחנו מגיעים אל הצ'אי-שופ עם בריכת השתייה כבר חושך. הדג הבודד ששחה בבריכה בבוקר עדיין כאן, וסארג'יבאן שואל אותי בחיוך אם אני רוצה שהוא ידוג אותו בשבילי, "כן, למה לא", אני עונה, גם בחיוך, ושנינו מתיישבים על הכיסאות בחוץ ומותחים רגליים. כוס צ'אי זה הדבר הכי שאני יכול לחשוב עליו עכשיו, וממש לא אכפת לי כמה הם לוקחים עליו (כפול מאשר ראמש!). יוהן, בחור צ'כי ארוך רגליים, צעיר ונלהב, מצטרף אלינו לכיסאות; עוד כמה ימים הוא מסיים טיול של 6 שבועות, 3 מהם בבנגלה דש. חבריו כבר חזרו לצ'כיה ולו יש עוד כמה ימים, כי הוא פרי לאנס, שעובד כצלם בעיתון בצ'כיה. הבוקר הוא הגיע מדלהי, מצא חדר בגסט-האוס, השאיר את חפציו ("את התיק הגדול השארתי לשמירה בגסט-האוס בדלהי, אחרי שהוצאתי ממנו את כל הדברים החשובים"), וכבר מיהר לטפס אל פסגת טריונד, "כי זה המקום הכי גבוה שהייתי עליו". "מה, אין הרים גבוהים ברפובליקה הצ'כית?", אני שואל בתמיהה אמיתית, "לא", הוא עונה, "ההר הכי גבוה אצלנו הוא 1600 מטר בערך". הוא מצטער שכבר לא יספיק להגיע למפל של בהאגסו, כי מחר הוא נוסע לאמריצר, לראות את מקדש הזהב, ומחרתיים בלילה יש לו כבר טיסה מדלהי חזרה! בדרך למטה אנחנו מתבדחים שעכשיו הוא יכול להוציא רב-מכר בשם 'הודו ביום אחד'... שלושתנו צועדים עכשיו בחושך בדרך למטה, ויוהן מדבר בהתלהבות, מניע את ידיו הארוכות, ואת ראשו, מוכן לבלוע את כל מה שיקרה בדרכו. לפי מראהו הוא בן 25 לערך, אולי שנה יותר, וניכר עליו שהוא נהנה מכל דקה. אני שואל אותו אם הוא זוכר את התקופה שלפני חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות; "בטח", הוא עונה; "אז תגיד לי, למה בכלל נפרדתם?", אני ממשיך ושואל. "האמת היא שהסלובקים לחצו על זה, כי הם אמרו שהם כל הזמן נדפקים, ונמצאים במקום שני, ולכן הם רוצים להיפרד", הוא עונה, ותוך כדי כך מתחיל להתלהב ולהסביר: "תראה מה קרה, אצלנו, מדינה של בערך 10 מיליון תושבים, יש שגשוג והצלחה, ואילו אצלם, 5 מיליון איש, המצב הכלכלי לא טוב, ערך המטבע נמוך, והכלכלה על הקרשים". אני מתעניין אם ואצלאב האוול ממשיך לכתוב, אחרי שסיים את כהונת הנשיאות שלו. "לא", אומר יוהן, "אומרים שקנה לו בית בפורטוגל וזהו, לא נראה לי שהוא יכתוב יותר". "כנראה ברגע שאנשים מתמסדים הם מאבדים משהו, את הרעב, את הדחף, ובמקרה הזה את הדחף לכתוב", אני אומר, "ואולי", אני מוסיף, "הוא איבד את זה קודם, ובגלל זה הלך להיות נשיא, לך דע"…

ירח מעל דהראמסלה / צילום: איציק גונן

ליד 'הימליה טי-שופ' ובית הספר היסודי של דהארמקוט אנחנו נפרדים מיוהן, שימשיך למטה ברגל, מוצאים את האופנוע של סארג'יבאן, שחיכה שם כל היום מוסתר בין השיחים באיזה תעלה עמוקה, עולים עליו ויורדים את הירידה למקלוד במהירות שיא, עם הרבה רעש (נראה לי שהממזר חתך את האגזוז), כשאני מאחור, ורק מבקש מסארג'יבאן שלא ייסע מהר מדי, כי הקור הורג אותי...

סארג'באן חייב למצוא עוד היום גסט-האוס אחר כי הוא לא מרוצה משלו, והוא מחפש משהו זול, ב-100רופי כזה. אני מת לאיזו ארוחה טובה עכשיו, והוא מוריד אותי במרכז מקלוד, ליד קפה 'מאלאבר', כאן יש כל מה שאני צריך, ועוד יותר. טוב, צריך להיפרד, וזה לא קל אחרי יום כזה, מלא אקשן, שמשאיר אותך עם הרגשה טובה כזאת. אני מציע לסארג'יבאן להצטרף אלי לכאן אחר-כך לצ'אי או משהו, כי בטח אשב כאן עד מאוחר, ואנחנו נפרדים בלחיצת יד ובידיעה ברורה שמה שלא יהיה בטוח שעוד ניפגש.