הודו אחרת 16 - פרידה מקוצ'ין, ומרוני

פרק 16 – פרידה מקוצ'ין, ומרוני

   בערב, אחרי מקלחת טובה וקצת אינטרנט אני הולך לאכול בטאג' מאהאל, נראה לי שהתאהבתי במקום הזה... בדרך אני משאיר לרוני בחדרה שני ספרים, את 'רומן עם הרוח' שהשאילה לי, ואת 'שיר דמדומים אחרון', מתנה ממני, בצרוף פתק שמחר אני מתכוון להמשיך דרומה. בטאג' אני מוצא את גדי, שכבר הזמין לעצמו אוכל, ומצטרף אליו לשולחן. מי זה גדי? ובכן גדי זה מישהו שרוני הכירה בהאמפי ואתמול פגשה כאן בפורט קוצ'ין והכירה בינינו. גדי הוא בחור מוצק, לא גבוה, כבן 35-30, שמין שלווה הודית חייכנית נסוכה על פניו, והוא אחד שמושקע בהודו כבר הרבה שנים. אני מספר לגדי על השייט ופתאום הוא נזכר: "אוי, שכחתי לגמרי, רוני ביקשה למסור לך שהיא הולכת לקונצרט של סיטאר, טאבלה וחליל שמתקיים הערב בתיאטרון הקאתאקאלי והיא תשמח אם תוכל לבוא". עכשיו אני נזכר שאתמול, בסוף הקונצרט ששמענו לסיטאר וטאבלה סיפר המנחה על הקונצרט הערב ואני אמרתי שבטח יהיה כיף לשמוע ואולי נלך. טוב, עכשיו קצת מאוחר להצטרף, וחוץ מזה אני רעב, ומחליט להזמין לעצמי דג קינג בסגנון מאסאלה, עם נאן, בננה לאסי וצ'אי כמובן.

   מסתבר שגדי נמצא בפורט קוצ'ין כבר שבוע, אבל לא הרגיש טוב (קלקולי קיבה וכאלה) ולא הסתובב הרבה. הגסט-האוס שלו מרוחק יותר, ורק עכשיו הוא מתחיל להתאושש ולטייל. בכל מקרה החום והלחות שכאן הם יותר מדי בשבילו, ומחר הוא עוזב למוּנאר, שבהרים (לשם גם אני מתכנן להגיע מתישהו). אנחנו מתחילים לגלגל שיחה ומסתבר שבַכללי הוא במגמה צפונה, ומתכוון לטוס ממדראס (צ'נאי) לאמריצר כדי להגיע לדהרמסלה לאירוע של שיעורים הניתנים ע"י הדלאי למה לקהל מתוכנן של 10,000 מאזינים! "וואו", אני אומר, "10,000 זה משהו! מעניין איפה זה יתקיים, אולי במרכז טושיטה, אבל זה לא נראה לי מקום מספיק גדול". גדי עדיין לא היה בדהרמסלה וזו הזדמנות שהוא מחכה לה. מכאן אנחנו מגלגלים שיחה על הדלאי-למה כמנהיג, ולעומתו איך נראית המנהיגות הדלה וחסרת החזון שיש לנו היום בארץ. "הכל מתפורר בארץ", אומר גדי. "אני מאמין בציבור, באנשים", אני אומר לו, גם כשאני מסכים אתו לחלוטין לגבי המנהיגות היום בארץ. "השינויים והמהפכות יתחילו מלמטה, מהציבור", אני מוסיף, "וצריך לגרום לכך שיותר אנשים בארץ ירצו לקחת אחריות ולשנות את מה שקורה היום".

   אנחנו מדברים על עבודתנו בארץ, מה כל-אחד מאתנו עושה, ואחר-כך חוזרים לטיולים ולדלאי-למה. "הביקורת שלי כלפיו", אני אומר, "היא שעם כל ההערכה שלי אליו כמנהיג ערכי-מוסרי ובעל חזון, מהמעטים שישנם היום בעולם, הרי שבמשך כל השנים בהן הוא מוביל את העם הטיבטי הוא לא הצליח לקדם בהרבה את ענייניו לכיוון עצמאות, או לפחות אוטונומיה בתוך סין". "את פועלו של הדלאי-למה", עונה גדי, "לא ניתן לשפוט בכמה עשרות שנים אלא בראייה היסטורית ארוכת טווח, ומהמקום הזה", הוא מוסיף, "החשבון הסופי יהיה בהחלט חיובי". הממ... אני תוהה מעט ביני לביני, שהרי מעבר לחיבתי הבסיסית לדלאי-למה, לאישיותו ולמנהיגותו, קצת קשה לנבא איך יראו הדברים לגביו בראייה היסטורית ארוכת טווח, הרבה מעבר לזמננו, אבל אני לא מתעקש לנסות לשכנע את גדי, שנראה בטוח מאוד בדברים שהוא אומר. "נקווה", אני אומר לו, לוקח לגימה מהבננה לאסי ונפנה אל דג הקינג שבינתיים הגיע ונראה פשוט מצוין.

__________________________________

בבוקר, בזמן שאני אורז את הבית לקראת הנסיעה דרומה, רוני מגיעה לחדרי להזמין אותי לארוחת בוקר.אחרי צילום פרידה עם וינוד, מנהל אנז'ונה, מסעדת הגג שלנו, בחור חייכן, מלא רוח טובה, יעיל ונחמד (שגם משאיר לי את כתובתו, כדי שאשלח לו את התמונה), אנחנו מתיישבים לאכול. רוני מספרת שאחרי כמה ימים של מין רפיון וחולשה כזאת, וחוסר רצון לעשות הרבה, היא קמה הבוקר עם המון מרץ והתלהבות. היא חזרה ליוגה ולרייקי וזה, היא מרגישה, מה שהחזיר אותה למסלול. "יופי", אני אומר לה, "כבר התחלתי לדאוג לך!". היום היא רוצה לטייל קצת בעיר ולראות, במיוחד את 'העיר היהודית' ובית הכנסת, וגם את 'הארמון ההולנדי' עם המוזיאון שהמלצתי לה לבקר בו, מה שהיא תספיק. אני מספר לה גם על בית הקברות היהודי של קוצ'ין בו ביקרתי, ומסביר לה איך להגיע לשם, אם תרצה לראות את המקום.

   רוני מודה לי על 'שיר דמדומים אחרון', הספר שהשארתי לה ושואלת אם אני לא צריך אותו. "זו מתנה ממני אליך", אני אומר, "שתזכרי אותי". רוני מחייכת בתודה ושואלת מה דעתי על 'רומן עם הרוח'. השהות בהודו החזירה אותה לקריאה, דבר שלא עשתה הרבה זמן, והיא נורא נהנית. בינתיים היא מרגישה שכל מה שהיא קוראת טוב, וחוש הביקורת שלה עוד לא התחדד מספיק. "אני פשוט צריכה לקרוא יותר", היא מוסיפה. אני אומר לה שלא התלהבתי מ'רומן עם הרוח' ולכן גם לא סיימתי אותו. "אגב", אני מוסיף, "הספר הזה מזכיר לא מעט את 'הנבואה השמיימית', שגם אותו אהבת, נכון?". כן, היא מחייכת לעצמה ואלי. אחר-כך אני ממשיך ואומר שהספר כתוב לגמרי לא רע, אם כי הכתיבה בגוף שלישי קצת הכבידה עלי בקריאה, וחוץ מזה הספר בעיני צפוי מדי. "אבל מה שיותר קשה לי אתו", אני מוסיף, "זה שהספר בעצם מציע כל מיני כללים לחיים, איך נכון לחיות, כאילו הוא אינו סומך על האינטליגנציה של הקורא שידע להוציא מתוך העלילה את הכללים שהוא בוחר לאמץ. באופן אישי אני לא מתלהב מספרים שמציעים לי כל מיני כללים והנחיות לחיים, זה נראה לי קצת מוגבל ולא לעניין". רוני מביטה בי, מקשיבה, מחברת את מה שאני אומר עם התרשמויותיה מהספר, ואני מנסה לסכם ולהגיד לה שזה אני, ומה שמתאים לי, ואני בטוח שאנשים רבים מחפשים אולי דווקא שכן יגידו להם מה נכון לעשות, ואם זה גם תופס אותם בשלב של התלבטות וחיפוש דרך בחייהם, אז זה נהיה הרבה יותר משמעותי עבורם, כמו שאולי קרה לה.

   אנחנו אוכלים (אח, איזה קרד מעולה...) ומדברים על המשך הטיול שלה. יש לה בתוכנית עוד 10 חודשים לטייל (איזה כיף לה!), והיא מנסה לזרום עם הדברים. ייתכן שגם היא תעלה מכאן מתישהו למונאר, בגלל מזג האוויר, אבל היא עוד לא בטוחה. יש לה בעיה להתמיד עם דברים וללכת אתם עד הסוף, ולכן היא כל-כך שמחה שחזרה ליוגה, כי זה משהו שהיא מאוד מאמינה בו. בסוף הארוחה אנחנו נפרדים בחיבוק, אין דמעות אבל יש צביטה בלב, ועצב. בכל זאת עשינו איזו כברת דרך משותפת שבה כל-אחד מאתנו הלך לפי מה שהתאים לו, ועדיין ידענו למצוא את הזמנים לעשות דברים ביחד ויש לנו גם כמה אהבות משותפות. יש מייל ונכתוב, אנחנו מבטיחים זה לזה, והולכים להרגיע את וינוד, שמביט בנו מהצד, נראה לי שהוא תכף יתחיל לבכות...

     למטה בלובי אני משלם את כל חובותיי, מתמקח בחוץ עם נהג הריקשה על המחיר לתחנת האוטובוסים המרכזית בארנקולם, ויוצא לדרך. זהו, שלום לפורט קוצ'ין, לא להתראות ליתושים אוכלי האדם, וקדימה לדבר האמיתי! בתחנת האוטובוס אני מאתר את האוטובוס לאָלֶפי (אלאפּוּזָה), שבדיוק נכנס לתחנה, ועולה למעלה. כשאני אומר לכרטיסן שאני רוצה לאלאפוזה הוא לא מבין בהתחלה ואחר-כך מתחיל לצחוק. כידוע במקומות רבים בקראלה הוחלפו שמות מקומות כפי שבוטאו באנגלית, לשמות במאלאיאלם, ואז אלֶפי נהפכה לאלאפוזה. כשאני אומר אלפי הוא מבין, ואחר-כך הוא אומר לי שהם לא מבטאים את ה-Z, וצריך להגיד אלאפולה. טוב, למדנו משהו.

   אין הרבה נוסעים באוטובוס, וכשהכרטיסן מסיים לגבות כסף מכולם הוא חוזר ומתיישב בספסל הראשון, ומזמין אותי לשבת לידו. אנחנו מתחילים לדבר, וכשהוא שומע שאני מישראל אורו עיניו פתאום והוא ממלמל: "הלוואי והייתי יכול לנסוע עכשיו לישראל", ואחר-כך מוסיף "אבל אין לי כסף". פניו השחומות מביעות כמיהה ורצון עמוק לבוא לארץ, ואני תוהה אם המשפט הבא שלו יהיה ניסיון לגייס ממני כסף למטרה הזאת... עכשיו הוא מספר לי כמה הוא חולם להגיע לארץ, ארצו של ישו, ואז אני נזכר שיש לי במצלמה כמה תמונות מטיול שעשינו כמה שבועות קודם לכנסיית הקבר בירושלים, מקום קבורתו של ישו, ומראה לו את התמונות האלה. טוב, מה שקורה עכשיו אפילו לי קשה לתאר. הכרטיסן הזה, ת'אמפי שמו, ממש רועד מהתרגשות ומשביע אותי באלפי שבועות שכשאחזור לארץ אלך לבקר בכנסיית הקבר בשמו ואשלח לו את התמונה שצילמתי שם. הוא רושם לי את כתובתו בעיר טריבנדרוּם, בירתה של מדינת קראלה, ומספר לי שיש לו 3 בנים, תאומים בני 16 ובן נוסף בגיל 11. הוא עובד ככרטיסן כבר הרבה שנים, מאז 1984, ובדרך-כלל הוא עובד יומיים רצופים של נסיעות ארוכות ולינה מחוץ לבית, ואז יש לו יום חופשי. כשאני מספר לו על מטרת בואי לקראלה הוא אומר לי שאם היום היה לו יום חופשי הוא היה בא אתי, ואני מהרהר לעצמי שהנה עוד הוכחה לכך שעוד לא תמה הרומנטיקה בחיינו, גם כאן בהודו הכפרית, צריך רק לתת לה הזדמנות והיא כבר תדאג להיות שם...

   ת'אמפי בן 50, חייכן ואיש שיחה, והוא משביע אותי שוב ושוב שאחקוק אותו ואת שם משפחתו בליבי ובזיכרוני, ושאשלח לו תמונה מביקור שאעשה בשמו בכנסיית הקבר. הוא מבקש שארשום גם את כתובתי ואתן לו, כדי שיוכל לכתוב ולהזכיר לי. אחר-כך הוא שואל אותי אם יש לי תמונות עם אשתי, עליה סיפרתי לו מעט, וכשאני מראה לו כמה תמונות שלי עם קסי הוא בוחר לו אחת ושואל אם יוכל לשמור אותה לעצמו... נו, אני אומר לו בסדר, מה, איך אני יכול לסרב ללהט ולהתלהבות הזאת? הוא חוזר על בקשתו ממני ואומר שהוא מדבר בשם משפחתו כולה, כולם יודו לי. אם הוא לא יוכל להגיע לישראל, לפחות אני אעשה זאת בשמו. הוא גם מבקש שאם אגיע בכל זאת לטריבנדרום, שאתקשר אליו מיד והוא ייקח אותי לסיור בעיר, ואז הוא מוסיף על הפתק שנתן לי עם כתובתו גם את מספרי הטלפון שלו. לאחר מחשבה נוספת עם עצמו, כשבינתיים עולים לאוטובוס כמה נוסעים, אבל הוא ממש לא פנוי אליהם,הוא אומר לי שכשיחזור לטריבנדרום הוא יספר לכומר שלו על פגישתו אתי...

   אנחנו נכנסים לאלפי, וכשאנחנו מתקרבים לתחנת האוטובוסים המרכזית הוא מראה לי את התעלה הצפונית החוצה את העיר ואת המקום ממנו יוצאת המעבורת לקוטאיאם, מבקש מהנהג לעצור שם בשבילי כדי שאוכל לרדת, ונפרד ממני בהתרגשות, בלחיצת יד, ובמבט שאומר: "אל תשכח אותי, אני סומך עליך!"... וואו, איזו סוּפה רגשית אצלי, ואיזו נאיביות ואמונה חסרת פשרות אצל ת'אמפי, ולהט נוצרי, אני המום ולוקחות לי כמה דקות כדי להתאושש, וגם לומר לעצמי שאסור לי לאכזב אותו, אסור!