קמינו פורטוגז 3 - לאורך חוף האטלנטי

פרק 3 – צועדים לאורך חוף האטלנטי

יום הליכה 1 (16.5.22) - מפורטו לפראפיטה בנתיב החוף (Senda Litoral)

יואבי קם הבוקר כמו אריה צעיר. החום וכאבי הבטן נשכחו כלא היו והוא כולו מוכן ומזומן להסתער על הקמינו, נהדר! התארגנו במהירות על אריזת הציוד, שתינו קפה, נפרדנו מהדירה (בהחלט מקום לינה מומלץ בפורטו, פרטים בפוסט הקודם), ומיהרנו עם הציוד למשרדים הסמוכים. הגענו בשמונה וממש אתנו הגיע לשם גם הבחור שלוקח את הציוד שלנו למקום הלינה הבא, איזה תיאום! מסרנו לו את המוצ'ילות הגדולות בתקווה לפגוש אותן בערב במקום הלינה שלנו. אתנו בתרמילי הגב נשארו בגדי החלפה כולל משהו חם, מים כמובן, ציוד עזרה ראשונה, שכמיות/מעילי ומכנסי גשם, פינוקים לדרך, סוללות טעינה לטלפונים, ספר וחומר כתוב על הקמינו ועוד כהנה וכהנה מלוא התיק.

ירדנו במורד הרחוב עד לנהר הדורו כשמעלינו עננים מאיימים של גשם, ולאחר חיפוש קצר מצאנו בחור צרפתי, חלק מקבוצה שחיכתה לסירה שתשיט אותם בנהר, והוא ניאות לצלם את ארבעתנו בתמונה שתיכנס להיסטוריה הפרטית שלנו כתמונת תחילת הצעידה בקמינו! מכאן התחלנו ללכת מערבה לאורך הדורו, מבלי לנסות ולחפש חיצי קמינו צהובים, בידיעה שלא נמצא כאן כאלה. בית קפה קטן מהסוג הישן ובמיקום נהדר, מדרום לפארק הקריסטל וממש מעל הנהר, הפתיע אותנו כשכבר היה פתוח ואנחנו נכנסו אליו לקפה של פרידה מפורטו. אגב, כמו שרואים בתמונה אספי ואני הולכים היום עם חולצות של קבוצת הכדורגל פורטו כדי להמשיך מעט את החגיגה מאתמול, וגם כדי לזכות בקריאות עידוד מאוהדי פורטו...

ככל שהמשכנו בהליכה מערבה לכיוון האטלנטי הגשם הלך והתגבר. לא גשם סוחף, יותר גשם דק כזה שלא מפריע יותר מדי ללכת אך די מטריד. כשהתקרבנו לגשר אראבידה המקושת (Ponte da Arrabida) שמעל לנהר הדורו הגשם התחזק מעט ואנו עברנו למעילי גשם/שכמיות תוך שאנו דואגים גם לפרוש את הכיסויים על תיקי הגב שלנו. לאחר כ-6 ק"מ של הליכה, במקום בו נהר הדורו נשפך לאוקיאנוס האטלנטי (Foz do Douro – 'הפה של הדורו'), חצינו את גן פסיאו אלגרה ואז עזבנו לשעה קלה את נתיב הקמינו וצעדנו עוד כק"מ אחד מערבה לאורך שובר גלים שממשיך כחץ אל תוך הים ועד למגדלור בארה דו דורו (Farolim da Barra do Douro) שעומד בקצהו. מראה בהחלט סוער ומרשים עם הגלים הגבוהים המתנפצים על שובר הגלים ושווה את תוספת המרחק הזו. פגשנו כאן ליד המגדלור כמה צועדי קמינו בודדים, זוג צרפתי בני כ-50 לערך (ניסיתי לדובב מעט את האשה, שהתקשתה מאוד באנגלית), בחור די צעיר שבחר להיכנס לכל שלוליות המים שעל שובר הגלים (וגם שמח לצלם אותנו ליד המגדלור), וזוג צעיר וחייכני עם תינוק בעגלה. ואני חשבתי לי שיפה שיש צועדי קמינו שלא חוששים מהארכת מסלול הצעידה בכמה ק"מ (ומהגשם) כדי לראות מקום יפה וסוער כמו זה.

שבנו לנתיב הקמינו (Senda Litoral), שמהבוקר ראינו רק מעט צועדים שהולכים עליו, לא יותר מ-20, והתחלנו לעלות צפונה לאורך הטיילת וחופי הרחצה הסמוכים לה, שעכשיו היו ריקים ממתרחצים אך ארחו קבוצות של גולשי גלים שמזג האוויר החורפי דווקא התאים להם מאוד, יחד עם הגלים הגבוהים והמפורסמים של החופים כאן. עברנו ליד מבצר (Castelo do Queijo) שנבנה כאן לראשונה ב-1662 כדי להגן על אזור מאטוסינהוס (Matosinhos) מהצי הספרדי, ואחרי כ-15 ק"מ מהבוקר הגענו לעיירה מאטוסינהוס עצמה, שהיום היא פרבר של פורטו. בקטע הזה זכינו לקבל אות חיים ראשון מהקמינו בדמות חץ צהוב וסמל הצדפה על עמוד ברזל, הללויה!  כדי להנציח את הרגע המרגש הזה חיפשנו צלם ועצרנו עולה רגל נפוליטני שלא יודע מילה באנגלית, כבן 50 או משהו, שהתעקש לחפש אצלו בטלפון במשך דקות ארוכות תרגום באנגלית לשאלה: "איפה אתם ישנים הלילה?" השבתי לו ואז הוא נד בראשו בתנועה לא ברורה והמשיך ללכת. כך או כך למדנו שיש בדרך החוף של קמינו פורטוגז גם עולי רגל מנאפולי (הצילום האמור - בתמונת הפתיחה של פרק זה).

מעט לפני מטוסינהוס, על החוף, נמצאת אנדרטה מרשימה שאת צילומה תוכלו לראות כאן, ואשר נקראת 'טרגדיה בים' (Tragedy at Sea). אנדרטה זו היא עבודתו של הפסל הנודע Jose Joao Brito, שקיבל השראה מציור של אוגוסטו גומז. האנדרטה מציינת את הטרגדיה הגדולה מעולם שנרשמה במים הפורטוגזים, כאשר בליל 2-1 דצמבר, 1947, במזג אוויר קשה וסוער, טבעו לא הרחק מכאן מספר ספינות דיג והביאו למותם של 152 דייגים, וכאב ויגון לקהילה כולה. 72 אלמנות ו-152 יתומים נותרו כאן בעיירה כעדות חיה וקשה לטרגדיה זו. האנדרטה הזו היא המחשה קשה לחיי הדייגים היוצאים יום-יום לים כדי להביא את לחמם, והיא גם מחזירה אותנו אל הפאדו עליו כתבתי בפוסט הקודם. יש הסבורים כי מקורות הפאדו נעוצים בין היתר בהיותה של פורטוגל מדינה עניה של יורדי ים והגעגועים והעצב היו תמיד נחלת חלקן של הנשים שנותרו מאחור וחיכו לגברים שיצאו להפלגות דיג ארוכות ופעמים רבות גם לא שבו.

אנחנו נכנסים למטוסינהוס, ולאחר התלבטות קלה מחליטים לחפש מקום לאכול צהריים. תכף השעה אחת, וזה בהחלט זמן טוב לאכול משהו. אספי מחפש מקום טבעוני, אנחנו מסעדה רגילה, וכך אנחנו מחליטים להתפצל כדי שכולם יהיו מרוצים. חלק מהמסעדות בעיירה סגורות (כנראה שכבר החלה הסיאסטה), ובסוף אנחנו ננעלים על מסעדה די פשוטה עם תמונת חזרזיר בחזית. זאת מין מסעדת פועלים כזאת, צרה וארוכה, ואנחנו חוצים אותה לאורכה ומתיישבים בסופה ליד החלון. מלצר כבד גוף וחביב מתרגם לנו את התפריט מפורטוגזית, ואנו הולכים על מנות עסקיות שמגיעות עם סלט ותפ"א, גלי עם עוף, יואבי עם החזרזיר ואני עם שלושה דגי סרדין מלאים בעצמות קטנות... טוב, לא משהו לכתוב עליו הביתה, אך לפחות מלאנו קצת את הבטן להמשך הדרך.

אספי מגיע מהמסעדה שלו, ואנו חוצים בתוך העיירה מאטוסינהוס את הגשר המערבי המתרומם שמעל נהר לקה (Ponte Movel de Leca) ומתחברים חזרה לנתיב החוף שלאורך האטלנטי (Senda Litoral). ממשיכים צפונה דרך הטיילת, שתוכננה ע"י האדריכל הנודע Alvaro Siza Vieira, יליד מאטוסינהוס, שבטיילת גם נמצאת עבודה שלו מ-1966 המתמזגת עם סלעי החוף. מימין וקדימה כבר ניתן לראות את המגדלור Farol da Boa Nova, במקוםהמכונה 'החוף השחור' (Costa Negra). המגדלור הזה נבנה ב-1926, וגובהו 46 מטר (השני בגובהו בפורטוגל), ואת אורו ניתן לראות עד למרחק של 52 ק"מ!

לא הרחק מהמגדלור, במיקום יפה וממש בסמוך לסלעי חוף, נמצאת קפלה קטנה Capela Boa Nova (קפלת 'חדשות טובות'). לצערנו היא סגורה, ואנו מטפסים מאחוריה על הסלעים ומתישבים עליהם, צופים בגלים הסוערים. כאן, על הסלעים האלה ממש (על אחד מהם יש גם כתובת בפורטוגזית על לוח לבן המנציחה זאת), אירע אסון ימי נוסף ב-16 לינואר, 1913. ספינת הקיטור האנגלית ורונסה (Veronese), כשעל סיפונה 221 נוסעים, התנגשה בסלעים הסמוכים וטבעה. ספינת קיטור זאת, במשקל 7,877 טון, נבנתה במספנות בבלפסט ב-1906, והגיעה לכאן מליברפול בדרכה לנמלים בברזיל, ונצואלה וארגנטינה. תנאי מזג האוויר הקשים הפכו את מבצע חילוץ הנוסעים לקשה ומסוכן, מבצע שבסופו חולצו 190 נוסעים מן האוניה הטובעת. את מבצע החילוץ הובילו מתנדבי כיבוי אש ממאטוסינהוס-לקה, ולוחמי האש המקומיים. הסיפור הטרגי כולו צולם לסרט ע"י חברת Invicta Films, סרט שהפך לאחת ההצלחות הקולנועיות של תעשיית הסרט האילם בפורטוגל.

מזג האוויר השתפר מאוד בינתיים ורואים הרבה שמים כחולים, וזה משפר גם את ההרגשה, יופי! גם מסלול ההליכה עובר עכשיו שינוי מעניין; מכאן ואילך אנו צועדים צפונה על מסלול של במות עץ מוגבהות (Paseos de Madera) המתפתלות לאורך חולות החוף. מסלול במות העץ הזה נראה מושקע ומתוחזק היטב וההליכה עליו בהחלט נחמדה. כן, ובינתיים אנחנו מרגישים שזה זמן מתאים לאיזו בירה טובה, ונכנסים למסעדה שקירותיה עשויים עץ והיא יושבת ממש מעל לחוף, Xiringuito - Beach Club. אנחנו מתמקמים על המרפסת הפונה לים ומזמינים בירות. הייתי שמח לאיזו קלרה טובה (בירה עם משקה לימון מוגז), שהפכה למשקה הלאומי של יואבי ושלי כשהלכנו בקמינו פרנסס, אלא שכאן בפורטוגל לא מכירים אותה משום מה, ואצטרך להמתין כמה ימים נוספים עד שנגיע לבאיונה שבספרד כדי לשתות את הקלרה הראשונה שלי...

כל-כך כייף כאן על המרפסת הצמודה לחוף, עם הבירות הקרות, אבל אין ברירה וצריך לקום ולהמשיך ללכת. כשישבנו על תוכנית ההליכה במסלול החוף המערבי (Senda Litoral) התלבטנו לגבי יום ההליכה הראשון. בריירלי ממליץ ללכת עד וילה דו-קונדה, שזה לפחות 34 ק"מ ועם התוספות שלנו מגיע ל-38 ק"מ. אתר הגרונז (Gronze) ממליץ ללכת ביום הראשון 24 ק"מ, ואז ביום השני 14 ק"מ, חלוקת מרחקים מעט בעייתית. אנחנו החלטנו שללכת כבר ביום הראשון 38-34 ק"מ יהיה לא נכון מבחינת העומס על הרגליים ועדיף לפצל את זה ליומיים, אך בפיצול הגיוני יותר מזה של הגרונז. וכך היום אנחנו מתכננים ללכת כ-21 ק"מ, עד לפאתי הישוב הקטן פאצ'ו (Pacho) שבאזור פראפיטה (Perafita), ומחר נאריך מעט עד העיר פובואה דה וארזים במסלול של כ-27 ק"מ.

בהליכה עכשיו לאורך במות העץ, יש שלטים מפורטים מדי כמה מאות מטרים על ההיסטוריה של המקום, על צמחים וציפורים האופייניים לאזור וכך אתה לא רק צועד בקמינו אלא גם לומד משהו על המקום בו אתה צועד, וזה יפה! בהחלט יש כאן השקעה ראויה להערכה של הפורטוגלים שלא ראיתי בספרד. מצד ימין (מזרח) למסלול הקמינו בו אנו צועדים יש קומפלקס ענק של בתי זיקוק ומאגרי דלק ולאחר שאנחנו עוברים אותו אנחנו עולים על הכביש R. de Almeiriga Norte, ובהמשכו מגיעים לדירה בה נישן הלילה (Caravela). יש בקרבת מקום כמה מסעדות, אך הן נסגרות מוקדם, ולכן מומלץ לאכול טרם ההגעה לדירה כדי לא להישאר רעבים, או לתכנן על בישול ארוחת ערב בדירה. אין כאן עיר להסתובב ולטייל בה (כמו שיהיה לנו בכל הלילות הבאים, למעט אחד), אז פשוט צריך להיערך לכך מראש, שתדעו.

אנחנו מצלצלים בפעמון ובמקום אדון שוקו מגיע בעל המקום, אנטוניו, אדם נחמד ולבבי שמכניס אותנו פנימה (המוצ'ילות שלנו כבר ממתינות לנו, איזה יופי!) ומסביר לנו באנגלית רצוצה על כל מה שיש בדירה. יש כאן שני חדרי שינה, אחד גדול מעט יותר עם מיטה זוגית אליו נכנסים גלי ויואבי, והשני צפוף יותר עם שתי מיטות ליחידים עבור אספי ועבורי. לאחר שהוא רושם את פרטי הדרכונים שלנו ומתפעל מכך שבגילי אני צועד בקמינו (הוא עצמו יליד 48) אנחנו מתקלחים והולכים להכין משהו לאכול. יואבי מכין לנו היום מנה מרכזית של אורז בשמן זית, שיוצא בהחלט מעניין... יש כאן גם נטפליקס ואחרי האוכל אנחנו צופים בכמה פרקי סיינפלד, לפני שהולכים לישון. מחר מובטח לנו שוב יום גשום, אבל היי, כבר התרגלנו.

סיכום יום ההליכה הראשון: אז בסך הכל היה לנו יום הליכה ראשון נחמד חרף הגשם. בהחלט נכנסנו לקצב ולאווירה, כולנו מרגישים אחלה ומחכים כבר למחר. ויש לנו גם שלוש המלצות ליום ההליכה הראשון למי שמתעתד ללכת בקמינו פורטוגז, מסלול החוף המערבי (Senda Litoral): 1. אל תתעצלו ולכו על שובר הגלים למגדלור בארה דו דורו (Farolim da Barra do Douro) במקום בו נהר הדורו נשפך לאטלנטי. 2. תעשו הפסקה קצרה ליד האנדרטה 'טרגדיה בים' (Tragedy at Sea) גם כדי להתרשם ממנה, ובעיקר כדי לקרוא את הסיפור שלה וללמוד ממנו משהו על חיי הדייגים בפורטוגל, אותם גם תפגשו מחר. 3. באחת מהפסקות ההליכה רדו לחוף הים (אם מזג האוויר מאפשר זאת), או לפחות שבו על הסלעים והביטו בגלי האטלנטי המתנפצים עליהם או בגולשי הגלים הצעירים, ותיהנו מכך שבחרתם ללכת בדרך החוף המערבית (Senda Litoral).