פרק 15 - קראלה: גן העדן ההודי

     ...רוני דופקת על הדלת ונכנסת. בבוקר כשיצאתי לבית הכנסת העתיק של קוצ'ין, השארתי לה פתק עם תכניותיי להיום, אם תרצה להצטרף, אלא שהחום גמר אותה, היא אומרת, והיא נשארה לקרוא בחדר רוב הזמן. כעת היא באה להגיד לי שהיא רוצה להצטרף אלי לקונצרט הערב. אני כמובן שמח על החברה, ושנינו מצטערים שהיא לא באה אתי אתמול בערב למופע הקאתאקאלי. מעניין אותי לראות איך היא תתרשם מהמופע, והיא מבטיחה לי שתגיע לשם לראות את זה. היא מאוד אוהבת את פורט קוצ'ין ונראה לה שתרצה להישאר כאן תקופה ארוכה יותר, אפילו כמה שבועות, ולנוח קצת. בינתיים היא ממליצה על מסעדה טובה בשכנות לגסט-האוס שלה, 'טאג' מאהאל' (Taj Mahal), ושם אכן אנחנו אוכלים מאוחר יותר, לפני הקונצרט. המסעדה באמת טובה מאוד, טיפה יקרה יותר מאנז'ונה, אבל מסעדה בסטייל, יפה מבפנים, מסודרת, נקייה, שרות טוב ויעיל, והאוכל מצוין!

   הקונצרט מתקיים באולם בו ראיתי אתמול את מופע הקאתאקאלי, ואנחנו קונים כרטיסים בכניסה ומתיישבים. הערב זהו קונצרט לסיטאר וטאבלה, שניים מכלי הנגינה ההודים היותר עתיקים ומזוהים עם המוזיקה ההודית. נגן הסיטאר הוא הבכיר שבין שני הנגנים, וחלק מהמוזיקה שהם מנגנים הערב הוא עצמו חיבר. מדי פעם הוא מסביר בשפה המקומית (מאלאיאלאם) על הקטעים שהם עומדים לנגן, והבחור ששימש אתמול בערב במופע הקאתאקאלי כמספר, מתרגם לאנגלית. הקטעים שהם מנגנים הם בסגנון הקארנאטיק, האופייני לדרום הודו. סגנון זה, כמו הסגנון ההינדוסטאני שמאפיין את צפון הודו, מתבססים על הראגה, שהיא הבסיס המלודי של המוזיקה, ועל הטאלה שהיא המקצב, המשקל של המוזיקה.

נגן הסיטאר בפעולה, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איצק גונן

   לסיטאר, המזוהה בעולם עם נגינתו הוירטואוזית של ראווי שנקר (וכמובן גם עם ג'ורג' האריסון מהחיפושיות), יש צליל מאוד מרגיע. הצליל הזה מופק מתיבת תהודה עשויה דלעת, צוואר מוארך וחלול עשוי מעץ תיק, או סיסאם הודי, וכ-20 מיתרים.

   למרות בכירותו של נגן הסיטאר, אני מתלהב יותר מנגן הטאבלה, בחור צעיר יותר שמפליא לנגן בשני התופים, עד שלעיתים נדמה לך שזהו קרישנה עצמו, שמתופף ביותר משתי ידיים... הטאבלה, למי שלא מכיר, היא מערכת של שני תופים, אחד עשוי עץ, והוא הטאבלה (Tabla), והשני עשוי מתכת והוא הדאגה (Daga). על שניהם מתוח עור, אותו ניתן למתוח עוד בעזרת מותחנים, כאשר לדאגה יש צליל מתכתי יותר. נגן הטאבלה מנגן על שני התופים, יד בכל תוף, ומפיק מהם צלילים שונים המחזיקים את הטאלה ומאפשרים לסיטאר לפתח את הראגה בתוך מסגרת הקטע המוזיקאלי. הקונצרט הזה מזכיר לי את ערבי הנגינה הבלתי נשכחים שחוויתי בואראנאסי בטיולי הקודם, ואני ורוני ממש נהנים, גם מהקונצרט וגם מהחוויה המשותפת, כייף אמיתי!

קונצרט לסיטאר ולטאבלה, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   אחרי הקונצרט, ואחרי שאנחנו ניגשים לדבר קצת עם הנגנים, להביע את הערכתנו ולשאול שאלות, אנחנו הולכים לשתות משהו במסעדה שכנה, ממש ליד התיאטרון. המקום לא משהו, וגם יקר, אבל נעים לשבת עכשיו בחוץ, אחרי שהחום הגדול התפוגג לו מעט, וליהנות מבריזה קלילה המגיעה אלינו מהים הסמוך. השוק בכיכר ואסקו דה-גמה, אותו אנו חוצים בדרך לגסט-האוס, ריק ושקט. מוזר לחצות שוק ריק. בשעות היום הכל כאן סואן ורועש, מוכרים מאחורי הדוכנים קוראים לך ומנסים לשכנע אותך לקנות, מוכרי תמונות המשי רצים אחריך, פורסים את תמונותיהם לראווה, "רק תסתכל", ובעלי המסעדות בהן מכינים את הדגים הניצודים ברשתות הדייג הסיניות הסמוכות מנסים לשכנע אותך להתיישב אצלן ולאכול, ולא נרגעים עד שאתה מתרחק ועובר לשטח השיפוט של המסעדה הבאה, שם מתחיל כל הסיפור מחדש. עכשיו הכל מסביב שקט וחשוך, וחוץ מכמה חבר'ה כמונו שעדיין ערים ומסתובבים בחוץ הכל כאן נח, ישן, אוסף כוח למחר...

רוני מתעניינת בנפלאות הסיטאר, פורט קוצ'ין, קראלה / צילום: איציק גונן

   תוך כדי שיחה עם רוני על כל מה שמאפיין את דרום הודו (היא עדיין לא טיילה בצפון), אני חושב לעצמי ואומר לה שיש הבדל עצום בין הדרום לצפון. הדרום, ובמיוחד גואה וקראלה, המדינות שאחוז הנוצרים בהן גבוה (בגואה הם הרוב, ובקראלה 25%) והיו תחת שלטון פורטוגלי, הן אחרות לגמרי ממדינות הצפון, ולא רק בגלל הכנסיות שאתה רואה כאן בכל מקום. כאן בדרום הכל יותר רגוע, ואין לך את "הדבר הזה" שיש בצפון, בואראנאסי, ברישיקש, בהארידוואר, ובעוד מקומות. בצפון, במיוחד לאורך הגאנגס, הכל יותר אינטנסיבי, יותר תובעני, יותר חזק. המקדשים, טקסי הפוג'ה על הגאנגס, הבאבות, הסאדהו, יש חשמל באוויר ואתה נכבש ברוחניות האופפת אותך מסביב וסוחפת אותך אתה לאט-לאט, בשקט ובסבלנות.

   קראלה במיוחד היא מדינה מתקדמת מאוד. אומרים שלמעלה מ- 90% מתושביה יודעי קרוא וכתוב, ויחסית למדינות אחרות בהודו זה הרבה מאוד. קראלה היא המקום הראשון בעולם בו נבחרה ממשלה קומוניסטית (1957) בבחירות חופשיות, ובפועל מיושמת במדינה מדיניות חברתית שוויונית יחסית. כשאני מביט במקומיים שסביבי ברחובות, בשוק, בכנסיות, ומשווה אותם לתושבי הצפון, הם אכן נראים לי פחות לחוצים ויותר נהנים, מחייכים. אלא שמי שהיה בצפון וניזון מכל האנרגיות המטורפות שרצות שם באוויר, מרגיש כאן שזה חסר לו. פתאום אתה מוצא הודו שונה, אחרת, הודו שלא הכרת. להודו הזאת, התיירותית יותר, קל להתרגל, והשאלה שאני שולח עכשיו לחלל הלילה הקוצ'יני החמים הזה היא האם זה אומר שגם הרושם והחוויה שהודו הזאת תשאיר אצלי יהיו לא רק פחות אינטנסיביים אלא פחות גם בהיבטים אחרים? טוב, עדיין לפני ימים רבים כאן, בדרום, והתשובה לשאלה הזאת תצטרך להמתין. בכל מקרה אני מבטיח לשתף אתכם בכל מה שאמצא בדרך...

_______________________________________

בתעלות המים (Backwaters) של קראלה / צילום: איציק גונן

     ...מסביב שקט מוחלט, שקט של גן עדן. עיני עצומות, האם אני ישן, האם אני חולם? אני מרגיש שאני מתנועע ומתערסל, כמו על מזרון מים, במין קצב מונוטוני ומרגיע. עכשיו אני שומע קולות ציפורים שחוצות את האוויר במעופן ונעצרות לחנייה לא הרחק, וממש לידי מקרקרות כמה צפרדעים ואחר כך משתתקות. נביחת כלב מגיעה ממרחק, עייפה, עצלה, וקרוב יותר מלווה אותי רחש מונוטוני, מרגיע, של חתירה במים, איפה אני?

   כשאני פוקח עיניים אני מגלה שאני רובץ על כיסא, על סיפונה של סירה המכוסה בגג קלוע ומעוצבת בצורת קאטוּבאלאם, דוברה להובלת אורז, משהו שמזכיר סלסלת נצרים שבה היו הורינו שומרים את הצעצועים שלנו. הסירה משייטת לה עכשיו בתעלת מים צרה כשמעלינו דקלי קוקוס עמוסי פרי, בצִדי התעלה צמחי בננה ושיחים ירוקים עבותים ובמים מעט שושנות ים. בחרטום הסירה, יחף, עומד שייט הודי רזה ושרירי, כבן 45 לערך, אולי יותר, לבוש דהוֹטי, שזו חתיכת בד שהגברים ההודים כורכים סביב פלג גופם התחתון, כשחלק מהבד נמשך למעלה, בין הרגליים, ומחזיק בידו מוט במבוק ישר וארוך לחתירה. את המוט הזה הוא הודף כל פעם אל קרקעית התעלה ובעזרתו דוחף את הסירה קדימה. כשהסירה מתקדמת הוא צועד מקצה החרטום בעקבות המוט התקוע עד שכמעט כל המוט, שאורכו כ-4 מטר, מתכסה במים, ואז הוא מושך אותו החוצה, וחוזר חלילה. מדי פעם חולפות על פנינו סירת מוטור צרה וארוכה כשעליה שייט אחד או שניים ומטען כלשהו, או בית-סירה גדול המעוצב אף הוא בצורת קאטובאלאם, תוך שהן מפרות את השקט שמסביב, וכשהן מתרחקות להן חוזר השקט המרגיע ואופף אותנו מסביב. אז איפה אני בדיוק???

ג'לאל משיט את סירתנו, תעלות המים של קראלה / צילום: איציק גונן

   טוב, בואו נחזור מעט אחורה ונראה איך בדיוק הגעתי לכאן, זה יעזור. אז ככה, הבוקר התעוררתי בידיעה שאת היום הזה כולו אני הולך להקדיש לשייט בנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים של קראלה. נתיבי מים אלה, הכוללים 27 שפכי נהרות, שבע לגונות ואין סוף תעלות, חלקן טבעיות ואחרות מעשה ידי אדם, הם אחד מאמצעי התחבורה הפופולאריים והמהנים ביותר בין הכפרים והערים כאן בקראלה. למעשה, עוד טרם שידעתי שתהיה סיבה מיוחדת שבגינה אגיע לכאן (עוד מעט, עוד מעט...), תמיד הצטיירה קראלה בדמיוני כאוסף של תעלות מים ודקלים, לגונות טבעיות ואגוזי קוקוס, מין גן-עדן כזה, ומיד חשבתי לעצמי מה יכול להיות יותר כייפי מאשר לשוט לך להנאתך באיזו תעלת מים, או לגונה, כשאתה ישוב בסירה מחודדת חרטום החותרת את דרכה בסבך צמחייה עבותה של שיחים, דקלי קוקוס ושושנות מים, כשמסביבך שקט מוחלט, רק אתה ואלוהים... אז אמנם מקוצ'ין עצמה אין חיבור לתעלות המים, אבל אתמול ראיתי שיש טיול שלוקח אותך (תמורת 450 רופי) עם מיניבוס, שאוסף מטיילים ממספר גסט-האוסים, ומביא אותך אחרי שעה נסיעה (כ-35 ק"מ) למקום שבו ניתן לקחת שייט של יום שלם, עם ארוחת צהריים, בתעלות קראלה, ומיד אמרתי זהו, אני הולך על זה. פשוט, לא? אז עכשיו אני כאן, על הסירה, יחד עם עוד איזה 15 חבר'ה, צרפתים, הולנדים, אמריקאים, ויפני אחד, ליום מהנה של שייט בנתיבי המים הסכורים, ה-Backwaters המפורסמים והמלהיבים של קראלה.

בית-סירה בתעלות המים של קראלה / צילום: איציק גונן

     יש אתנו על הסירה גם מדריך מלווה, הודי נחמד רזה וגבוה, בן גילו של השייט, לבוש לוּנגי (מונדו), שזה כמו הדהוטי רק שכאן מסתפק הלובש בכריכת הבד סביב מותניו. רוב הזמן המדריך ישוב בירכתי הסירה, ליד השירותים, נהנה מהשייט כמונו, ורק מעת לעת הוא נזכר שהוא גם מדריך, בדרך-כלל כשמישהו מאתנו שואל אותו משהו, ואז הוא פוצח בהסבר קצר, בדרך-כלל דווקא מעניין, על דברים שאנו פוגשים בדרך. עכשיו למשל הוא מספר לנו, במבטא הודי כבד, משהו שלא שמעתי ולא קראתי עד היום בשום מקום, שהשם Backwaters אינו מתייחס לכך שאלה נתיבי מים פנימיים, בחלקו האחורי של החוף, אלא לעובדה שבין הגאות לשפל יש הפרש גובה של פיט אחד (כ-30 ס"מ). בשעות השפל מזרימה רשת נתיבי המים, הנהרות, הלגונות והתעלות את מימיה לים, אך לעומת זאת כשיש גאות בים, זורמים משם המים באותה מערכת לתוך פנים היבשת, והמים המתוקים נסוגים אחורה. מעניין לא? בתקופת המונסונים, כשיורדים גשמים רבים, יכול מפלס המים בתעלות ובנהרות לעלות אפילו במטר אחד, אך בדרך-כלל אחרי כמה ימי גשם יש הפוגה ואז המים יורדים חזרה. וואלה, בהחלט מעניין הסיפור הזה.

חותרים משפך הנהר, תעלות קראלה / צילום: איציק גונן

   לעיתים אנו שטים בתעלות צרות שרחבות אך מעט יותר מרוחב הסירה שלנו, לעיתים אלה תעלות רחבות יותר, ומדי פעם אנו חוצים נהרות, שגם בהם המים רדודים ואינם עולים על מטרים ספורים. בכל מקום רואים דקלי קוקוס, חלקם נמצאים כאן כבר שנים רבות, וגזעיהם צרים וגבוהים, וחלקם דקלים צעירים שניטעו זה מקרוב ועדיין לא מניבים פרי. kera הוא דקל הקוקוס, וכך כבר שם המדינה, Kerala, טומן בתוכו את המרכיב המרכזי המשפיע על חיי התושבים כאן. ישנן תעשיות רבות המנצלות את דקל הקוקוס, המשאב המרכזי כאן: פרח הקוקוס משמש להפקת סוכר, פרי הקוקוס משמש לאכילה, לבישול, ולהפקת שמן, את הנוזל המצוי בפרי שטרם הבשיל שותים, ומהקוקוס עצמו גם מייצרים משקה שיכר, הטודי (toddy) המוכר לכל מי שהזדמן למסעדת דגים או לאחד מהברים כאן. בקליפת הקוקוס ישנם סיבים אותם מפרידים, מייבשים, ומאוחר יותר יטוו אותם הנשים לחבלים בעוביים שונים ויארגו מהם מחצלות ושטיחים. מחצלות אחרות, עדינות יותר, נקלעות מעלי דקל הקוקוס ומשמשות לחיפוי גגות, גדרות וריפוד רהיטים, ועוד לא הזכרנו את חפצי הנוי השונים שניתן לעשות מקליפת הקוקוס. בקיצור, הקוקוס הזה הוא עולם ומלואו, הרבה מעבר למה שידעתי.

טווית חבלים מסיבי קליפת פרי הקוקוס, תעלות קראלה / צילומים: איציק גונן

   את ההסבר הזה על דקל ופרי הקוקוס אנחנו שומעים מהמדריך בעת שסירתנו עוצרת לחנייה קצרה באחד הכפרים הקטנים המפוזרים לאורך רצועות היבשה הצרות המפרידות בין תעלות המים. ההסבר ניתן לנו בעת שאנו צופים בשלוש נשים הטווות חבלים מסיבי קליפת פרי הקוקוס. המבוגרת שבין השלוש, אשה כבת 70 לערך שפניה מקומטות, כנראה משנים של עבודה בשמש, לבושה בסארונג כתום וחולצת בטן ורודה ועדיין כוחה בידיה, מסובבת את גלגל הטוויה וסיבובים אלה הם ששוזרים והופכים את סיבי קליפת אגוז הקוקוס לחבל ארוך ונמשך. מולה עובדות שתי בחורות צעירות יותר, בנות 40-30, יחפות, שלמותניהן קשורים שקים גדולים מלאים בסיבי קליפת הקוקוס. כל אחת מהשתיים מחזיקה בידה שני חבלים הנמשכים מתוך הסיבים שבשק, והן צועדות לכוון גלגל הטוויה, ולאחר מכן חוזרות אחורה כ-15 מטר ושוב קדימה לגלגל הטוויה, במין תנועות ריקוד מיומנות שחוזרות על עצמן ומהפנטות אותך אליהן. לשתי הבחורות, שנראות רציניות ומרוכזות מאוד בעבודתן, יש שתי נקודות בינדו אדומות על מצחן כשביניהן קישוט מוזהב, ועגילים מוזהבים, ובכל זאת יש בהן משהו שונה. זו שמימין, הלבושה שמלה בגווני ורוד-קרם, נראית יותר נינוחה ורגועה, ולעומתה זאת שמשמאל, הלבושה חצאית כהה וחולצה כתומה, נראית קשוחה, מתוחה יותר, ולא מחייכת כלל! טוב, אני הולך עכשיו לגרום לה לחייך, אני אומר לעצמי, ומתחיל לעקוב אחריה עם המצלמה, עד שבסוף היא נשברת ומרביצה חיוך...

חיוך קטן של הטווה בפלך, תעלות קראלה / צילום: איציק גונן

   בדרך לארוחת צהריים אנחנו רואים, תוך כדי השייט, איך החול המצוי בקרקעית התעלות הופך לחומר בנייה עבור תושבי האזור כולו. במספר רב של מקומות אפשר לראות אנשים שצוללים למים שוב ושוב ומעלים לסירותיהם חול, ועוד חול עד שהסירה מתמלאת כולה, שקועה במים עד לשפתה העליונה, מאיימת לטבוע, ורק אז משיט אותה השייט לאט-לאט ובזהירות אל נקודת החוף המתאימה, שם נאסף החול מכל הסירות. כאן כבר ממתינה קבוצה עובדים הפורקת את החול מהסירה בעזרת דליים, סלים וקערות פלסטיק גדולות, ועורמת אותו לערמות גבוהות הממתינות למשאיות שיבואו להעמיסו ולקחתו משם. המדריך שלנו מספר שפעם שטח התעלות והלגונות כאן היה גדול הרבה יותר, לפחות פי שניים או שלוש, אך במשך השנים יובשו שטחי מים רבים כדי לבנות עליהם בתים בשיטה הידועה: מייבשים שטח קטן, בונים עליו בית, אחר-כך מבקשים חיבור לחשמל, וברגע שיש חשמל הכל הופך רשמי ואפשר לייבש ולהתנחל על עוד שטח קטן. ואם השיטה הזאת נשמעת לכם מוכרת מגזרת ההתנחלויות ביו"ש, אז זה כנראה לא במקרה...

הסירה מביאה חול שנאסף מקרקעית תעלות המים, וזה נפרק על רצועת היבשה, תעלות קראלה / צילומים: איציק גונן

    בצהריים אנחנו מסבים לארוחת תאלי על 'צלחות' עלי בננה, המאורגנת בזריזות ע"י צוות הסירה ומספר נשים שהמתינו לנו במקום עגינת הסירה. כולנו יישובים בסוכת עץ פתוחה, שגגה מכוסה בענפים של דקל הקוקוס, ומהמטבחון הסמוך מגיע התאלי, עם הרבה אורז, ירקות חריפים מסביב, בננה, כוס מים ואפילו פאפאד. הצרפתים, שהגיעו כקבוצה גדולה ומגובשת, איזה שמונה חבר'ה, מאוד נרגשים ומחווים דעתם על התאלי ועל החריפות בקולי קולות. כל השאר, כמוני, מתמודדים בשקט עם החריף ההודי ורק מבקשים עוד מים... אחרי האוכל אנחנו מתחלקים לשתי קבוצות ומתנסים בשייט בסירות קטנות יותר, בכמה תעלות צרות. כאן יש צמחיה צפופה יותר, ואפשר לראות גם עצי לחם וקקאו, עצי גומי, עצי אגוזי מוסקט, שיחי אננס, ואפילו פרחי 'אל תיגע בי' (מימוזה), הממהרים לקפל את עליהם כשאתה רק נוגע בהם.

ארוחת תאלי על 'צלחות' עלי בננה, ואח"כ יוצאים לחתור מעט בסירות, תעלות קראלה / צילומים: איציק גונן ומטייל

   זהו, עכשיו אחרי שאכלנו ואחרי שהתנסינו בהשטת סירות בתעלות, אפשר להתחיל לחזור. זה הזמן ליהנות מהצל של גג הסירה, וממעט רוח, ולקרוא את "רומן עם הרוח" שנתנה לי רוני לפני יומיים. אם להתחבר לאחד המשפטים שמופיעים בספר, אוכל לומר שעוד יום מזיע ולח "פושט את איבריו" ומפנה מעט מקום לרוח קלילה, כמעט בלתי מורגשת, שמגיעה מכיוון הים. ג'לאל ממשיך לחתור מקדימה ונראה שכבר די התעייף, אפילו שקודם ניסינו לעזור לו קצת במלאכת החתירה, בהצלחה חלקית בלבד, אבל למזלו יש מישהו מקצועי שעוזר לו. שכחתי לספר לכם קודם, אבל בירכתי הסירה, מאחורי השירותים, חותר העזר כנגדו של ג'לאל, גבר שרירי ומוצק העונה לשם ואנדאנה. לקח לי קצת זמן לגלות אותו (עד שהלכתי לשירותים), ואז הסתבר לי שבשקט בשקט יש כאן עוד מישהו שעובד קשה כדי שהסירה שלנו תתקדם בקצב הרצוי. ואנדאנה הזה, בדהוטי וחצי גוף ערום, נראה ממש חיה רעה, אבל כשאתה מחליף אתו כמה מילים שבורות (הוא בקושי יודע אנגלית) הוא מתגלה כאדם אדיב ונחמד. כן, אז כהוקרה לואנדאנה אני מצרף כאן בסוף הפרק הזה תמונה שלו, ואני אנסה לסיים את 'רומן עם הרוח'.

ואנדאנה חותר במבט מאיים... תעלות קראלה / צילום: איציק גונן