פרק 24 – פגישה עם ראש סווארג אשראם (Swarg Ashram)

הבוקר לא אכלתי כלום, על פי ההוראות שקיבלתי, אפילו לא איזה צ'אי קטן... אחרי שהבאתי כביסה לאמא של מוניקה, לקחתי את דרך הקיצור לראם-ג'ולה, וחציתי את הגשר, בדרך לרופא האירוֹוֶודי ששימי המליץ לי עליו ב-Shivananda Herbals. הרופא הזה מאבחן את מצבך הגופני רק בזה שהוא מסתכל עליך, שואל אותך כמה שאלות אישיות ומשפחתיות, נוגע לך כמה נגיעות קלות בבטן, וזהו, וכל זה בחינם. נחמד לא? טוב, אתם בטח שואלים מה זה בכלל האירוודי הזה (זה מה שאני שאלתי בכל אופן), אז ככה: אירוודה ("ידע החיים הארוכים") היא שיטת רפואה הודית טבעית, הראשונה בעולם, שהשימוש בה ככל הידוע החל כבר לפני כ-7,000 שנה ואשר עושה שימוש בצמחי מרפא. על פי המסורת ההודית כאשר אחיו של ראמה שכב פצוע אנוש, הביא האנומן, האל הקוף, עשבי מרפא מהר סודי בהימלאיה, אך כיוון שלא ידע אילו עשבים לבחור, לקח את כל ההר אִתו. בדרך חזרה, תוך כדי מעופו בשמיים, נשרו לאדמה חלקים מההר, ואִתם העשבים, שהחלו לצמוח ברחבי הודו. כך או כך, ובלי קשר ליכולתו המופלאה של האנומאן, ידוע כיום על כ-2000 צמחי מרפא, שלפחות 500 מהם נמצאים בשימוש נפוץ. כן, כן, תאמינו.

תבלינים ואבקות של צמחי מרפא / וויקיפדיה

עיקרון הוליסטי בסיסי באיורוודה (Ayurveda) הוא "אהאם בראהמסמי", שאומר שגוף האדם הוא כגוף הקוסמוס ורוח האדם כרוח הקוסמוס. על פי עקרון זה, אותם חוקי טבע פועלים הן אצל האדם והן בעולם שמסביבו. הבסיס לחיים הרמוניים ושלמות נפשית וגופנית בדרך ל'הארה' הוא איזון בין עולם החומר לעולם הרוח, ושמירה על יחסי שלמות בין האדם לבין סביבתו. האירוודה מחלקת את בני האדם לשלושה סוגי טיפוסים, כאשר אבחון הטיפוס מתבסס על 'עקרון שלושת הדושות' - שלוש התכונות היסודיות המשמשות באיורוודה לתיאור כל תופעה מוגדרת: הדושה ואטה (Vata), המתייחסת לתנועה וזרימה (זרימת הרוח ותנועת גרמי השמיים, זרימת המחשבות והנשימה, תנועת מחזור הדם, המעיים/המזון במערכת העיכול). הדושה פיטה (Pitta), הקשורה לחום ולאנרגיה (אנרגיית השמש, חילוף חומרים בגוף, מיצי עיכול, מזון חריף וגם רגשות). והדושה קאפה (Kapha) הקשורה למבנה ולצורה (האדמה והמים שבכדור הארץ, השלד, השרירים והשומנים, הנוזלים והליחה שבגוף האדם). טוב, בואו נעצור את ההסברים כאן, שלא תירדמו לי…

הרפואה האירוודית עם 'עקרון שלושת הדושות' / וויקיפדיה

זהו, אז אחרי שהרופא הזה מאבחן את מצבך הגופני, הוא ממליץ, אם צריך, על תרופות טבעוניות מתאימות (ובדרך-כלל צריך, כי גם הוא צריך להתפרנס ממשהו...). טוב, אז החדשות הטובות הן שכל המערכות אצלי פועלות בסדר, ואין מה לדאוג. מה שלא בסדר זה שאני לא שותה מספיק מים (דבר שכבר נאמר לי בעבר). הרופא אומר שאני צריך לשתות כל בוקר חצי ליטר מים, עוד לפני שאני מצחצח שיניים, ורצוי מקנקן נחושת, שמתאים ליסודות שלי, שהם אש ומים, המממ... מעניין, לא? חוץ מזה להשתדל לא לשתות חלב (מה יהיה עם השוקו שלי כל בוקר בארץ???), לאכול הרבה ירקות ולשתות מיץ, שזה ממילא אני עושה, לא לאכול בננות (עוד איסור שלא נראה לי שאוכל לעמוד בו), ואם לאכול אז רק אחת, ולא לאכול פלפל שחור וחריף. הוא רושם לי מין ממרח תאנים כזה, או משהו דומה, ממש טעים, כפית עם ארוחת בוקר, ועוד אבקה שנראית כמו פלפל שחור, נדבקת לחך והטעם שלה מה זה גרוע, כפית אחרי ארוחת ערב. הממרחים והאבקות שהוא רושם יקרים, אבל אם כבר הלכתי אליו, אז בואו ננסה, נראה מה זה עושה! הרופא מבקש שאבוא אליו שוב לפני שאעזוב את רישיקש, כדי שיוכל לראות אם יש איזה שינוי, ונותן לי גם כרטיס ביקור שלו, כדי שנוכל להתכתב במייל, גם מהארץ, אם תהיינה לי שאלות נוספות; יפה, זה שירות שאני אוהב. חוץ מהתרופות אני קונה גם משחת שיניים וסבון אירווודיים מומלצים, שיהיה, ובסוף גם אוסף בחנות כמה דיסקים שביקשתי מהם לצרוב לי לפני יומיים (כן, גם דיסקים יש כאן), וזה כולל שלושה של 'בודהא-בר', שניים של ראבי שאנקאר, ואחד של רייקי, שיעזור לי בכל התרגולים שאני עושה מדי בוקר, מוזיקת רקע ופעמון שמצלצל כל 3 דקות…

עץ פאפאיה / צילום: איציק גונן

הדבר הראשון שאני עושה כשאני יוצא החוצה זה לקנות פאפאיה, הפרי שהרופא הכי המליץ עליו, לתפוס לי פינה על מדרגות הגאט היורדות לגאנגס, ליד ראם-ג'ולה, לפתוח אותה ולהתחיל לאכול. הבעיה היחידה שיש כאן איזה עז, כן, כן עז, שנצמדת אלי ומנסה לעזור לי לגמור את הפאפאיה... אני נותן לה את הקליפות, אבל זה ממש לא מספק אותה, ובינתיים מצטרפות אליה עוד כמה עיזים חברות, וגם כמה קבצנים שנמצאים בסביבה. בסוף נשבר לי ואני קם, חוצה את הגשר, ותופס לי פינה שקטה על הדשא בחצר אחד האשראמים...

...כמה מילים על הקבצנים כאן בהודו, משהו שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו, עוד כשהייתי במקלוד גאנג', והנה זה בא עכשיו. יש כאן בהודו המוני קבצנים, זקנים, מבוגרים, צעירים, וילדים, כל מה שאתם רוצים, כולל בעלי מום למיניהם. כולם מושיטים לך ידיים, מקוננים על מר גורלם בהבעת פנים אומללה, מבקשים אוכל, ועובדים שעות נוספות על רגשותיך. מגדילים לעשות הילדים, שגם מתחילים לבכות לידך בכי תמרורים, ממש לפי הזמנה, תוך שהם הולכים אחריך עשרות מטרים, ואחרי שהם מתייאשים ורואים שאתה ממשיך בדרכך, הבכי שלהם נפסק באחת, והם חוזרים לעיסוקיהם. הבכי הזה, אגב, שמור במיוחד לתיירים, להודים המקומיים הם לא מעיזים לבכות... משרד התיירות ההודי מבקש מהתיירים לא לתת לקבצנים כסף, וגם אם הייתי מאוד רוצה, לא הייתי יכול לתת לכל הקבצנים, שאת חלקם אני גם רואה כמה פעמים ביום, וכל פעם הם מושיטים ידיים. כשאתה מנסה לתת למישהו מהם פרי, או סנדוויץ', כי הם אמרו לך שהם רעבים ואין להם מה לאכול, הם מסרבים לקחת, ורוצים רק כסף... כל המצב הזה הופך אותך לקהה יותר ויותר ברגשותיך כלפי כל הקבצנים, שחלקם באמת אומללים ומוכי גורל. אתה מנסה לא להביט לעברם, מתעלם מבקשותיהם ומתחנוניהם, ורק נקיפות המצפון ממשיכות לייסר אותך, עד שגם הן נעלמות, אחרי כמה שבועות, ואתה נהייה אדיש, ולבך גס בהם, למרות שאינך רוצה להיות כזה. זה מה שקורה לך כאן בהודו, ועל זה אני כועס עליהם, על שהפכו אותי להיות כזה…

קבצנית ברחוב, וכאלה יש כאן המון / וויקיפדיה

ועכשיו חברים לדבר שחיכיתי לו מאז הגעתי לכאן. כל הזמן אמרתי שאני רוצה לשבת ולשוחח עם באבא אמיתי, רציני, לא מתחזה, כזה שאוכל לשמוע ממנו קצת יותר על החיים, על הדת ההינדית, על שיטת הקאסטות, ועל ההחלטות האישיות שהוא קיבל בחייו והובילו אותו למעמד של באבא, אז הנה, היום זה קורה! בצהריים אני נפגש עם סינתיה ליד ראם-ג'ולה, לא הרחק מבית הספר הסמוך לבנות (בדיוק התלמידות עכשיו בהפסקה), ושנינו הולכים לפגוש באבא שגר בסווארג אשראם (Swarg Ashram), והיא הכירה אותו אחרי שזרקו אותה מהגסט-האוס שלה בעשר בלילה, כיוון שלא רשמה את פרטי דרכונה (כמקובל בכל גסט-האוס בהודו, כשאתה לוקח חדר). הבאבא הזה, שַרַת צ'אנדרה שרוטריה, העומד בראש סווארג אשראם, האשראם הגדול ברישיקש, הציע לה לגור אצלו עד שתמצא מקום, והיא קיבלה את ההצעה וגרה שם שלושה ימים, וכך הכירה אותו. "הוא אדם מאוד מיוחד", היא אומרת, "אני בטוחה שיהיה לך מאוד מעניין לדבר אִתו", ואכן מיד כשאנו מגיעים למרפסת ביתו בתוך האשראם, ואני מברכו לשלום, אני רואה מולי מישהו מיוחד, אדם נמוך קומה, בן 65 לערך, עם ברק בעיניים, פנים מחייכות, טובות, ועיניים חוקרות. רק הבוקר חזר מחתונה של בן משפחה, בביתו שהה כמה ימים, וכאן חתונה זה אירוע שלם (זוכרים את 'חתונת מונסון'?), ועכשיו הוא מביא לנו מין בונבוניירה כזאת, פתוחה בחצייה, עם ממתקים הודיים, מהחתונה, ואומר "תתכבדו!". סינתייה אומרת לו שהיא בדיאטה, ולא אוכלת ממתקים, והבונבוניירה עוברת אלי. בינתיים הבאבא מכין לנו צ'אי, ובסוף מתיישב, וכולנו יושבים ושותים, מקשיבים לקולות הפעילות שמסביב. סווארג אשראם ((סווארג פרושו 'שמיים'), הוא מכלול של אשראמים רבים עם חדרי לינה פשוטים וכן גנים פנימיים, פסלים, וציורים של אירועים מהמסורת ההודית, המשמשים ללימודי יוגה, מדיטציה, ופילוסופיה של היוגה.

שיווה ופארוואטי מתוך פנתיאון האלים ההינדי / צילום: איציק גונן

סינתיה מספרת לבאבא למה באתי, ותוך כדי כך מעבירה לי את חוט הסיפור, ואני ממשיך הלאה. הוא מקשיב, ומחייך, ובסוף אומר: "אם אתה רוצה לדעת יותר, בוא תגור איתי ותלמד"... וואוּ, זה משהו, אני המום, לדבר כזה לא הייתי מוכן!!! לא קל לזכות בהזמנה מבאבא כזה חשוב, אולי הכי חשוב ברישיקש, וגם סינתיה מופתעת מאוד, מביטה בו ובי לסירוגין, ומחייכת מרוצה. עכשיו אני כבר מצטער על תכניתי לעזוב את רישיקש בעוד כמה ימים, בדרך לואראנאסי... טוב, אבל הזדמנות כזאת לא מחמיצים, ואני לוקח מהבאבא את כתובתו, ומסכם אתו שברגע שאוכל אכתוב לו, ואבוא לגור אתו באשראם תקופת מה. יש לבאבא שלושה ילדים, הוא מספר, שני בנים ובאמצע בת, שגרים במקומות שונים בהודו, ואין לו קשר רצוף אתם; "כשהם כותבים לי אני עונה, אבל בקיצור", הוא אומר, ואחר כך מוסיף מול מבטי המעט מופתע, ש"הילדים הם עבור האמהות, האמהות-הנשים הן עבור הגברים, והגברים עבור אלוהים. לכן מי שאחראי על חינוך הילדים אלה הנשים; הגברים לא מתערבים, אלא אם צריך לצעוק על הילדים"... אני מתאר לו את קשרי המשפחה אצלנו, ומעורבות שני ההורים בחינוך הילדים (רצוי, הא?), והוא מחזיר אותי לטבע, ומבקש שאביט על כל בעלי החיים; תמיד הנקבה היא זו שמטפלת ומגדלת את הצאצאים, ולא הזכר. טוב, מכיוון שבאתי לשמוע ולא להשמיע אין בכוונתי להתווכח, ולדבר על מותר האדם מהחיה, והבאבא ממשיך. הוא מדבר על עצמו (ומתכוון בעצם גם לאחרים), ואומר שהוא צריך להחזיר בחייו "שלוש הלוואות" שקיבל כשנולד: לאביו, לאמו, ולמורהו הרוחני; רק להם הוא חייב, ולא לאף אחד אחר, ואותם הוא ישרת כל ימי חייו (שמתם לב שזה לא כולל את הילדים?). יש לו עוד שלושה אחים, וכולם, יחד אתו, הגיעו למעמד בכיר, ומכיוון שהם ממשפחה בראהמינית, שהיא הקאסטה העליונה בהודו; המשפחה גם תמיד היתה עשירה ולא חסרה דבר. אביו, שעדיין חי, שרת במערכת הממשל הבריטי (וגם רכש לו גינונים בריטיים), ובמהלך השנה הוא עובר בין ארבעת הבנים, ושוהה שלושה חודשים אצל כל אחד מהם. כשאביו בא אליו הוא משרת אותו, דואג לכל מחסורו, ומטפל בו, כי זו אחריותו; הוא גם ממשיך לשמור על הכללים שהם חלק מהמסורת ההודית, שלפיהם "אסור למתוח ביקורת על ההורים ועל המורה הרוחני, וגם לא לייעץ להם או לשאול אותם שאלות, צריך רק להקשיב להם". אחר כך הוא מוסיף, כאילו היה פסיכולוג, ש"ההקשבה היא התהליך, ואילו הלימוד והידע הם המטרה"…

מקשיבים ולומדים יחד / צילום: איציק גונן

הבאבא, שרת צ'אנדרה שרוטריה, הגיע בגיל צעיר עם הוריו לעיר הארידוואר הסמוכה כדי שכולם, כולל אביו ואחיו, יסתפרו ויגלחו את שערות ראשם. בהמשך השתקעו ברישיקש, ומאז הוא כאן. באשראם הוא מתגורר כבר 15 שנה, לאחר שתפס את מקומו של הבאבא הקודם, שהיה הדמות המרכזית באשראם ונפטר. כשעזב את הבית היה בנו הצעיר בן שנתיים, הוא מספר, ואני שואל אם לא היה לו קשה לעזוב את הבית כשיש לו תינוק קטן; "זה מה שהרגשתי שצריך לעשות", הוא עונה, "אלוהים קרא לי". אחר-כך הוא מביט בי בפניו המחייכות ובמבטו החוקר, ואומר: "יום אחד גם אתה תרגיש ככה, אבל יכול להיות שאז כבר יהיה מאוחר מדי, ולא תוכל לקום וללכת"... בינתיים סינתיה צריכה ללכת לשיעור יוגה, והיא נפרדת מאתנו ומשאירה את שנינו בשיחתנו, ואני תוהה ביני לביני האם אכן יגיע יום אחד כזה שבו ארגיש שאני צריך לעזוב הכל ולהתחיל במסע משלי, בדרך חדשה, ואולי בעצם זה כבר קרה לי ואני בתוך המסע הזה ממש עכשיו...

..."היוגה היא הדבר האמיתי, כבר יותר מ-3000 שנה", ממשיך הבאבא, "הדבר שיכול להוביל אותנו לשלמות. במערב לא מגיעים לשלמות, לא המדע, ולא הרפואה, משהו תמיד חסר. ביוגה אתה יכול להגיע לשלמות, כי יש לה תשובות, היא יכולה לשחרר אותך ממעגל הלידות מחדש ולהוביל אותך לשחרור מלא, למוֹקשה, להארה! הבאבא עוצם את עיניו, נשען אחורה, ואני חושב על המוקשה ההודית, הנירוואנה הבודהיסטית, וההארה, כפי שמתאר אותה אנדרו כהן בספרו 'לחיות חיים מוארים', כאשר האדם חווה ישירות את הטבע הסופי, או המוחלט של החיים עצמם. כאשר הוא רואה הרחק מעבר לגבולות העצמי האישי, ומגלה את האופי האוניברסלי של חווייתו האנושית. החוויה וההכרה הזו משחררת את העצמי מהכלא המחניק של הפרספקטיבה האישית, מביאה לידי סיום את היחס האנוכי שלנו כלפי החוויה האנושית, ומאפשרת לנו את החופש המופלא ללכת עד הסוף בחיים האלה, חופשיים ממגבלות…

מתרגלים יוגה, כבר אלפי שנים / וויקיפדיה

אני שואל אותו על שיטת הקאסטות, והאם נכון הדבר שבערים מתקיימים היום גם נישואים בין בני קאסטות שונות. "לעיתים רחוקות מאוד", הוא אומר. נישואין בין בני קאסטות שונות יוצרים המון בעיות, והופכים את החיים לבלתי אפשריים. הזוג המעורב בעצם מנודה חברתית, לא מוזמן לאירועים ומסיבות, וגם משפחותיהם מחרימות אותם פעמים רבות. "הנה", הוא אומר, בת אחי התחתנה עם מישהו מקסטה אחרת, ועכשיו לחתונה ממנה חזרתי רק הבוקר היא באה לבד, כי לבעלה אסור להשתתף בחתונה של בראהמינים". יש 16 כללים המפרטים בדיוק איך עליך להתנהג, מלידה ועד מוות, וכולם חייבים למלא אותם. יש גם 8 כללים לחתונה, למשל, אם הגבר חוטף את האִשה מביתה זה נחשב נישואין, וכך גם אם הוא בועל אותה בשנתה, הכל לפי המסורת והדת, שהן חזקות מאוד ולא ישתנו. לא, הוא לא רואה סכנה למסורת הזו מכיוון המערב, הוא עונה לשאלתי, "כי המערב הוא מטריאליסטי, בעוד שהודו היא רוחנית, ספיריטואליסטית". יש השפעות של המערב, זה נכון, הוא מודה, אבל הדת, המסורת, והתרבות חזקות מאוד ולא בנקל ייפגעו.

מדי פעם הוא עוצר, ומשתררת שתיקה ארוכה, ואני ממתין בסבלנות להמשך דבריו. לפעמים הוא קם, נכנס פנימה לחדר, וחוזר אחרי כמה דקות. "כל חיי לא עבדתי עבור כסף, אלא כדי להחזיר את חובי להורי ומורי", הוא מוסיף, "ואילו המערב הולך בכיוון הלא-נכון; הוא רואה את הסימנים אבל לא מבין אותם, וממשיך לרדוף אחר החומרנות. כשאתה מנסה לשנות את הטבע אתה תסבול, עליך להיות חלק מהטבע, לציית לו, ולחיות בפשטות וטבעיות". עכשיו הבאבא עושה שוב הפסקה בדיבורו, ובסופה הוא קם והולך לעשות עוד צ'אי. כשהוא מסיים הוא מוזג לארבע כוסות, ונותן לסאדהו צעיר, שיושב בצידה השני של המרפסת, על מיטת בטון, ומקשיב לשיחתנו, לגנן שמנקה את הדשא ליד (והוא קורא לו לבוא לשתות), ולי. לכל-אחד מאתנו הוא גם מוסיף שני צנימים קטנים, אותם הוא מניח ליד הכוס. כשהוא חוזר לדבר הוא מתייחס לדוגמה אישית: "אצלנו במזרח אינך יכול ללמד אחרים אם אינך מושלם. לא יכול להיות פער בין התנהגותך האישית, ובין היותך מורה, והערכים והידע אותם אתה מקנה לתלמידיך", הוא אומר, ואני מחייך לעצמי כשאני חושב על חלק גדול של המנהיגים והמורים שלנו. "אצלנו במערב", אני אומר לו, "דוגמה אישית נתפסת כדבר שאינו הכרחי, ולעיתים אפילו מיותר, והרבה מנהיגים, מובילי דעה ומורי דרך מתנהגים בחייהם האישיים באופן שלא פעם סותר את הדברים שאליהם הם מטיפים"...

השעה כבר כמעט חמש, ואני שם לב שהבאבא מתחיל לעשות הכנות ליציאה, מכין לעצמו את כלי המים, ושמיכה להתכסות בה, ותכף יצטרף לחבריו שהולכים ונאספים בחצר האשראם. טוב, זה הזמן להיפרד ממנו, למרות שהייתי שמח להמשיך ולשבת אִתו, ולשמוע ממנו עוד. אני נותן לו מזכרת קטנה שהבאתי מהארץ, תפילת הדרך באנגלית, על לוח מתכת קטן, והוא מחייך בשמחה, בודק וממשש את הלוח המצופה, קורא את הכתוב, ושמח במתנה כמעט כמו ילד קטן…

סאדהו מתפלל ורוחץ פניו במימי הגאנגס לפני טקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

התזמורת המלווה את טקס הפוג'ה / צילום: איציק גונן

כיוון שאני ליד ראם-ג'ולה, והשעה מתאימה, אני מחליט ללכת לראות שוב את טקס הפוג'ה, בתקווה שהפעם יהיה יותר טוב מהטקס הקודם שראיתי כאן. יכול להיות שבפנים אני גם חש רצון להיפרד מהטקס, כי אולי כבר לא יצא לי להגיע לכאן לפני שאעזוב את רישיקש. כן, כשאני חושב על זה אני בעצם בטוח שזו גם פרידה כזאת. בכל אופן היום הציפיות שלי יותר נמוכות, וכך אני גם מגיע לטקס, מצויד בבוטנים חמים, ואחרי שחלצתי את הסנדלים והפקדתי אותם תמורת פתק עם מספר (בתקווה למצוא אותם בסוף הטקס...). טוב, הטקס הפעם אולי מעט יותר מרגש, אבל עדיין אי-אפשר להשוותו לטקס הראשון והפשוט בו הייתי בטריבני-גאט, ועדיין אני מרגיש כמו צופה במחזה שאני לא חלק ממנו, לצערי. עמית שוב כאן, גם איתַי, הקיבוצניק מראם-ג'ולה, ועוד כמה חבר'ה שכבר הספקתי להכיר, ישראלים ואחרים, האווירה נחמדה, וזהו, לא יותר מזה... ההפתעה מחכה לי מיד אחרי הטקס, כשאני פוגש את פרמדאס, עם עוד שני חברים, כולם בגלימות לבנות, חגיגיים כאלה! שנינו מתרגשים, וכולנו מתיישבים לשתות כוס צ'אי ולהחליף חוויות. גם הוא היה בטקס, למרות שהוא נוהג להגיע אליו רק לעיתים רחוקות, ואני שוב תוהה על הגורל שדאג לזמן אותנו יחד כמה ימים לפני שאני עוזב את רישיקש... פרמדאס ממשיך בשיגרת יומו, כפי שסיפר לי כשנפגשנו לראשונה, מאושר בחלקו, ואני מספר לו על המוצאות אותי מאז שנפרדנו, ומה הספקתי ללמוד בינתיים. על הרבה דברים אנחנו מסכימים, אבל בנושא אחד אנחנו בוויכוח: לי יש עמדה מאוד ברורה באשר למעמדן הנמוך של הנשים בהודו, ואילו פרמדאס סבור שדווקא הודו נותנת להן מעמד של כבוד; "תראה כמה אלות הודיות יש במסורת ההודית", הוא אומר, ומצביע על סאראסוואטי, בת זוגו של בראהמה, אלת הנגינות והחוכמה, על לאקשמי, אלת העושר, בת זוגו של וישנו, ועל פארוואטי, בת זוגו של שיווה. פארוואטי היא הצד הנעים וטוב הלב של האלה דֶווי, או בשמה הבנגלי דוּרגה, שהיא אלת הכוח וההרס, וכמובן אסור לשכוח את קאלי, 'השחורה' עם הלשון האדומה, שהיא אלה צמאת דם וששה לקרב (עד ראשית המאה ה-19 נהגו להקריב לה קורבנות אדם), והיא המפחידה שבאלות ההינדיות... הנקודה שפרמדאס מעלה באמת מעניינת, וצריך גם לזכור שעד לא מזמן היתה כאן גם ראש-ממשלה אִשה, אינדירה גנדי, ובכל זאת, המציאות שאני נתקל בה יום-יום, וגם מה שאני קורא ושומע מסביב, דווקא מצביעה בעיני על הפער העצום בין מעמדן של האלות, ובין המציאות היום-יומית של חיי הנשים בהודו. טוב, לא על הכל חייבים להסכים, על זה שנינו מסכימים, ונפרדים זה מזה בתקווה שעוד ניפגש מתישהו…

הסאדהו סוואמינראן ואני, כשנפגשנו באשראם / צילום (עצמי): איציק גונן

כמו שאני יוצא מהצ'אי שופ אני פוגש צועד ברחוב עוד מכר ותיק, סוואמינראן, מהאשראם של החיפושיות. מה קורה פה שמכרי הוותיקים פתאום הופיעו כולם, מישהו יכול להסביר לי? הפעם סוואמינראן לבוש יפה, שערו הארוך מסורק, עדיין מעט רטוב, והוא צועד עם כמה סאדהואים אחרים. אנחנו לוחצים ידיים, ומחליפים כמה מילים באנגלית קלה ובתנועות ידיים. הם בדרך לאשראם, שנמצא ממש לידנו, ואני מברך אותם לפני שהם נכנסים פנימה, ותוהה ביני לביני האם יש משמעות מיוחדת למפגש המחודש שלי עם שני אנשים מיוחדים, שפגשתי כאן בימי הראשונים ברישיקש, ואם כן מהי?