פרק 10 - גשם, בוץ ויין מאסטייה לסאנסול (Sansol), 6.9.2024
יום קשוח היה לנו היום. גם הליכה של איזה 30 ק"מ וגם מזג אויר בוצי וקשה.
כל הלילה ירד גשם, ומהרגע שיצאתי מהאלברגה (07:45), אחרי ארוחת בוקר טובה ואחרי שנפרדתי מארבעת שכני לחדר (לאחד מהם, ג'ורג' האירי, נתתי כמה פלסתרים מיוחדים לחתכים מדממים שהיו לו ברגליים והוא לא הפסיק להודות לי ואמר לי שהצלתי אותו). הגשם חזר ולא עצר לרגע במשך 3 שעות רצופות! 3 שעות של גשם ובחלק מהזמן גשם ממש חזק. הבעיה כמובן היא לא זה שאתה נרטב, כי יש לי פונצ'ו שעושה בסך הכל את העבודה, אלא שלוליות הענק שנוצרות על הדרכים ותעלות הבוץ שהמים הזורמים מהמקומות הגבוהים יותר חופרות במרכז שבילי ההליכה. וכך יוצא שאינך יכול לצעוד על השביל עצמו שם יש מים עמוקים ובוץ, הרבה בוץ, ואתה צריך לחפש כל הזמן את השיחים בשולי השביל. למקלות ההליכה, אגב, יש כאן תפקיד חשוב גם בבדיקת עומק המים בשלוליות (אפשר להניח את הרגל או לא?), וגם כאפשרות להישען עליהם בזמן שאתה מקפץ מסביב לשלולית. בקיצור, לא פיקניק.
לאחר היציאה מהעיירה דרך כיכר סן מרטין, משרד התיירות ושער קסטיליה (Puerta de Castilla), מתחילים לטפס, כ-400 מטר לערך, עד לחרוט של הר מונז'רדין. תחנת העצירה הראשונה שלנו היום סיפקה לנו יין, וזו היתה בהחלט עצירה מעודדת חרף הגשם שלא עצר לרגע. מדובר בייקבי איראצ'ה (Bodegas Irache) עם מזרקת היין המפורסמת Fuente del Vino שם מוזמנים הצליינים לשתות מעט יין כדי להתחזק בהמשך דרכם. בהחלט מחשבה נכונה. למעשה יש לך שם שני ברזים שמאחד מהם יוצא יין, ויש לך אפשרות לשתות ישר מהברז, או למלא צדפה שיש אתך או ספל, או כלי קיבול קטן אחר (לא להגזים כמובן) שהכנת מראש. לא הכנתי בקבוק או משהו, אז שתיתי ישר מהברז והיה נחמד, בשילוב עם הגשם היורד... בסמוך נמצא מנזר בנדיקטי Monasterio de Irache אשר מחובר מזה זמן רב עם רונססבאייס והקמינו. יש פה קהילת נזירים שנותנת שירותים לעולי הרגל מאז המאה ה-10, אך הם הוכרחו לפנות את המקום ב-1985 בגין מחסור בנזירים צעירים (טירונים). כרגע המקום משמש כמוזיאון וממתין לתחייתו המחודשת, אולי כאכסניית צליינים.
מכאן המשכנו בדרך עפר מלאת שלוליות לכפר איראצ'ה (Irache). מדי פעם הגשם פסק לכמה דקות והשמיים התבהרו מעט, ואז היתה ראות נהדרת, כאילו מישהו שטף ורחץ את כל העולם סביב. בהמשך צעדנו דרך יער עצי אלון ואורן עד אזקוויטה (Azqueta), כפר שקט שיש בו את כנסיית סן פדרו (San Pedro) והזדמנות לעצירת קפה חם בקפה-בר L'Antorcha, כפי שאכן עשיתי. הדרך מכאן ממשיכה ומטפסת לעבר הכפר וייאמאיור (Villamayor de Monjardin), עוברת ליד שטחי כרמים, ובחלקה היא כל-כך בוצית וטובענית, עד שקבוצה של כמה בחורות ספרדיות בגילאי 40 לערך, שהלכה מעט לפני, פשוט שקעה בבוץ הסמיך. הבחורות התקשו לשלוף את הרגליים עם הנעליים מתוך הבוץ ונשענו אחת על השניה לסיוע, אבל שמרו על מוראל גבוה ולא הפסיקו לצחוק... כשראיתי את השקיעה הזאת, עשיתי עיקוף גדול בשטח שנראה מעט יותר יציב, כשאני מחפש שיחים לדרוך עליהם וכך ניצלתי ממרבית הבוץ הטובעני. בכפר וייאמאיור יש כנסיה (San Andres) מהמאה ה-12 עם מגדל מרשים ונוף יפה מסביב, כשברקע פסגת החרוט של הר מונג'ארדין.
מכאן אנו יורדים במורד ההר דרך כרמים ועצי זית עד למקום הנקרא קרוס (Cruce), ממשיכים עוד כ-3 ק"מ כשמימין רואים את שרידי אכסנית הצליינים העתיקה קוגולו (Cugullo), וכאן ממתינה לנו הפתעה אמיתית, ולהפתעה קוראים 'החץ הצהוב' (La Flecha Amarilla). זהו קרון הקפה הנייד של אדוארדו (Café Movil) הממתין בקיץ מדי יום ביומו לצועדי הקמינו במקום שחוץ ממנו אין שום דבר, רק חול וחול (עד ללוס ארקוס עוד כ-6 ק"מ ללא שום ישוב או תחנת עצירה בדרך). מסביב לקרון כיסאות ישיבה וכל מי שמגיע צונח באנחת רווחה על אחד הכיסאות או הספסלים המחוברים לשולחנות, איזה כייף! הגשם פסק והתנאים בשלו להפסקת שתיה ואוכל ואני הולך על סנדוויץ' ז'מבון וכוס מיץ תפוזים. ומה אגיד לכם, הקרון הנייד הזה הוא פשוט הצלה!
טוב, צריך להמשיך ללכת, כי לפי חשבוני יש לי עוד איזה 13 ק"מ מתוך ה-30 של היום. אנחנו יוצאים כמה חבר'ה יחד מההפסקה ליד הקרון, ותוך כדי הליכה אני משוחח עם ברברה מויסקונסין, אשה נאה בשנות ה-50 לחייה שהולכת מצוין וזו לה כבר פעם שלישית שהיא צועדת בקמינו פרנסס (בעלה לא בעניין ואין לו בעיה שתצא כל פעם לצעוד לבדה), ועם לורי ממסצ'וסט גם היא בסביבות ה-50 וצועדת לא פחות טוב. הן הכירו תוך כדי הליכה והפכו לחברות כל כך טובות, שעכשיו לא ניתן להפריד ביניהן, והן כל הזמן יחד. יש להן כמה תוכניות לגוון בהמשך את המסלול, אך היום גם הן צועדות לסנסול, ואף הולכות לאותה אלברגה בה גם אני אהיה. הממ... מעניין, לא? בינתיים אנחנו הולכים ומפטפטים על הא ועל דא, ותוך כדי ממשיכים ומטפסים מעט דרך 'מעבר העיזים' (Portillo de las Cabras), ויורדים אל פאתי העיירה לוס ארקוס.
לוס ארקוס (Los Arcos), המחברת בין אסטייה ללוגרניו היא עיירת עצירה קלאסית של צועדי הקמינו. לעיירה יש מקורות רומאים, כאשר השער המזרחי לתוך חומות העיירה (לא קיים היום) נקרא 'שער הקונכיה' (Portal de la Concha) ואִפשר בעבר הגעה גם לרובע היהודי שהיה כאן. חיים כאן כ-1,200 תושבים, ויש כאן גם משרד תיירות (אם תצטרכו), הממוקם ב-Casa de la Villa del Coso שמהמרפסת שלו צפו בעבר במלחמות שוורים. אנחנו ממשיכים במורד הכביש הראשי דרך פלאזה דה לה פרוטה ופלאזה מאיור ועד למרכז העיירה ולכיכר סנטה מריה (Plaza de Santa Maria) עם קפה בואן קמינו (Buen Camino) שעכשיו יושבת בו קבוצה של עולי רגל שכנראה נשארים לישון בעיירה. ליד הכיכר נמצאת הכנסייה הנאה 'מרי הקדושה של הקשתות' (Iglesia de Santa Maria de los arcos) מהמאה ה-12 עם מגדל הפעמון שלה, ואני נכנס להתרשם. הכנסייה הזאת עברה מתיחות פנים במהלך המאות ה-16, 17 ו-18, ובנוסף לסגנון הרומנסקי המקורי נוספו לה אלמנטים גותיים, בארוקיים וקלאסיים, ואכן היא בהחלט מפוארת ומרשימה מבפנים וישנה כאן גם אנדרטה נאה של סנטיאגו הצליין. מהכנסייה אני גם יוצא אל הקלויסטר הקטן והנחמד, ואם רק יורשה לי נראה שהדשא והצמחייה בקלויסטר זקוקים למעט יותר טיפוח.
מרחבת הכנסיה אני יוצא דרך שער קסטילה (Portal de Castilla) וחוצה את נהר אודרון (Odron). מכאן יש לי ללכת עוד כ-7 ק"מ עד לסאנסול (Sansol) שם אשן בלילה. עכשיו זה קטע הליכה די מישורי עם שאריות של שלוליות מים ובוץ לאורך הדרך, זכר לגשם שהמטיר עלינו קודם. בדרך אני עובר ליד בית קברות שבשער שלו כתוב: "אתה מה שהייתי פעם, ותהיה מה שאני עכשיו", הממ... מתוחכם. עוברים ליד קפלה מהמאה ה-13 (Capilla de San Blas), וממשיכים בדרך מישורית באזור חוות וגידולים חקלאיים; חוצים את הנהר סן פדרו (Rio the San Pedro) שכרגע די יבש, ומטפסים אל הכפר הקטן והישנוני, כך נראה, סאנסול (Sansol) בו חיים כ-100 תושבים. יש כאן בכפר כנסיה (Iglesia de San Zoilo) על שמו של מרטיר נוצרי, 3 אלברגות וקפה, ואני צועד לאלברגה שלי, Palacio de Sansol, Plaza del Sindicato n 1, שנמצאת במבנה שהיה פעם ארמון, כן, כן!
בדלפק הקבלה מקבלת אותי אריאנה, צעירה חייכנית וסופר יעילה, ושולחת אותי לחדר ולמיטה המיועדים לי בקומה השנייה. אני משאיר את הנעליים על אחד המדפים בחדרון הנעליים בכניסה, מטפס במדרגות המצופות עץ ונכנס לחדר עם 3 מיטות דו-קומתיות (Bunk bed), כאשר על שלוש המיטות העליונות שרועות 3 נשים שצועדות יחד: היידי ודורותי (דורו) הגרמניות, וקארן האוסטרית, ש"לא מבינה מילה באנגלית" (כך אומרת לי היידי). אני במיטה מתחת להיידי הג'ינג'ית, שדי מהר מתגלה כמנהיגת השלישיה. היא וקארן נראות סביב גיל 50, ודורותי לא יותר מ-30, וזה כבר חיבור מעניין, אני חושב לעצמי. יש בחדר עוד בחורה גרמניה שמצטרפת בינתיים, ועוד בחור שיגיע מאוחר יותר, כשנתארגן לשינה. החדר עצמו די קטן, אך יש בו לוקרים וחדר המקלחות והכיורים גדול ונקי. תא השירותים היחיד נמצא מחוץ לחדר, וזה בהחלט חיסרון. יש כאן באלברגה גם חדרים לזוגות/שלישיות, חדר עם 10 מיטות ואפילו שתי דירות, שתי מרפסות חצי פתוחות וכמה חדרי הסבה נאים. מה אגיד לכם, אחלה אלברגה, באמת ארמון!
אני עובר לכפכפים ויורד לקבלה לשאול את אריאנה אם יש איפה לרחוץ את הבוץ מהנעליים, והיא שולחת אותי לחצר המרוצפת בקומת הכניסה שם יש שני כיורי רחצה גדולים. תוך כדי רחיצת הנעליים אני רואה לידי גם 3 מכונות כביסה ו-2 מיבשים שעובדים במרץ כולם, וכמה נשים שיושבות בנחת בשמש אחר-הצהריים וממתינות שהכביסה והייבוש יסתיימו. הממ... נראה לי שגם אני צריך לעשות איזה כביסה, אני חושב לעצמי, הגיע הזמן. בבית אני עושה כביסה מעת לעת, אבל כאן אני די מתעצל... שאנדה הבריטית מתנדבת לעזור לי ומבטיחה להסביר לי הכל בקשר לכביסה ולייבוש, ואני עולה לחדר, אוסף את כל הכביסה האפשרית ויורד חזרה. בדלפק הקבלה אני משלם לאריאנה על קפסולת ג'ל כביסה כזאת (אצלנו בבית משתמשים באבקה דווקא) ושימוש במייבש, ומצטרף לנשים הממתינות עד שתתפנה מכונת כביסה. כשמגיע תורי אני מכניס את כל הכביסה למכונה ושאנדה מסבירה לי איך ומה ולמה צריך לפצלח את הג'ל תוך כדי הכנסתו לתא המתאים. אחרי הכביסה מגיע תור המייבש, ואז מגיעה ברברה, שהשתמשה במייבש 'שלי' לפני, ואומרת לי שאם אמצא גרב לא מזוהה אז זה שלה, והיא ממש, ממש, ממש תודה לי. "בשמחה", אני עונה וממשיך להשתזף ולפטפט עם הממתינות שנותרו.
בשש וחצי יש ארוחת ערב משותפת למי שמעוניין (בשבילי זו ארוחת שישי בערב), ואני ממהר עם הכביסה היבשה, מרביץ מקלחת מהירה, יורד לחדר האוכל ומצטרף לארוחה סביב שולחן האוכל הגדול (אליה בחרו להגיע רק חלק מהצועדים), ואיתי הגרב של ברברה... ואז, "אח פגישה, אח פגישה שכזאת..." בין ברברה לגרב ובין הגרב לברברה, והרבה תודות לי, כך ברברה, על שלא שכחתי. נראה לי שמהשלב הזה ואילך נהיינו שלושתנו (כולל לורי) ממש חברים. בפתיחת הארוחה מברך אותנו מנהל האלברגה וכולם מרימים כוסית. האוכל הצמחוני, יש לומר, לא משהו, לגמרי לא, אך יש הרבה יין ואנחנו שותים בלי חשבון. המפגש הזה הוא הזדמנות להכיר ולפטפט, ואני שוקע בשיחה עם לוסי, שכנתי לשולחן, שהיא עובדת סוציאלית קנדית (טורונטו) ומספרת לי שהתאמנה חזק בשנה האחרונה לקראת הליכתה בקמינו, ושהיא מתכוונת ללכת עד הסוף, לסנטיאגו. היא בת 60 לפחות, רצינית ונחושה, לוקחת דברים ללב (כפי שגם אלמד בהמשך), די קטנה במבנה גופה, ולמחרת כשצעדנו שמתי לב שבכל האימונים שלה היא ממש פיתחה לעצמה שרירים. במהלך השיחות סביב השולחן, תוך כדי דיון על הליכה בקבוצה או לבד, שואלת אחת המשתתפות: "כמה מהנוכחים סביב השולחן צועדים סולו?". היינו שם כ-20 צועדים ומחציתנו הרמנו את היד, והיה מעניין לראות שהרוב בקבוצת מרימי הידיים היו נשים.
והנה לכם תובנה מעניינת שאני שם לב אליה במהלך ההליכה בקמינו, ולא בפעם הראשונה: צועדות כאן יותר נשים מגברים! בשלוש הפעמים הקודמות שצעדתי בקמינו הרגשתי את זה אך חסר לי בסיס מספק להשוואה, והיום זה כבר ממש ברור לי. ניתאי, המומחה שלנו לענייני הקמינו מאשר ואומר שב-2024 זה אפילו גדל והיום 54.2% מכלל הצועדים בשבילי הקמינו (מבין מבקשי תעודות הקומפוסטלה) הן נשים. הללויה!
