פרק 9 – הגמד רוצה למכור
בערך בשש בבוקר מתחיל התרנגול לקרוא, ולא קריאה בודדת אלא רצף מפואר של קריאות 'בוקר טוב' במשך כמעט חצי שעה... אני נזכר בפדרו מ'בינת השכוי', וחושב לעצמי שמאז שאני בהודו זה הבוקר הראשון שאני מתעורר לקול קריאות התרנגול, מה שאומר שהמקום הזה הוא אכן כפר שהכביש העובר לאורכו מתח אותו מעט. קריאות התרנגול של ג'ארי גם מחזירות אותי לילדותי בקיבוץ, כשכל בוקר התרנגול בפינת החי שלנו היה מתחיל לקרוא, והטווס (הזכר) היה עונה לו בקריאות משלו.
אח, איזה לילה עבר על כוחותינו בג'ארי, הקור הזה העיר אותי כמה פעמים, עד שבסוף שמתי עלי גם את מעיל הפליס ויחד אתו נכנסתי לציפה מתחת לשמיכות האומללות האלה, ועדיין רעדתי. מקלחת חמה היתה עוזרת לי להפשיר עכשיו, אבל בחוץ אין עם מי לדבר, איפה הבינדו הזה לכל הרוחות, ואני לא מצליח למצוא איפה אפשר למלא את הדלי שלי עם מים חמים, ומקלל את עצמי, שמרוב התלהבות לא בדקתי את זה אתמול. טוב, נוותר על זה, נסתדר בלי מקלחת עכשיו ונדחה אותה לערב, או למחר, כי למים הקרים אני לא נכנס, גם אם ישלמו לי מיליון דולר... עדר עיזים חולף ליד הגסט-האוס, וקריאות המֶה-מֶה שלהם ממלאות את האוויר, וכשאני עולה, עטוף בשמיכה, לגג, לראות אותם חוצים את העיירה, מתחילות קרני השמש הראשונות להבקיע את חומת ההרים הגבוהים שממזרח, ולהאיר את העמק הצר בו נמצא הכפר, וזה, יחד עם נהר פארוואטי השוצף למטה, יוצרים תמונת נוף מרהיבה ומיוחדת, שלא מביישת את המקומות היפים ביותר שראיתי עד היום!
הכפר ג'ארי בעמק פארוואטי / צילום: איציק גונן
לקראת שמונה בבוקר אנחנו מגיעים למסעדה בה אכלנו אתמול, אבל היא עדיין סגורה, למרות שאתמול בערב שאלנו, והוא אמר שהוא פותח בשבע וחצי. לידה יש מקום שלפחות אפשר לשתות צ'אי, ושם אנחנו מתוודעים גם לויג'אי סינג, נהג מונית שבא להתחמם ליד הפרימוס, עליו מתבשל הצ'אי, ושואל אם אנחנו צריכים להגיע לסכר שם מתחיל הטרק למלאנה. חיש קל אנחנו סוגרים אתו עסקה, והוא מבטיח שגם יבוא לאסוף אותנו לקראת ערב, "מתי?" הוא שואל, ואנחנו עושים התייעצות ואומרים לו "חמש". הקטע הזה חשוב, כי הסכר נמצא איזה 15 ק"מ מכאן, ואם הוא לא יחכה לנו, נצטרך לצעוד את המרחק הזה בלילה, כשנחזור מהטרק, וזה לא בדיוק מה שנצטרך אחרי יום כזה. המחיר הוא אחיד, של היוניון, 250 רופי לכל צד, ובינינו אנחנו חושבים אולי כשנרד ליד הסכר נשלם לו בשטר גדול, ואז לא יהיה לו עודף, מה שיבטיח שיחכה לנו אחר-הצהריים, כדי לגבות את התשלום גם על ההלוך, טוב, עוד נראה. בינתיים אנחנו קונים כמה פירות לדרך, בננות וקלמנטינות, עולים על המונית של האדון סינג (אריה בהינדית), ויאללה לסכר.
הדרך למלאנה / צילום: איציק גונן
הכביש לכיוון הסכר הרחוק על נהר מלאנה עובר דרך מפעל הידרו-אלקטרי וסכר קרוב על נהר פארוואטי. המקום מגודר ושמור, ובמקום יש נקודת משטרה. אנחנו יורדים מהמונית, ובצריף בפנים בודק פקיד של משרד האנרגיה, או משהו כזה, את הדרכונים שלנו, ורושם את פרטיהם. משם חוצה המונית את נהר פארוואטי לכיוון צפון, ומתחילה לטפס על צלע הרכס ממול, בדרך שתימשך קרוב לחצי שעה, עד שנגיע לסכר של נהר מלאנה. האריה שלנו, מר סינג, נראה טיפוס טוב לב וחביב, וכשאני שואל אותו איך זה שהוא לא צופר בדרך (אחרי אתמול יש לי כבר טראומה), הוא מראה לי שהצפצפה שלו מקולקלת... חוץ מזה, אומר סינג, עכשיו בשעות הבוקר אין כמעט תנועה, אז אפשר גם להסתדר בלי צופר. קצת אחרי הסכר אנחנו עוצרים, יורדים, נפרדים מסינג, ומשלמים לו בשטר של 500, אבל אין לו בעיה להחזיר לנו עודף... טוב, זה לא עבד, אבל מסתבר שסינג אִתנו, ולמרות שתכנית ה'אין עודף' קרסה, הוא מבטיח לנו בחיוך, שהוא כבר ימתין לנו כאן משלוש, ויחכה לנו אפילו עד שש! יופי, אני בטוח שאפשר לסמוך עליו, לא יודע, זו מין תחושה כזאת. "חוץ מזה", אני אומר לגיל וחגית, "נראה לי שאין לנהגי המוניות כאן יותר מדי עבודה עכשיו", וכולנו נזכרים בטיול שלנו בעיירה אתמול אחר-הצהריים, כשראינו ארבעה נהגים שעמדו עם מוניותיהם במרכז, משועממים, ומחכים לעבודה, וכשראו אותנו מיד שאלו אם אנחנו צריכים מונית. בכל מקרה סינג הוא שלנו ומבטיח לחכות לנו, ואני אופטימי, כרגיל…
מטפסים אל הכפר מלאנה, לאורך נהר מלאנה / צילומים: איציק וגיל
אנחנו יוצאים לדרך, ומתחילים לטפס לאורך נהר מלאנה, הנשפך לנהר פארוואטי. השביל עולה, יורד, ובמקומות מסוימים עובר סמוך לנהר הזורם ואף חוצה אותו. בתוך הערוץ קר, כיוון שהרכסים הגבוהים מונעים בינתיים מקרני השמש להגיע, ואנחנו הולכים עטופים, מנסים להתחמם תוך כדי הליכה. קצת לפני תחילת הטיפוס לפסגת הרכס, עליו נמצא הכפר, אנחנו פוגשים ילדה, ולא הרחק ממנה גבר ואשה, כנראה הוריה, אוחזים גדי לבן קטן, שאולי הלך לאיבוד ועכשיו נמצא. הגבר, שבידו מקל הליכה ארוך, לוקח את הגדי מידי האשה, ושלושתם נעמדים בקרבת הנהר, צופים בנו, ושומרים מרחק. אנחנו מבקשים את רשותם לצלם אותם, והם לא מגיבים, אבל גם לא מתנגדים. אנחנו מצלמים, ולאחר הצילום אני מושיט להם מטבע של שני רופי, למרות שלא ביקשו, הם לא מגיבים ורק מביטים בנו, ולא נותנים שום רמז מה הם בדיוק רוצים. היי תנו סימן, משהו! אני חושב לעצמי שאולי הם תושבי הכפר מלאנה שאנחנו יודעים שאסור לגעת בהם, ובגלל זה הם שומרים מרחק? אם כן, זה כבר מעורר סקרנות, לצערי בלי תשובות בינתיים... בסוף אני מחליט להניח את המטבע על גזע עץ, שהיה מונח על הדרך, וכולנו מתרחקים כמה מטרים משם, לראות מה יקרה. עכשיו הגבר מתקרב לגזע העץ, לוקח את המטבע, מביט בו, בוחן אותו, ואז מביט אל האשה, ומחייך. אנחנו גם מחייכים, אחד לשני, מסתובבים, וממשיכים בשביל.
אחרי קצת יותר מחצי שעה השביל מתחיל לטפס למעלה, עלייה תלולה ישר מתחתית הערוץ לרכסים שלמעלה, איזה 1000 מטר, לגובה של כמעט 2700 מטר. העלייה הזאת מזכירה לי את טריונד, אני חושב, בזמן שאני מנסה לסדר את הנשימה. אני מוביל, חגית באמצע וגיל במאסף, שניהם עדיין לא התאוששו לגמרי מקלקול הקיבה שתפס אותם, וזה לא קל. בערך באמצע העלייה אני מוצא פינת זולה עם עשב קצוץ כזה, שאפשר להתפרקד ולנוח, וכולנו מורידים נעליים, תופסים שלווה, ומתחממים בשמש שסוף-סוף, בעשר בבוקר, הצליחה להבקיע את חומת ההרים שמסביב, להופיע מעלינו ולחמם, אח כמה טוב. גיל שולף כמה 'סניקרס' קטנים, תוספת לפירות, והחגיגה בעיצומה... המשך העלייה לא פחות תלול וקשה, ומחייב מספר עצירות קצרות לקחת אויר. בטרקים בנפאל אתה חולם בזמן ההליכה על מרק נודל'ס, ואילו כאן אני חולם על צ'אי חם וטוב שיחכה לי בסוף העלייה, האם זו תקוות שוא? ובעלייה, כמו תמיד, כל פעם שנדמה לך שזהו, אתה למעלה, מופיע המשך לעליה, שלא יכולת לראות אותו קודם, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שפתאום אתה מבין שהגעת, כשהעלייה החדה הופכת אט-אט למישור. כמה מאות מטרים לפני הכניסה למלאנה, במקום ממנו ניתן כבר לראות את הכפר (ורכסים גבוהים עם מעט שלג מאחוריו), אנחנו עוצרים לשתות משהו בגסט-האוס קטן, שנראה די נטוש כרגע, מבחינת אורחים, אבל יש בו מסעדה קטנה, ובחור הודי בשם ראמשאנלה שמפרט באוזנינו איזה אוכל אפשר להזמין כאן.
סביב המדורה של ראמשאנלה / צילום: ראמשאנלה
אנחנו מתיישבים על כיסאות בחוץ, סביב מדורה קטנה (לידה יושב הודי מבוגר יותר, שלא יודע אנגלית), דוחים את האוכל לאחר-כך, ומזמינים צ'אי (אני), קולה (גיל), ומים (חגית). ראמשאנלה עונה לשאלותינו, ומסביר לנו שאת הכפר מותר לחצות רק על שביל מרכזי אחד, ממנו אסור לרדת, בשום אופן. אסור גם לגעת בתושבי הכפר, או ברכושם, אבל אפשר לפנות ולדבר אתם, אם יסכימו לענות, ואפשר לצלם אותם, שבשבילי זו הפתעה לטובה, כי חשבתי שאסור. בכפר עצמו חיים כ-500 תושבים, הדוברים ניב ייחודי עם השפעות טיבטיות, והדרך היחידה להגיע אליו היא בשבילים רגליים כמו זה בו טיפסנו עכשיו. אין שום כביש שמגיע לכאן, וכמו שאני מבין גם אין לתושבים עניין שיגיע לכאן כביש כלשהו. ואם אתם שואלים למה, אז בהמשך אספר לכם מה ההשערה שלי בעניין. עקב בידודו, מנהל הכפר מערכת שלטונית עצמאית, ויש בו חלוקה נוקשה מאוד לקאסטות, שמסבירה את האיסור לגעת באנשים. טוב, אנחנו כבר נורא סקרנים, גומרים את השתייה, אומרים לראמשאנלה שבדרכנו חזרה נבוא לאכול אצלו משהו (הוא נשאר חייב לנו 40 רופי), וממהרים לכפר.
אנחנו נכנסים לכפר מלאנה / צילום: איציק גונן
הספר המקומי / צילום: איציק גונן
שלט המפרט את הקנס על נגיעה במבנה קדוש / צילום: איציק גונן
...כעת בכפר אנחנו צועדים במסלול המרכזי, נזהרים לא לגעת בשום דבר, מנסים לצלם, ורואים שיש אפילו כאלה ששמחים לצילום, למשל הספר, שבדיוק עכשיו מספר ילד, שישוב על כסא ליד גזע עץ ענף, במרכז הכפר. על כל מבנה שהוא מקדש, ונראה שמרבית המבנים הם כאלה, יש שלט בו כתוב שהקנס על נגיעה במבנה הוא 1000 רופי, מה שאומר ששווה להיזהר... נושא איסור הנגיעה בתושבים וברכושם מטריד אותי, והסבר הקסטות לא ממש מספק, שהרי הקסטות קיימות בכל הודו, אז מה הסיפור המיוחד כאן, ולמה דווקא כאן? הכפר בכל אופן שוקק פעילות, הזקנים יושבים ומדברים, הנשים עובדות, ומדברות, והילדים משחקים, וכולם כמובן מתעניינים גם בנו, במיוחד שאנו הזרים היחידים שמסתובבים כאן כרגע. אנחנו חוצים לאיטנו את הכפר, עד שנתקלים באדם נמוך קומה, כמעט גמד, לבוש יפה ומאוד שונה מכל האחרים, יושב בפתח אחד הבתים. הוא פותח אתנו בשיחה, ומברר מי אנחנו ומה מטרת הביקור, ואחר-כך מתנדב להראות לנו מקדש, אומר שנוכל לצלם אותו, אבל לא להתקרב יותר מדי, וגם לא לגעת. יופי, יש לנו איש קשר, שיוכל אולי לעזור לנו להבין מה בדיוק הסיפור של המקום הזה.
נשות וילדות הכפר בעבודתן / צילום: איציק גונן
אנחנו הולכים אחריו, שומרים על מרחק ממנו, עד שמגיעים למבנה שחזיתו מקושטת, וכל רחבת הבטון שלפניו מכוסה בצ'אראס שפרוש לייבוש... ככה, ישר מול הפרצוף, בלי שמישהו מנסה להסתיר, אבל ליד המקדש, שאף זר לא יוכל להתקרב ולקחת. אז כן, הכפר הזה הוא מרכז לייצור צ'אראס, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, על זה הוא חי, ומזה מתפרנסים אנשיו. עכשיו פתאום מבריקה בי המחשבה שאולי בכלל כל הסיפור הזה של אסור לגעת באנשים ובמבנים נועד לאפשר להם לגדל, ולמכור צ'אראס בלי שאף אחד יפריע להם, נשמע הגיוני לא? כשאנחנו שואלים את ה'מדריך' שלנו איפה הם מגדלים את הצ'אראס, הוא ממלא פיו מים, ואומר שעכשיו המשטרה רודפת אותם, ובגלל זה הוא לא רוצה למסור פרטים. טוב, האמת שלא קשה לנחש, כשמסתכלים על האזור, ורואים את שטחי הגידול שמסביב. בכל מקרה, לפי כמויות העשב שהיו מונחות לייבוש במקומות שונים במקום, אין ספק שהכפר המבודד הזה עושה עסקים טובים במכירת צ'אראס לתיירים ומקומיים.
צ'אראס לייבוש בכניסה למקדש המקומי / צילום: איציק גונן
כנראה עשינו רושם טוב על הגמד, שכן רק כך אפשר להסביר את פנייתו הישירה אלינו: "רוצים לקנות קצת?"... גיל ואני מביטים אחד על השני (חגית לא בעסק), וחושבים בקול. לקנות אין לנו כרגע כוונה מחד, אבל מאידך יהיה מעניין לחוות איך מתנהלת כאן עסקה כשלמוכר ולקונה אסור לגעת אחד בשני, והם צריכים לשמור על מרחק. גיל אומר לו כן, והוא לוקח את שנינו מעט הצידה, מוציא מכיסו קופסת פח עגולה, פותח את המכסה, ומניח אותה על האדמה, ואחר-כך נסוג כמה צעדים אחורה. אנחנו מתקרבים לקופסה, מרימים אותה, ומביטים: הקופסה מלאה אצבעות שחורות קטנות של צ'אראס וגיל, שמגלה מומחיות בנושא, אומר שזה נראה משובח וטרי, לא סתם עשב לא מעובד. אנחנו שואלים אותו כמה הוא רוצה בשביל אצבע אחת, והוא מביט בנו, כולו רצינות, מסביר לנו שזה חומר משובח, וכל זה, ובסוף נוקב במחיר... טוב, לא התעלפנו, כי מלכתחילה לא התכוונו לקנות, ובטח גם אפשר להתמקח, אם באמת היינו רוצים, אבל לנו הרעיון ברור, ואנחנו אומרים לו שזה הרבה יותר מדי בשבילנו, ומוותרים על העסקה שלא נולדה, למרות שלרגע נראה לי שגיל מתחיל לגלות עניין... הגמד אוסף במהירות את הקופסה לכיסו, ונעלם מאחורי הבית, אם אנחנו לא קונים אין לו כבר עניין בנו, ורק לי נשארו עוד כמה שאלות שעכשיו אין לי את מי לשאול. אנחנו ממשיכים בשביל המרכזי עד לקצה הכפר, ואחר חוזרים על עקבינו. באחד המקומות אני מחליט לגוון קצת, ולקחת פיצול קטן מהשביל המרכזי, מין שלוחה כזאת, שמתחברת אליו חזרה אחרי איזה עשרים מטר, לא יותר. כהרף עין עטים עלי מספר אנשים תוך קריאות "סטופ, סטופ!" היסטריות, ומבט מאיים בפנים. מה אני אגיד לכם, נראה ונשמע ממש מפחיד, ואני ממהר לחזור לנקודת הפיצול בשביל המרכזי... עכשיו אני עוד יותר סקרן, מה הסיפור כאן, האם זה הקאסטות, כמו שכתוב בספרים, או הסמים, כמו שנדמה לי, או אולי בכלל משהו אחר, מישהו יודע?
במרכז הכפר מלאנה / צילום: גיל
אחרי הביקור במלאנה, אנחנו חוזרים למסעדת הגסט-האוס בכניסה לכפר, ומתיישבים לאכול משהו. מתוך המבחר שיש גיל וחגית מעדיפים אורז לבן רגיל, משהו שלא יקשה על קיבותיהם הדווּיוֹת, ואני הולך על אורז מטוגן עם ירקות, ומתובל היטב, כפי שלמדתי לאהוב כאן טוב, הזמן רץ וצריך למהר, אם אנחנו לא רוצים להיתקע בחושך בירידה. אנחנו מסיימים לאכול, נפרדים מראמשאנלה וחברו והיידה לדרך. עכשיו זו ירידה תלולה, שלפעמים לוקחת זמן כמעט כמו העלייה, אבל להפתעתנו אנחנו עושים את הדרך בחצי מהזמן, וכשאנו מתקרבים לסכר, לקראת חמש, אנחנו כבר רואים מרחוק את האריה שלנו, מר סינג, עומד עם כוס צ'אי ביד ומחייך אלינו. רואים עליו שהוא שמח לראותנו, והוא גם מזמין אותנו לכוס צ'אי בצריף מסעדה מאולתר, לא הרחק מהסכר, על חשבונו, "משהו חם לפני הנסיעה" הוא אומר. תוך כדי שתיית הצ'אי הוא מברר אתנו עם ראינו עוד מטיילים שיורדים מלמעלה (לא, לא ראינו אף אחד, לא בכפר ולא בדרך), כיוון שיש כאן עוד שני נהגי מוניות והם מתעניינים אם שווה להם לחכות.
בדרך חזרה סינג שמח להראות לנו שתיקן את הצופר, ואכן מעתה ועד לג'ארי הוא משתמש בו, ועוד איך משתמש! אני מבקש ממנו קצת מוזיקה, כי ראיתי שיש לו קלטות, ואולי זה גם ירגיע קצת את הצפירות, אבל הוא אומר שהרדיו מקולקל... טוב, אולי מחר הוא יתקן גם אותו.
מוכרים בוטנים קלויים במרכז הכפר ג'ארי / צילום: איציק גונן
בגסט-האוס אנחנו תובעים את המים החמים מהבוקר ואכן זוכים, כל-אחד, בדלי מים חמים. המים לא שורפים אמנם אבל חמים מספיק כך שאין צורך לערבב עם קרים, וזוהי 'מקלחת' חמה וראויה. סוף-סוף, הגיע הזמן, ומסתבר שגם דלי אחד של מים חמים יכול להיות מקלחת... אחרי המקלחת חגית כבר נשארת בחדר, וגיל ואני יוצאים לחפש מרק נודל'ס, ככה, נתקע לנו בראש שאנחנו חייבים עכשיו מרק נודל'ס. 'דיפאק' כבר סגורה, אפילו שעוד לא שמונה (מתי היא פתוחה בכלל?), ואנחנו מנסים בדהבה קטנה ממול, "לא, יש לנו רק אורז", הוא אומר, ושולח אותנו קצת הלאה. אנחנו מחפשים ובסוף נכנסים למין מטבח כזה, שבו עומדת אשה ומבשלת, ולידה שני שולחנות מעץ גס, שפעם נצבעו בתכלת, לפני הרבה זמן, דהבה הודית אופיינית. "יש לך מרק נודל'ס?", אנחנו שואלים (וזה מזכיר לי את הבדיחה על השפן שביקש מרק גזר), והיא אומרת "כן". יופי, אנחנו מתיישבים, ומביטים בה איך היא לוקחת ערמת אִטריות ומתחילה להכין את המרק שלנו. שני ילדים בני 5-4, בת ובן, משחקים לידנו עם כלבלב קטן, והמקום כולו נראה כמו מטבח משפחתי שמשרת גם אורחים, כשבעומק יש חדר נוסף, ממנו מגיח כל פעם מישהו אחר מתושבי הבית. בינתיים הכלבלב מנסה לצאת מהדלי אליו הכניסו אותו הילדים, כדי שלא יברח, וכשלא עולה ברגליו הוא מתחיל ליבב בקול, עד שנערה מבוגרת יותר מרחמת עליו ומוציאה אותו משם. אין במקום מים זורמים, ומדי פעם מישהו יוצא ומביא מים במיכל פלסטיק ישן, שפעם כנראה היה לבן, והיום הוא כבר שחור מרוב לכלוך ושימוש. גיל מסתכל בחשש על תהליך הכנת המרק, אחרי מה שהם עברו בימים האחרונים אפשר להבין אותו, ואני מנסה להרגיע שמה שמבשלים ומרתיחים לך מול העיניים אין מה לחשוש, זה לא משהו ישן ואתה יכול לראות בדיוק גם מה מבשלים. כשהטבחית שלנו עומדת להוסיף חריף, גיל עוצר אותה, "נו צ'ילי, נו הוט", היא מחייכת, ומניחה את הבקבוק בצד. יש לה חיוך נחמד, והיא נראית ממש טבחית מלידה, מלאה כזו, מטפחת על הראש, נזם בנחיר אחד, שחורה לגמרי, כמו הלילה, וכל הזמן מחייכת, וגם לא מתרגשת כשאחד הילדים מתחיל פתאום לבכות ובא אליה להתנחם. "תגיד", אני שואל את גיל, "אתה חושב שהיא מאושרת?", ומסמן בראשי לעברה. "כשאני מסתכל עליה מהצד היא נראית חייכנית, מרוצה במה שהיא עושה, האם היא מאושרת?". לוקחות לגיל כמה שניות להבין מאיפה נפלתי עליו עם השאלה הזאת, "לא יודע", הוא עונה, אחרי שהוא מתאושש, "אולי כן". "מצבן של הנשים בהודו לא מזהיר", אני ממשיך, "וזה בלשון המעטה, אבל מעבר למצב הכללי שלהן נורא מעניין אותי לדעת אם היא, האשה הזאת שעכשיו מכינה לנו מרק, האם היא מאושרת עם חייה כאן?".
אשה עובדת בג'ארי / צילום: איציק גונן
מרק הנודל'ס מצויין, ממש במקום, חם וטעים, ואנחנו טורפים אותו בהתלהבות, ומחמיאים למבשלת, שמחזירה לנו אחד מחיוכיה הטובים. בינתיים מגיע גבר, כנראה בעלה, ומביא עוד מים, בשני ג'ריקנים מטונפים, ואחר-כך גם מפנה את הכלים מהשולחן שלנו, ורואה שלא נגענו במים ששמו לנו בקנקן מתכת, עם שתי כוסות. "כמה?", אנחנו שואלים, "20 רופי" הוא עונה, וכשרואה שאנחנו מתלבטים הוא מוסיף "20 רופי יחד"... אנחנו משלמים (זה חצי מהמחירים של 'דיפאק'), מודים, ויוצאים אל הערב הקר. בדרך חזרה, לאורך הכביש, אנחנו מגלים עוד מסעדה פתוחה, שכמה משולחנותיה עדיין מאוכלסים בחבר'ה שיושבים ושותים. מרחוק אנחנו מזהים את מרקו האיטלקי, ועוד בחור הודי שראינו אותו מסתובב אצלנו בגסט-האוס, ושניהם מסמנים לנו לבוא. אנחנו נכנסים ומזמינים לכולנו צ'אי. בשולחן לידנו יושבים חמישה הודים, שמרוקנים בקבוקי רום, אחד אחרי השני, מוזגים לכוסות, שווה בשווה, מוסיפים מים, ושותים. חלקם ממש מסטולים כבר, ובעל המקום ניגש לשולחן שלהם לראות שהכל בסדר, וגם מזהיר אותם שלא יתחילו לעשות לו באלאגנים. לא הרחק מאתנו יש שולחן נוסף שלידו יושבים כמה הודים, שותים ומדברים. מרקו מגלגל סיגריה ומעביר בינינו, ואני חוזר למחשבות מקודם. ג'ארי היא כפר לא גדול, אין כאן הרבה מה לעשות, ובערב המקום בכלל מת, וכאן יושבים חבר'ה צעירים ושותים, שמחים, מסטולים, אולי מוציאים את כל כספם על השתייה הזו, האם הם מאושרים עם חייהם כאן? האם טוב להם או שאולי כל ערב כזה, כשהם יושבים ושותים, הם חולמים לעצמם שיום אחד הם יצאו מכאן, וילכו למקום אחר?
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
