פרק 44 – ביי, ביי, פושקאר...

כשאני יוצא מהגסט-האוס בדרך לבזאר, אני מרגיש כמו שחקן כדורסל שעולה למגרש בטקס הצגת השחקנים; בסמטה הצרה עומדת שורת ילדים, ואני עובר ומחלק להם כּאפוֹת, אחד אחרי השני... כשיש לי סוכריות שאני קונה במיוחד בשבילם, או מטבעות של רופי אחד, אני מחלק להם, וגם כשאין לי אנחנו תמיד גומרים בחיוך, למרות אכזבתם. הילדים האלה חיים בדלות ומחסור קבועים, ולא פעם נאלצים לצאת ולעבוד בגיל צעיר כדי לעזור להוריהם, ולמרות זאת אני לא יכול שלא לראות את השמחה והאושר שעל פניהם כשהם משחקים קריקט או איזה משחק אחר בין הפרות שעומדות ברחוב, קוראים ומריעים בהתלהבות, או מפריחים בעקשנות עפיפונים לשמיים ורודפים אחריהם אחרי שהחוט נקרע. "איזה מין חיים יש להם כאן", זו המחשבה שמלווה אותך בימים ובשבועות הראשונים שלך בהודו, אבל אחר-כך אתה מתחיל לקלוט שאולי הם מאושרים במה שיש להם, ואולי אפילו יותר מאושרים מהילדים שיש להם, כביכול, הכל...

במשרד האינטרנט הקרוב בבזאר אני מקבל ושולח כמה הודעות, ובדיוק כשאני מסיים נשמע רעש של מוזיקה בחוץ ואני ממהר לצאת ולראות מה קורה; בחוץ, ברחוב הראשי של הבזאר, הולכת ומתקרבת תהלוכה שבראשה שני סוסים מקושטים ומיד אחריהם תזמורת שמרעישה עולמות, עם תופים, חצוצרות, קרנות, טוּבּוֹת ומצלתיים. חלק מהנגנים הם בני נוער, וכולם לובשים מעילים אדומים על חולצות לבנות עם עניבות שחורות, ממש מכובד. אחרי התזמורת צועדת בשורות קבוצה גדולה של נשים מכל הגילים לבושות גלימות אדומות רקומות ומקושטות להפליא, שנושאות על ראשיהן כדים צבעוניים (כמה מהן נושאות את ילדיהן הקטנים על הידיים, במקום הכדים)... אחרי הנשים באדום מגיעה מרכבה רתומה לסוס מקושט ומעוטר, ועל המרכבה, מתחת לאפיריון, יושב אדם שנראה מכובד מאוד, בעל פנים מלאות ועגולות, שעיניו עצומות, והוא עטוף כולו בכתום, גלימת משי כתומה וכובע צמר כתום אף הוא, וסביב צווארו שרשראות של שושנים אדומות, ומעט פרחים צהובים-לבנים. על מצחו של האיש מסומן 'וי' לבן גדול, ובמרכזו פס אדום, ופניו נראות מרוכזות כל-כך, כאילו הוא בעיצומה של מדיטציה…

איש קדוש במרכז התהלוכה / צילום: איציק גונן

"מי זה האיש, ומה פשר התהלוכה הזאת?", אני מנסה לברר אצל הבחור שמפעיל את משרד האינטרנט. "האיש הזה הוא איש קדוש, איש חשוב, שברכה שלו יכולה לרפא אנשים, להבטיח להם הצלחה, ולעזור להם בכל דבר", הוא אומר. "ולמה התהלוכה הזאת?", אני חוזר ושואל, מביט בכל האנשים שנאספו לאורך הבזאר צופים משני צדי הרחוב, וחלקם גם מצטרפים והולכים אחריה. "התהלוכה היא לגיוס תרומות למקדש בו יושב האיש הזה; הוא עצמו לא מקבל שום כסף עבור מעשיו וברכותיו, ובמקום זה אנשים תורמים למקדש שם הוא חי...". אני מביט שוב בחכם הקדוש הזה, שעיניו עדיין עצומות, והוא שם את מבטחו בעגלה ובסוס, המתקדם לאיטו לאורך הבזאר. הקהל מרעיף עליו הרבה אהבה וחום, והוא ממשיך לשבת ללא נוע, כאילו הוא נתון בעולם משלו, ולא מודע לכל מה שמתרחש סביבו. בכל פעם שהשיירה נעצרת, כדי לסגור רווחים, פוצחות כמה מהנשים האדומות בריקוד, כשהן מסובבות את כפות ידיהן המעוטרות בציורי חינה מעל לראשן, ומסלסלות בגרונן בקריאות עולות ויורדות, שמזכירות לי הילולות שמחה של יוצאי צפון אפריקה אצלנו. בינתיים הדר מגיעה לצלם את התהלוכה גם היא, ושנינו מנסים למצוא זויות צילום שתצלחנה להעביר את תחושת השמחה, הכבוד לאיש הקדוש והחכם הזה, וההתרגשות של הקהל המקומי. "למה רק נשים לבושות אדום עם כדים על ראשן הולכות לפני המרכבה, ואין גברים?", אני שואל את מפעיל האינטרנט; הוא חושב רגע ואומר שאינו יודע, וגם עוזרו, שיצא בינתיים החוצה לקול רעש התזמורת לא יודע, באמת מעניין למה…

התזמורת בראש ואחריה רק נשים!.../ צילום: איציק גונן

טוב, זה בדיוק הזמן ללכת ל'ששוניאדה', שנמצאת בסמוך, ולהיפרד גם מ'ששון' ומבאי ארמונו על לאפה עם לבנה, תפוח-אדמה מטוגן וצ'אי, ארוחה אחרונה להפעם על שרפרפי הקש הקטנים באמצע הרחוב. לפני שאני זז חזרה לגסט-האוס אני לוחץ את ידו של 'ששון', מודה לו על הלילות המאוחרים/הבקרים המוקדמים שבילינו כאן, ומבטיח עוד לשוב... בגסט-האוס אני מנסה לשפר את אריזת 'הבית', אבל די מהר מתייאש, ויורד לשלם לסנטוש. קודם כשהגעתי היא ואמה רק חייכו בנימוס, ואחר-כך שמעתי משם צעקות, שלה על הוריה ושלהם עליה, מעניין על מה. עכשיו גם היא וגם הוריה מחייכים אלי חיוך רחב, ואומרים שאם אבוא שוב לפושקאר אני מוזמן אליהם... יופי, אני כבר מרגיש בעננים, היה שווה! (ולא שאני משלה את עצמי שמשהו שם נפתר, בטוח שלא, אבל בואו לפחות נהנה מן הרגע...). גם וינוד מגיע, בדיוק כשאני עומד לעזוב, עם זוג צרפתי שצד באג'מאר, למלא את החלל של העוזבים, ואני נפרד גם ממנו, ויוצא עם 'הבית' המורחב עלי לתחנת האוטובוסים הרחוקה, מה שמחייב אותי לחצות את מרכז פושקאר וחצי מהבאזאר, ובהזדמנות זאת להיפרד שוב מכל מי שנקלע בדרכי, וגם ממקדש סאביטרי שמביט בי מפסגת ההר, לאור השקיעה, כשסאביטרי עצמה שולחת לי בשמה ובשמו של בראהמה את ברכת הדרך, אני מרגיש את זה…

מקדש סאביטרי על ההר, לאור השקיעה.../ צילום: איציק גונן

בית חב"ד נמצא 50 מטר לפני תחנת האוטובוסים המזרחית ממנה יוצא האוטובוס לאג'מאר, ואני נכנס להיפרד משימי, כמו שהבטחתי לו. גם ארז כאן, הגיע לשיעור של שבע בערב שהסתיים כבר, (מיכלוש נסעה הבוקר לסדנת הויפאסאנה בג'איפור), וזו הזדמנות להיפרד מכולם, כולל צביקה וצוות הרבנים הנחמד, באמת, שגם לא-דתיים כמוני יודעים להעריך את העבודה החשובה שהם עושים כאן, לפחות לגבי כמה וכמה נפשות ישראליות צעירות ותועות, המחפשות את דרכן בחיים ואין מי שישמור עליהן. אולי זה הזמן לשתף אתכם שלפני איזה שבוע, אולי יותר, פנה אלי הרב משה ביוזמתו, לאחר ששמע שאני פסיכולוג (אחרי הפגישה בליל שבת עם טלי, אם אתם זוכרים), וביקש את רשותי לקרוא לי לבית חב"ד אם יגיע אליו מישהו שהוא יחשוב שזקוק לסעד נפשי, ואני כמובן הסכמתי. מאז הוא קרא לי פעמיים ויצא לי לפגוש שם שני חבר'ה שהיו במצב לא כ"כ טוב. עם שניהם ישבתי ודיברתי ארוכות והתרשמתי שהם מאוד מבולבלים ואבודים, תוהים לגבי חייהם, אך לא משהו ברמה קלינית. זה לא היה מצב שהצריך אִשפוז או טיפול קליני מקצועי אלא יותר להקשיב להם ולנסות לעזור להם להתארגן על עצמם ולעשות מעט סדר בחייהם ובהמשך שהייתם בהודו. בכל מקרה השארתי בידי הרב מספר הנחיות להמשך לזמן שהם יהיו תחת חסותו בבית חב"ד, ואם/כאשר הם יחזרו מפושקאר לארץ אזי לנסות לדאוג שמישהו מהישראלים שחוזר גם הוא לארץ באותו זמן ילווה אותם בנסיעה לדלהי ובטיסה.

כבר אמרתי לכם שאני חלוק על חב"ד בדברים רבים, ובמיוחד מהרגע שנכנסו לפוליטיקה ('נתניהו טוב ליהודים', וכל זה), אבל מצד שני כשמגיע להם פירגון, אני הראשון שמתנדב... בינתיים כאן בבית חב"ד שימי מכונס בעצמו ונראה לי עצוב; אני לא מקנא בכל ההתלבטויות שהוא חווה עכשיו, למרות שלי די ברור שבתהליך ה'התחזקות' שלו חב"ד ניצחה כבר מזמן אותי ואת שאר החברים החילונים שלו, את ה-D.J. שבו, את העליזות החילונית שלו, ואת כל מה שמסביב לזה, אבל אני לא מתכוון לוותר כל-כך מהר, לא, אני אחכה לו שיחזור לארץ... טוב, חיבוקי פרדה אחרונים עם החבר'ה וגם צילום למזכרת עם ארז, והנה התמונה:

ארז ואני בתמונת פרידה / צילום: צביקה

הרב משה מלווה אותי, על-פי בקשתו, לתחנת האוטובוסים הסמוכה, ואף מתעקש לשאת את התרמיל הקטן שלי, זה שאני סוחב מלפנים. לפני שאני עולה לאוטובוס הוא מצייד אותי בספר תהילים קטן יחד עם תפילת הדרך... מה אגיד לכם, בהחלט מחווה יפה של הרב שגורמת לי להתרגשות רבה.

טוב, מפושקאר לאג'מאר זה 20 דקות נסיעת אוטובוס, הפעם בכביש חשוך לחלוטין, ועוד 10 דקות ריקשה בעיר, ואני בתחנת הרכבת של אג'מאר, בדרך חזרה לדלהי. פושקאר מאחורי, אני חושב לעצמי, כבר מתגעגע לאלה שנשארו שם. איזה שבועיים וחצי של פושקאר, שנפתחו במסיבת ליל הסילבסטר עם הנג-אובר קשה למחרת, והסתיימו עם געגועים לאנשים, וספר תהילים קטן אחד... ובאמצע? באמצע הרבה בטלה, כמה טיולי טיפוס קצרים על ההרים שמסביב לעיירה וטיולים בעיירה עצמה וסביב לאגם הקדוש, שקיעות בסאנסט קפה, רכיבת גמלים אחת וקצת קניות, רייקי 2 עם ד"ר מאת'ור, בית חב"ד ושימי, ובעיקר ישיבות ושיחות ארוכות עד שעות הבוקר המוקדמות עם חברים שהכרתי כאן, וחברים שהכרתי עוד מקודם, ב'עין השלישית', 'גאנגה', 'באבא', 'הארמון של ששון', עם אוכל טוב וקינוחים משובחים ('קוקילידה', 'שלום למלכה', 'בנופי'), שבטח עוד אתגעגע אליהם זמן רב...

פושקאר היא מקום קטן ונחמד, אין ספק, ואני מרגיש שמיציתי אותו כמו שצריך. מי שבא הנה לנוח, להתבטל, לעשן, וליהנות מלא לעשות כלום, יכול להישאר כאן גם שבועות רבים, למרות ריבוי התיירים ואווירת המִסחור שמסביב, כי זה באמת אחלה מקום. אך באשר לי, קשה לי להתבטל יותר מדי זמן, אני צריך אקשן, ובמיוחד שזה האקורד הכמעט אחרון בטיולי הנוכחי להודו, כאשר נותרו לי עדיין עוד כמה דברים להשלים. עכשיו אני צריך להמשיך הלאה לדלהי שם יש עוד כמה אתרים שסימנתי לי בביקורי הקודם בדלהי (בדרך מרישיקש לואראנאסי) שאני חייב, אבל חייב לראות, ואחר-כך הביתה, אל ילדיי שאני מתגעגע אליהם כל כך והם אלי, 'בסיס האם' שלי שממנו אני שואב את כוחותיי…

בתחנת הרכבת / צילום: איציק גונן

בתחנת הרכבת של אג'מאר יש חדר המתנה נחמד לבעלי כרטיסים בקרונות השינה (אפילו שאנחנו רק מחלקה שנייה), הבעיה היחידה היא, שוב, החולדות. זוכרים את החולדות מחדר ההמתנה בתחנת הרכבת של ואראנאסי? יופי, אז פה זה אותו דבר, רק שהחולדות כאן יותר גדולות... כן, חולדות בגודל של בית, נשבע לכם, מטיילות לך חופשי בין הרגליים, יוצאות וחוזרות מחדרי השירותים המחוברים לחדר ההמתנה כאילו זה המקום שלהם ואנחנו רק מפריעים. שלושה דרום-קוריאנים נחמדים (בן ושתי בנות) שממתינים כאן לרכבת שלהם לאגרה ואני, מתנדבים כל-אחד בתורו, לגרש את החולדות בצעקות וקריאות קרב שלא היו מביישות לוחמי נינג'ה מנוסים, אבל הן מיד חוזרות, וההודים שמסביב מביטים בנו ומחייכים... הקוריאנים מכבדים אותי בקלמנטינות, ושומרים לי על 'הבית' כשאני הולך לברר אם הרכבת שלי מגיעה בזמן (במשרדי התחנה אומרים שכן), ובדרך חזרה אני קונה חבילת ביסקוויטי סנדוויץ' ומכבד אותם, ככה זה, אחוות מטיילים; תוך דקה מתחילים לדבר, תוך שתי דקות יודעים שמות ומאיפה כל אחד, ואחרי שלוש דקות כבר מרגישים חברים אחרי ששמעת איפה כל-אחד כבר הספיק לטייל, ולאן פניו מועדות... הטיול שלהם קצר, שלושה שבועות בסך הכל, ובפושקאר הם היו רק 3 ימים. לאגרה הם הקציבו יום, ומשם לואראנאסי ליומיים-שלושה, והביתה. מול מבטי התמיהה שלי הם מוסיפים שהם סטודנטים וצריכים לחזור ללימודים, אבל הם בטוח עוד ישובו לכאן…

פושקאר והאגם הקדוש, תמונה אחרונה למזכרת / צילום: איציק גונן

הרכבת שלי מגיעה הפעם בדיוק בזמן, כך מודיע הרמקול ומיד אחריו הרכבת, באמת הפתעה מרעננת, ואני נפרד מהקוריאנים והולך לרציף 4. אחרי כמה דקות נכנסת הרכבת לתחנה, רכבת 9944 מאחמדבאד לדלהי, ואני מתחיל להתכונן נפשית לעשר שעות נסיעה, שיביאו אותי מחר בשבע בבוקר לדלהי. הרכבת די ריקה, כך נראה כשאני מביט בחלונות הקרונות החולפים על פני לפני שהיא נעצרת, ומסתבר שגם בקרון שלי מרבית דרגשי השינה ריקים ולא מאוישים; ממש מפתיע לטובה בהשוואה לכל הרכבות הקודמות שלי, שהיו עמוסות ודחוסות. קרונות הרכבת הזאת גם יותר צרים, כי רוחב המסילה כאן רק מטר (לעומת מסילות רחבות במקומות אחרים בהודו, שהן יותר ממטר ושישים), ולכן אין בקרון דרגשים בצד המעבר, וגם הרכבת כולה יותר ישנה ונוסעת יותר לאט, ככה זה, עסקת חבילה... אנחנו מתארגנים במהירות לשינה, הכרטיסן עובר ומסמן כרטיסים, סוגרים חלונות ואשנבים שאור השמש לא יעיר אותנו בבוקר, מכבים אורות והיידה לישון... הלילה המדברי הזה קר בְרַמוֹת, וזה יימשך כנראה עד סוף הנסיעה (מישהו אמר שבדלהי מחכות לנו 15 מעלות), ולמרות שאני משתדל לעטוף את עצמי בכל מה שיש, כולל הנעליים שאני נועל מחדש, אחרי שכבר הספקתי להוריד אותן, זה לא ממש עוזר, והקור חודר אצלי לכל פינה אפשרית, ברררר...

במשך כל הלילה אני נע בין נמנום, לשינה ולערות, לסירוגין, מנסה להסתתר מהקור, וגם למצוא לעצמי מקום מקופל על הדרגש, עד שאנחנו מגיעים לדלהי, באיחור קל של חצי שעה, הפעם לתחנת סאראי רוהילה, שנמצאת בצפון מערב העיר, ממש רחוק ממרכז דלהי החדשה והמיין-בזאר. 'יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס', אני ממלמל לעצמי את משפט המחץ של דורותי, כשבוקר קר ויבש מקבל את פני המותשות, ואת גופי הנוקשה והעייף, המתגעגע ומשווע כולו לשמש החמה של פושקאר וראג'אסטאן, שנשארו מאחור, יחד עם האנשים החמים, החברים שכבר כל-כך התרגלתי לחברתם, וכל זה. עכשיו אני שוב לבד, בעיר הגדולה, אִמא, לא בא לי להיות לבד...