פרק 25 – הו סינתיה, סינתיה! 

את ארוחת הערב אני מחליט להקדיש למסעדת 'מון לייט קפה', שיש לי אליה חיבה מיוחדת, וזו ההזדמנות להיזכר בארוחות הטובות שלה לקראת פרידה. כשאני מתקרב למסעדה אני שומע מוסיקה מערבית קצבית, רואה המון אורות ותוהה מה קורה פה? אני עולה לקומה השנייה, ואז מסתבר לי שחוגגים עכשיו מסיבת יום-הולדת לבתו של בעל המסעדה, והגעתי בעיצומה של המסיבה... אני כבר רוצה לעשות 'אחורה פנה' ולהסתלק, אבל אנשי המסעדה מבקשים שאשאר, הם מאוד ישמחו אם אכבד את המשפחה בנוכחותי. נו, מה תגידו? אני צריך לנסוע עד הודו כדי שמישהו יזמין אותי להיות אורח כבוד ביומולדת... טוב, אי-אפשר לסרב לבקשה כזו, ואני נכנס ומתיישב בכִסא שהם מְפנים עבורי. המוזיקה מנגנת, הילדים משחקים בבלונים ובשרשראות הצבעוניות שתלויות מלמעלה, והאִמהוֹת מחלקות אוכל. אשתו של הבעלים מביאה לי צלחת של צ'או-מין, והמבורגר צמחי (רישיקש היא כידוע עיר קדושה, מרכז עליה לרגל, ולכן גם כל מסעדותיה צמחוניות, לפחות רשמית...), ומבקשת מיד שאגיד לה אם ארצה עוד. בעוד הנשים עומלות על הגשת האוכל והעסקת הילדים במשחקים, יושבים כל הגברים בצד, בחבורה אחת, ומשוחחים ביניהם, כאילו אין להם עניין במה שמתרחש כאן ממש מולם... ואני באמצע, ליד המזנון, אוכל ונהנה, מגלה מהר מאוד שמסיבת יום ההולדת הזאת היא בדיוק כמו מסיבות יום-הולדת אצלנו, לפחות בכל הקשור לילדים ולאִמהוֹת, וכמובן לכל הרעש וההמולה שמסביב. כשאני קם ללכת, אני מתלבט עם עצמי מה לעשות, ובסוף מציע, בזהירות, לשלם עבור האוכל; "מה פתאום", הם מיד אומרים לי, "אתה הרי אורח שלנו!"

טוב, יום כזה עמוס צריך לסיים באווירה רוגעת, עם החבר'ה, ואין מקום מתאים יותר מ'שיווא קפה'. כל החבר'ה, כמעט, כבר כאן, ואפשר לפצוח בשתייה, כמה סיגריות, וניסיון לברר לעצמי כמה דברים שלמדתי מוקדם יותר במהלך שיחה עם זוג מטיילים צעירים מדרום-אפריקה. מגיעים גם כמה חבר'ה חדשים, ביניהם ארנולד, בחור הולנדי נחמד, בן 35 לערך, שמתלבט אתי בקול לאן כדאי לו לטייל מחר. הוא שמע שיש כאן מפלים יפים, אז איך מגיעים אליהם... כן, גלגל חוזר, ואני נזכר בעצמי כשהגעתי לרישיקש, וגם שמעתי על המפלים וחיפשתי אותם... טוב, אי אפשר כמובן בלי כאראם, הסנוקר האולטימטיבי, ואת הערב אנחנו מסיימים במשחק זוגות סוער, ארנולד (שבזה הרגע לומד את המשחק, ומתנצל בנימוס על כל החטאה שלו) ואני, מול טוני הגרמנייה, בחורה רצינית, שכבר הכרנו מזמן, וחגי, בחור ישראלי שגם הוא הגיע זה עתה…

משחקים כאראם. טוני, משמאל, ארנולד, חגי ואני / צילום: אחד מהחבר'ה

...טוב, זהו, החלטתי. אחרי לבטים החלטתי שמחר, שבת בצהריים, אני נוסע באוטובוס לדלהי. אמנם כרטיס הרכבת שלי מדלהי לואראנאסי הוא רק ליום שני בלילה, אבל החלטתי לנסוע כבר מחר, ולהספיק לטייל קצת בדלהי. אז תראו, בסך הכל מאוד נעים ונוח לי כאן ברישיקש, באמת כייף אמיתי, כל מה שהבן-אדם צריך. אני מכיר כבר את האנשים, את המסעדות, איפה כדאי לאכול מה, את המקומות השווים, אפילו איפה אפשר לקנות את המים הכי זולים, או גליל ניר טואלט שעולה רק 20 רופי, במקום 25... כיף להסתובב, להגיד שלום לכל המוכרים ולכל המכרים, הכל באיזי כזה, רגוע, אבל זהו, זו בדיוק המלכודת, מלכודת הדבש. המלכודת הזאת גורמת לך להירדם, להתחיל לעשות דברים באופן אוטומטי, להגיב באופן מותנה, כי חם, ונעים, ואתה לא רוצה לשנות, רק שיישאר כמו שזה; ואז אתה מתחיל לפספס, ואפילו לא שם לב, וכבר לא מתרגש כמו בהתחלה כשאתה רואה את השקיעה על הגאנגס למשל, או את עולי הרגל הטובלים בנהר, או את הקופים של לאקסמן ג'ולה, או כל דבר אחר. השִגרה הנעימה אופפת אותך, מחלישה את כוחך לקחת יוזמה ולחדש, וזה בדיוק הזמן לאסוף את הכוחות שעוד נשארו, לקום, להגיד היה יופי וטוב שהיה, ולצאת לדרך. כן, זה הזמן ללכת הלאה, לראות עוד דברים, להכיר אנשים ומקומות חדשים, להמשיך לחפש, ללמוד, לגלות...

בחרתי לעזוב בשבת, כי אז אוכל הערב, בקבלת שבת, להיפרד מכולם, וכבר אמרתי לכם שבשבילי הפרידות חשובות מאוד. אינני רוצה סתם להיעלם, כמו שקורה כאן לרבים, שפתאום נעלמים ואף אחד לא בטוח מה קרה אתם, עד שמישהו בא ואומר כן, ראיתי שהם עזבו. אני רוצה להיפרד כמו שצריך מחבר'ה שמאוד נהניתי להיות בחברתם, ואני גם רוצה להגיד להם את זה, שידעו. אני גם מקווה שעוד יצא לנו להיפגש כאן בהודו, בואראנאסי, בטאג' או בראג'אסטאן, או בכל מקום אחר, וגם את זה אני רוצה להגיד להם... בכלל, תדעו לכם, אולי ההפתעה הכי נעימה שיש לי מהטיול בהודו אלה החבר'ה הישראלים, באמת! חבר'ה עלא-כיפק, מתעניינים במה שקורה סביבם, רוצים לראות ולהכיר, עוזרים אחד לשני, נחמדים, ולא כאלה שבאו לכאן רק בשביל הסמים. נכון, יש גם מקומות וחבר'ה שמעשנים והרבה, בקאסול למשל, אבל לפחות ממה שאני הספקתי כבר לראות בקרוב לחודשיים (ונכון, בגואה עדיין לא הייתי), זה לא מאפיין את מרבית הישראלים. בחיי, היה שווה לבוא להודו, ולו רק בשביל להאמין מחדש בחבר'ה שלנו…

תמונת הגורו ותלמידו / וויקיפדיה

טוב, אבל עדיין יש לי עוד כמה דברים לראות ולשמוע כאן, ואחד מהם היא הפגישה שלי עם סינתיה במרכז אנדרו כהן. סינתיה היא בחורה מאוד מיוחדת, והקשר שנוצר בינינו גם הוא מאוד מיוחד. היא אמריקנית, ניו-יורקית, בת 28, בת לאב יהודי ואם קתולית, שנפטרה כשסינתיה היתה בת 14. האם נתנה לסינתיה חינוך קתולי נוקשה ("אסור לשכב עם גברים לפני החתונה", ועוד כאלה רעיונות), אותו המשיך אחר-כך אביה; את תוצאות החינוך הנוקשה הזה היא מנסה, מאז שהיא בת 18, 'לסדר' באין ספור סדנאות של יוגה, מדיטציה, רייקי, וכל מה שיש, כולל לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד. זה גם כולל נדודים מחוץ לניו-יורק למקומות שונים, כולל ישראל, ומתוך זה כבר שנתיים בהודו, ויותר משנה ברישיקש... זהו, זוהי סינתיה על קצה המזלג (ובאמת רק הקצה), בחורה נאה ומסקרנת, ועכשיו אנחנו יושבים וצופים יחד בקלטת מביקור אנדרו כהן בארץ, באפריל 2002, כדי שאוכל להבין קצת יותר לעומק את משנתו.

והקלטת הזאת באמת עושה לי איזה סדר בדברים, ומבהירה אותם, מעבר למה שהבנתי עד כה. אם להגיד בקצרה מה אני מבין לגבי חמשת העיקרים עליהם מבוססת תפיסתו של אנדרו כהן (ויסלחו לי מראש מאמיניו של אנדרו כהן, אם פספסתי או בלבלתי משהו), הרי העיקר הראשון מדבר על הצורך בהחלטה נחושה שלנו להיות חופשיים בחיים שאנו חיים; הדרך להיות חופשי היא להגיע לפשטות, כי משמעות הפשטות היא להיות שלם, מאוחד, ממוקד בתשוקה להיות חופשי, ולא בדברים אחרים. העיקר השני אומר שאם אנחנו רוצים להיות חופשיים, עלינו לקבל על עצמנו אחריות מלאה ומוחלטת לכל מה שאנחנו עושים, ולא לחפש אחרים להאשים אותם (וזה מיד מזכיר לי את סיפורו של הנער ב'אלכימאי' של קואלו, ספר אהוב עלי במיוחד). העיקר השלישי אומר שעלינו להיות מודעים למה שקורה סביבנו, להתמודד עם הכל, ולא לחמוק משום דבר; "עלינו לחקור ללא הרף מה באמת מניע אותנו לבחור במה שאנו בוחרים", וכך לגבש לעצמנו אני אוטנטי, באמצעות החופש שיש לנו לבחור. העיקר הרביעי אומר שהחוויה האנושית היא אחת, ולכן גם החוויה האישית שלנו היא לא-אישית אלא כלל אנושית; רק כשנדע לוותר על היחס האישי לחוויה שלנו, נוכל להתבטא בחופשיות, כפי שאנחנו, ואז תוכל אנושיותנו לבוא לידי ביטוי מלא. העיקר החמישי הופך את התהליך לאוניברסלי; התשוקה שלנו לשחרור והארה חייבת להיות מכוונת למען הכלל; אנחנו חייבים להפסיק לחיות רק למען עצמנו, ושחרורנו האישי, כדי לקבל עלינו את עול האבולוציה של הכלל. "כאשר אתה מפסיק לחיות למען עצמך, ומקדיש את כל מה שיש לך ואת כל מה שהינך למען הכלל", אומר אנדרו כהן, "זהו סוף הדרך", סוף החתירה אל ההארה, וגילוי אינסופי של חופש…

עטיפת ספרו של אנדרו כהן, 'לחבוק שמים וארץ' / צילום: איציק גונן

...מה אני אגיד לכם, בהחלט מרשים! יש כאן הרבה מאוד דברים שאני מאמץ לי כבר, גם בלי לצלול עמוק יותר אל התורה כולה, וכשאני אומר זאת לסינתיה על כוס צ'אי, כשאנו יושבים על המרפסת ומחליפים רשמים, היא בעננים... היא מאוד מאמינה בתורתו של אנדרו כהן, מגיעה למרכז הרבה, נפגשת, משוחחת, וחשוב לה מאוד שגם האחרים יראו את מה שהיא רואה. טוב, בינתיים אני גם מספר לסינתיה שמחר בבוקר אני מתכנן לעזוב את רישיקש; "למה?" היא שואלת, מופתעת כולה, "תישאר כאן עוד קצת"... "זה הזמן הנכון בשבילי", אני אומר, אחרי שהות קלה, "אני מרגיש שאני צריך להמשיך הלאה"... סינתיה מביטה בי שוב בעיניה הנבונות, החודרות, בוחנת אותי, מנסה לראות עד כמה אני נחוש בתכניותיי, אחר-כך היא עוצמת את עיניה לרגע קל, וחוזרת ופוקחת אותן שוב. היא חוזרת ומביטה בי, ובסוף אומרת שתשמח אם ניפגש שוב, היא מתכוונת לבקר מתישהו בארץ, אז אולי ניפגש? אנחנו מחליפים מיילים, ואני אומר שאולי בכלל ניפגש עוד בהודו, מי יודע? כן, בהחלט הייתי שמח לפגוש אותה שוב. היא אחת הבחורות המיוחדות שפגשתי כאן בהודו ובכלל; אמנם מסובכת לתפארת, אבל בחורה אמיתית, סקרנית, מאתגרת, מחפשת את דרכה. מישהי שנורא מעניין להיות אתה, לדבר אתה, להקשיב לה וללמוד ממנה.

בדרך ממרכז אנדרו כהן לגסט-האוס אני עוצר לצ'אי בג'רמן בייקרי שמעל לקסמאן ג'ולה, ולא תאמינו את מי אני פוגש, את אֶמה השבדית, ממקלוד גאנג'... הייתם מאמינים? שנינו נרגשים, ויש לנו כל-כך הרבה סיפורים לספר זה לזו וזו לזה, וואוּ, איזו התרגשות, חיבוקים, נשיקות. אמה כבר התגברה על כל חבלי הקליטה הגסטרונומיים כאן, למדה סוף-סוף לאכול אוכל הודי בלי לחטוף קלקול קיבה, והיא נורא מרוצה מעצמה, והאמת שהיא גם נראית מצוין! כשאני מספר לה שאני עוזב מחר היא מאוכזבת; אני מזמין אותה לקבלת שבת הערב, אבל היא כבר קבעה עם מישהו, ולא תוכל להגיע, חבל, שנינו אומרים, ושוב מתחבקים. יש לה גם כמה חלומות לספר לי, היא אומרת, הכל רשום אצלה, ואנחנו מסכמים שנדבר עליהם כשניפגש בפעם הבאה, שבטח תהיה, אם כי לאף אחד משנינו לא ברור מתי…

עם אמה (מימין) בימי מקלוד/דהראמסלה / צילום: אחד המטיילים

...הפגישה עם אמה החזירה אותי באחת לימי מקלוד העליזים, שעכשיו נראים לי כמו לפני שנות דור. כל-כך הרבה אנשים פגשתי מאז, הודים שזו ארצם, מטיילים מכל העולם, הרבה ישראלים, פסיפס ענק של פנים ושמות שהולכים איתי עכשיו לכל מקום במחשבות, בדפי היומן, בתמונות ובכתובות מייל. כל אחד מהם נתן לי משהו, ולכל אחד מהם גם אני נתתי משהו, לא כעסקת חליפין שנעשית משיקולי כדאיות, אלא כחלק מהיותנו בני-אדם הצמאים לקשר אחד עם השני, ומאמינים ביכולתנו לגרום לאחרים להיות טובים יותר ולו במשהו אחד קטן. לפעמים אתה גם מתאכזב, זה קורה. כן, למשל תשמעו סיפור שקרה לי לפני יומיים. מעט צפונה מלאקסמן ג'ולה (לא רחוק מהגסט-האוס של כאמל שמאיה המליצה לי עליו, ושסוף-סוף מצאתי), עומד מוכר פירות עם עגלת מכירה כזאת, ואיך שהוא מצאתי את עצמי חוזר וקונה אצלו פירות. לידו יש מוכרי פירות נוספים, אך אני הרגשתי צורך לשמור לו אמונים וכך, כמעט מדי יום, הייתי מגיע אליו בדרכי אל, או מ-, וקונה אצלו פירות. שלשום הגעתי אליו וקניתי בננות ותפוחים שעולים ביחד 10 רופי, ונתתי לו שטר של 20 רופי, ואז הוא מחזיר לי 6 רופי עודף. אני מביט בו מחכה, ואז הוא מוסיף עוד 2 רופי, וזהו. אני ממתין, ואז אני אומר לו "...היי, זה עולה 10 רופי"... הוא מביט בי חזרה, ומוסיף לי עוד 2 רופי, כאילו הוא עושה לי איזה טובה או משהו; לא מתנצל על זה שניסה לעבוד עלי, לא מחייך אפילו, כמו שרבים מִנותני השירותים עושים (טוב, לא הצליח...), כלום, ועל פניו אין שום מחויבות הדומה במשהו למה שאני חשתי אליו בכל השבועות האלה, וזה מאכזב, ומרגיז... אבל אפילו שיש לך כאן כל פעם סיפורים כאלה, אני עדיין מאמין בכל האנשים האלה שאני פוגש בדרך, ולא רק בהודו. אני מאמין בטוב הלב הטבוע בהם מלידה, ואני מאמין שאני, וכולנו, יכולים לעזור להם להוציא אותו החוצה, לַעולם, כפי שהם יכולים לעשות לנו. ואם זה נשמע לכם שמאלצי, או יותר מדי אופטימי, או מנותק, אז לא אכפת לי, באמת שלא…

מוכר בוטנים ופאפאד ליד ראם ג'ולה / צילום: איציק גונן

את קבלת השבת היום אנחנו עושים, לשם שינוי, במסעדת 'פאראדייס', בין 'שיווה' ל'כנען'; החלטנו לגוון קצת, וגם לתת תעסוקה למסעדה, שלמרות שיש בה אוכל טוב היא בדרך-כלל ריקה. הפעם יש פחות ישראלים, למרות שהגיעו כמה בנות מראם-ג'ולה שהזמנתי אתמול ב'שיווה' (ולמי שלא יודע, החבר'ה של ראם-ג'ולה והחבר'ה של לאקסמן-ג'ולה הם שני עולמות שונים...). לעומת ישראלים יש לנו הערב יותר תיירים זרים שהזמנו לבוא, ואכן באו. שימי מברך, מסביר באנגלית על השכינה, שהיא נקבה, ואומר שבקבלת שבת אנחנו מכבדים את האִשה שעובדת קשה כל השבוע (מעניין, את זה אני שומע פעם ראשונה...); הוא שותה מהיין ומעביר לכולם, ואחר-כך בוצע את החלה, טובל במלח, ומחלק, וכולנו שרים שירי שבת. המלצרים לוקחים את כל ההזמנות יחד, ולוקח לאוכל קצת זמן להגיע, אפילו הרבה, אבל כשהוא מגיע לבסוף הוא בהחלט טעים, והרעיון לשנות היום את המסעדה מצדיק את עצמו, לא רק מהסיבות הסוציאליות. אחרי האוכל אנחנו יושבים ושרים כל מיני שירים, החל בבילי ג'ואל וכלה במאיר אריאל. נמרוד מלווה בגיטרה, ומה שהוא לא מכיר הוא מאלתר במקום. פתאום, בקטע של מאיר אריאל, בא לי לשיר את 'אולֶה-בבוֹ', שיר שמאיר כתב פעם, כשהיה צעיר, למסיבת פורים בקיבוץ משמרות. מסתבר, להפתעתי, שאורי, שיושב לידי, מכיר גם הוא את כל המילים, ושנינו שרים יחד, בית אחר בית (ויש רבים), את כל השיר המוזר הזה ("היה פעם גבר איתן ואפלוּל / בעין שמאלו צמח לו תבלול / ושני משושים לו דוגמת השבלול / וראש משושה, מיובל וחלול / ושמו היה אולה-בבו...").

קבלת שבת ברישיקש, משמאל אורי ומימין הילה / צילום: איציק גונן

...עם טוני הגרמניה (בחורה רצינית וחמודה לאללה), שיושבת מולי, יש לי שיחה ארוכה על מלחמת העולם השנייה והשואה. אני מספר לה שאני קורא עכשיו את 'אבנים מן הנהר', ספר שמסתבר שהיא לא מכירה, שמספר את הסיפור של אנשים טובים מהצד הגרמני באותן שנים, וזה מאוד מעניין, כי זו נקודת מבט שפחות מוכרת לי. טוני מספרת על סבתא שלה, שגם היתה אחת מאלה שהתנגדו לשלטון הנאצי, ומבטיחה לשלוח לי במייל שמות של ספרים נוספים שיוכלו לתת לי תמונה רחבה יותר של העם הגרמני במלחמה, ושל העובדה שהיו גם כאלה שהיו מוכנים לסכן את עצמם ומשפחותיהם בהתנגדותם להיטלר ואנשיו. הממ... יהיה מעניין לקרוא.

בסוף-בסוף, אחרי שהרוב כבר הולכים, נשארים רק וותיקי לאקסמן-ג'ולה, ואתנו טוני ואליזבט. ממשיכים לשיר עוד שירים, כשנמרוד מלווה בגיטרה, ואף אחד לא רוצה ללכת... אבל אין מה לעשות, צריך להיפרד, במיוחד שהמלצרים מחכים רק לנו כדי לסגור את המסעדה. אני אומר דברי פרידה, אחרַי טוני, שעוזבת מחר לנפאל, ואחריה תומר, שגם עוזב מחר, אם לא ישנה דעתו ברגע האחרון, ואז, כמיטב המסורת הלאקסמן-ג'ולית, 'צוות בנופי', שכולל את נמרוד, הילה, עמית, הדר, שימי, ואורי שרים לנו, העוזבים, את שיר היקינתון... טוב, בואו נעצור את זה כאן, לפני שכולנו נצטרך לשלוף את המטפחות (שלי כבר בחוץ)...