פרק 7 – לגעת ביופי (Stealing Beauty)

הבוקר ארגנתי את הכביסה שהצטברה לי בשבועיים האחרונים, והבאתי את הכל למקום שמכבסים בו במכונה, דבר מאוד נדיר כאן והיחיד שראיתי במקלוד. אתמול כשבדקתי הבחור שעבד שם הבטיח לי שהכביסה תהיה מוכנה אחר-הצהריים, והבוקר כשבאתי אותה הוא אמר "בתנאי שלא תהיה הפסקת חשמל...". זוג מכנסיים ארוכים זה 12 רופי, חולצת T או גופיה 8 רופי, סווטשרט ומגבת 15 רופי, תחתונים וגרביים 5 רופי, וציפה 20 רופי. אני משאיר את הכביסה והולך לאכול ארוחת בוקר אצל ראמש, שנמצא ממש קרוב. אחר-כך אני הולך לברר את מצב האוטובוסים למנאלי. לא טוב, מסתבר שאוטובוסי דה-לוקס, כבר הפסיקו לנסוע בקו הזה, בגלל שיש מעט תיירים (החורף, החורף), וזה אומר שאצטרך לרדת לדהארמסלה במונית, כי בשעה הזאת אין אוטובוס שיורד, ומשם לקחת את האוטובוס הרגיל של שמונה בבוקר, זה שעוצר בכל תחנה בדרך, ובערך אחרי איזה 12 שעות אוכל להיות במנאלי... לא פיקניק, אני חושב לעצמי, אבל זהו, תתחיל להתרגל לרעיון.

הכניסה במעלה המדרגות לגומפת 'צה-צ'וק-לינג' / צילום (עצמי): איציק גונן

טוב, יש עוד כמה דברים שאני רוצה להספיק לראות כאן, ואחד מהם הוא גומפת 'צה-צ'וק-לינג', מנזר בודהיסטי-טיבטי, שנמצא בקצה שביל מדרגות תלול, מתחת למקלוד. המקום מאוד פסטורלי, בלב החורש, ואני חושב לעצמי שאם להיות נזיר אז כאן! אבל, למה בכלל להיות נזיר? אני חוזר לעצמי בשאלה. הממ... שאלה טובה. אין לי תשובה, אני רק יודע שיש בזה משהו שמושך אותי, משהו מסקרן כזה. נדמה לי שיש בנזירות משהו מאוד צנוע, משהו ששם אותך בפרופורציות הנכונות כלפי העולם והאנשים סביבך, ואולי נכון עבור כל אדם לחיות כנזיר למשך זמן מה, ככה לפחות אני מרגיש.

קסי סיפרה לי שבתאילנד מצופה מכל גבר שיהיה נזיר לתקופת מה, בדרך כלל 3 חודשים, אבל אם אתה סטודנט, או מתגייס לצבא, שזה הולך לפי הגרלה, גם שבוע יספיק, ולפעמים אפילו שלושה ימים. מעניין. אני חולץ נעליים ונכנס לאולם התפילה המרכזי, לראות את פסלו המוזהב של בודהה, החכם משבט השאקיה, שפסל גדול יותר שלו כבר ראיתי במקדש המרכזי. יש כאן גם שני תופים ענקיים מעור עיזים, שעשו הנזירים, וליד כל אחד מהם מוט שבקצהו גולה גדולה מרופדת. "אפשר להכות בתוף?", אני שואל את אחד הנזירים במקום. "כן", הוא עונה, ואני מנסה את כוחי במספר חבטות בכל אחד משני התופים, מקשיב להלמות הקולות. קולות התוף האלה מחזירים אותי לילדות ולסיפורי האינדיאנים ותופי הטם-טם שלהם בעזרתם הם היו מעבירים הודעות משבט אחד לשני, או מתופפים לפני אירועים שבטיים כמו יציאה למלחמה. יש משהו חגיגי ומעורר דריכות בקולות התופים האלה.

גומפת 'צה-צ'וק-לינג', תמונה כללית של המנזר / צילום: איציק גונן

יום יפה היום, שמשי וכחול, ולאחר שאני יוצא מאולם התפילה אני נועל את נעלי, הולך לסובב את גלגל התפילה הגדול, ולבקש בקשה, ואחר-כך תופס לי פינה שקטה בחצר המנזר. כמה נזירים מסתובבים בחצר, ואחרי איזה חצי שעה יוצאים עוד כמה, עם אוכל, מניחים אותו על שולחן עץ ארוך שעומד בחצר מתחת לעץ שענפיו מורכנים כלפי מטה, מתיישבים ומתחילים לאכול. אחרי איזה דקה או שתיים ניגש אלי אחד מהם ומזמין אותי לאכול אתם. אני מהסס, לא יודע, אבל הוא אומר "קוֹם, קוֹם", ומסמן לי את הדרך לשולחן. טוב, לא נעים לסרב, ואני מצטרף אליהם למומו, ולמרק ירקות דליל המוגש בקערות קטנות. האנגלית שלהם חלשה, והטיבטית שלי לא משהו, וככה, בעיקר בעזרת ידיים, תנועות ראש, וחיוכים, הם מבינים שאני מישראל, וזה כבר מעלה את קרני (תגידו, באיזה עוד מקום בעולם אוהבים אותנו כל-כך, הא?), גר בגליל, בצפון, ומאוד מעריך את הדלאי-למה ורוצה לפגוש אותו.

אני וגלגל התפילה הגדול / צילום (עצמי): איציק גונן

אחר הצהריים, בדרך לכביסה ואחרי כמה מיילים הביתה, אני פוגש את יקי בדרכו לפינת אינטרנט סמוכה. אנחנו מחליפים כמה מילות פרידה, כי לא ברור אם עוד יצא לנו להיפגש כאן. אמנם חשבתי להישאר במקלוד יותר זמן, ולקחת כאן קורס רייקי, וגם מדיטציה, אבל המורים שחיפשתי עזבו בעקבות התיירים, וירדו לדרה-דון ורישיקש, ומכיוון שכך אסע בעקבותיהם ואחפש אותם שם. הכביסה שלי לעומת זאת כבר מוכנה, מקופלת יפה בערימה. אני בודק שהכל ישנו, לפי הרשימה שהכין בעל המקום כשהבאתי את הכביסה בבוקר, משלם, ולוקח את הכל לגסט האוס שלי. יותר מאוחר אני יוצא ל'קהאנה נירוונה', הערב בשמונה יש ערב חופשי, שבו אנשים מוזמנים לשיר או לקרוא מיצירותיהם, או מכל מה שבא להם, וזה יכול להיות מעניין. בדרך אני אוסף את אֶמה ושנינו מטפסים במדרגות החשוכות למעלה ותופסים לנו שולחן בעמדה טובה. המסעדה כאן צמחונית, ואמה, שמרגישה כבר טוב, ככה היא אומרת, אוכלת יחד איתי צאמפה טיבטית, יחד עם סלט גדול וכוס תה עם נענע. המלצר עובר בין היושבים, שואל מי מעוניין להופיע, ומכין רשימה. אמה מביטה עלי, אני מביט עליה, אבל אף אחד מאתנו לא רוצה לעשות בושות...

ראשון עולה ג'ון, גבר הולנדי שנראה איפה שהוא בין 50 ל-60, שבא לכאן עם אשתו(?), ומספר שלאחרונה הוציא דיסק עם שירים טיבטיים אותם הלחין. נשמע רציני, טוב שלא התפתיתי להירשם לשיר. הוא שר יפה באנגלית ומלווה עצמו בגיטרה של המקום, שמשרתת את כל המופיעים כאן. יותר מאוחר גם ייתן כמה קטעים אינסטרומנטליים שיראו שהבן אדם פשוט מנגן מצוין. האשה שאתו, הולנדית גבוהה וחזקה, צעירה ממנו, מכירה את כל מילות השירים שהוא שר, אני רואה את זה לפי תנועות שפתיה בזמן שהוא שר, ומעודדת אותו מהצד. אחריו עולה בחור טיבטי ושר שיר טיבטי בסגנון שלהם של הרעדת הקול, ומנגינה שנשמעת לי די מונוטונית. בחור אמריקאי, שנראה עליו שנמצא כאן הרבה ומכיר את כולם, עולה ושר כמה שירים מוכרים באנגלית, עם הגיטרה, ואחריו שני בחורים טיבטיים שרים יחד שיר טיבטי. בחור טיבטי עולה לבמה ושר שירים באנגלית בליווי הגיטרה, וגבר אירי מבוגר שר בקול יפה ממקומו ליד השולחן, וללא ליווי, שני שירים איריים יפים. טוב, זהו זה, התחממתי, אם הוא יכול אז גם אני, ואני מבקש להצטרף ושר מהמקום, בעברית וללא ליווי, את 'ערב של שושנים', ואחר כך גם מתרגם את זה לאנגלית, שיבינו את הרעיון הכללי... מה תגידו?!? אם יורַי היה כאן עם הגיטרה זה בכלל היה יכול להיות השוס של הערב... טוב, טוב, בואו לא ניסחף, הא? עכשיו אני מביט אל אמה, אולי איזה שיר בשוודית? אבל היא מיד מסמנת עם הראש לא, לא, ומסמיקה. האווירה כאן מאוד נחמדה ונעימה, אין אומנם את האנרגיות של הערב הקודם שהייתי, אבל עדיין יש כאן משהו אחר, שונה, מאוד לא פורמלי וממוסחר, משהו שהוא מאוד בוסר וראשוני, רענן, אפילו קצת ילדותי, משהו מאוד טיבטי, תמים כמוהם, ועם הרבה תקווה.

ציור קיר בגומפת 'צה-צ'וק-לינג' 

היום יום של פרידות, משהו שתמיד היה קשה לי, ולא נהיה קל עם השנים, אולי אפילו להפך. מחר בבוקר אני לוקח מונית לדהארמסלה, ומשם את האוטובוס הממשלתי הרגיל למנאלי. זהו, הראש שלי כבר עסוק באריזת 'הבית', וזיכרון משקלו ממש לא מעודד... צ'ודהארי, ההודי הקטן והחביב המנהל את הגסט-האוס כבר ביקר אותי הבוקר יחד עם בחור נוסף כשהתחממתי בשמש במרפסת חדרי, כדי לשמוע אם אני באמת נוסע מחר. כבר אין כאן הרבה מטיילים, וכל עזיבה מורידה עוד אחד, וחוץ מזה כבר נקשרנו, אחרי שבועיים יחד, ועכשיו הוא אפילו מנסה לסדר לי מונית למנאלי ב-2000 רופי! כן, וזה נחשב יחסית לא יקר. שתבינו, יש כאן במקלוד איגוד מוניות עם מחירים מחייבים, וכל הנהגים מקפידים עליהם, כבר הספקתי לבדוק את זה. המחיר הרשמי של מונית מכאן למנאלי הוא 2800 רופי, אבל במשרדי הנסיעות כבר מוכרים את זה ב-2500, ועכשיו צ'ודהארי מציע לי ב-2000, מחירי סוף עונת התיירות... נשמע מפתה אני חייב לומר. אני פורש בפניו את תוכניתי, לנסוע באוטובוס, והוא מבטיח לדאוג לי למונית שתהיה כאן מחר בשבע בבוקר ותיקח אותי לדהרמסלה. יותר מאוחר, כשאני עולה למעלה ללובי, אני פוגש את טנזין, פקידת הקבלה הטיבטית החמודה, שנעדרה כמה ימים. צ'ודהארי סיפר לי שהיא אושפזה, אבל התקשה להוסיף עוד פרטים, וכעת היא מספרת לי שהיה לה משהו בכליות, היא הרגישה מאוד לא טוב, ואשפזו אותה בבית-חולים דלק, ליד מתחם הממשלה הטיבטית הגולה, בחצי הדרך לדהארמסלה. עכשיו יש לי ייסורי מצפון שלא התעניינתי יותר, הייתי יכול לבקר אותה שם. היום היא חזרה לעבודה, אבל עדיין לא אוכלת טוב ולא לגמרי בריאה. אנחנו שוקעים בשיחה על החורף המתקרב, ועל הירידה במספר התיירים. טנזין אומרת שהיא אוהבת שיש הרבה תיירים, כי אז יש לה הרבה עבודה, ולא כמו עכשיו, שהיא סתם מתבטלת. בינתיים צ'ודהארי מביא לשנינו שתי כוסות צ'אי, ואני מבקש מבחור צעיר שעובר שם שיצלם את שלושתנו, שיהיה לי למזכרת. טנזין נותנת לי את כתובת המייל שלה, שאשלח לה כשאחזור לארץ, ואני נפרד משניהם, בינתיים, לשלום. אוח, כמה קשה לי להיפרד…

תמונת פרידה עם טנזין וצ'ודהארי בלובי של הגסט-האוס / צילום: בחור צעיר

ב'שוקולד לוג' סגור היום, כמו בכל יום שלישי. חבל, דווקא בא לי להתפנק עכשיו בארוחת בוקר בסטייל בריטי. טוב, סגור סגור, אז אני עולה לענבל וטנזין, והולך הבוקר על לאסי בננה, קֶרד (משהו שדומה ללבן שלנו), וצ'אי. ענבל עוד לא קמה, ואני מספר לטנזין שמחר בבוקר אני עוזב, והערב אבוא לארוחת פרידה, אני חייב שניצל, פירה וסלט ישראלי, כי ממחר יהיה לי רק אוכל הודי, אפילו לא טיבטי. אחרי ארוחת הבוקר אני מחליף טרבלר של 100 $, כי נראה לי שבכפרים הקטנים בעמק פרוואטי, עד שאגיע למנאלי, לא אמצא מקום להחליף כסף. משום מה אני מחליט לעלות עוד פעם לכיוון הרכס של דהארמקוט ומרכז טושיטה, ואז חותך דרך היער והקופים, ויורד לכביש לא הרחק מ'טיפה' (TIPA). כשאני מתקרב אני שומע נגינה, צליל שנשמע דומה לגיטרה, ומחליט להיכנס לחצר ולראות מי מנגן, ו... לא תאמינו, הנערה שמשכה את עיני כשהייתי כאן לפני איזה שבוע, וראיתי אותה רוקדת ושרה, יושבת כעת על מדרגות הברזל של הבמה המרכזית בחצר, ומתאמנת בנגינה בכלי טיבטי, שאחר-כך היא תספר לי שקוראים לו 'דאם-ניִין' (dam-nyin), ומפיק צלילים שנשמעים כמו המיתרים הנמוכים של הגיטרה. הללויה! נראה לי שמישהו מלמעלה דואג שלא אעזוב כאן לפני שאוכל להיפרד כהלכה מאלה שחשובים לי, או שהשאירו עלי רושם מיוחד. אני מביט למעלה ומודה לו, ומתקרב בשקט כדי לא להפריע לנגינתה, אבל היא מבחינה בי, מרימה את ראשה, ומחייכת אלי חיוך שגומר אותי במקום, משהו מקסים שלא מהעולם הזה. קוראים לה סונאם, היא מספרת לי באנגלית די טובה, אחרי שאני מבקש ומקבל את רשותה להתיישב לידה, והיא לומדת כאן במסגרת קורס מיוחד של שנתיים, שעומד להסתיים באוגוסט, בעוד קצת פחות משנה. הקורס שלה שונה מהמסגרת הרגילה שבה אוספים כל שנה ילדים טיבטים מוכשרים, 11 בנים ו-11 בנות, ומביאים אותם לכאן לתכנית לימודים מיוחדת שכוללת לימודים רגילים ולימודי מוזיקה, ריקוד, נגינה ותחומי אמנות אחרים. "ומה את עושה פה עכשיו", אני שואל, "כי אמרו לי כאן שיש לכם חופש עד סוף נובמבר". "אני מתאמנת", היא עונה, "לקראת חזרה שיש לנו על איהַמוֹ". "מה זה איהמו?", אני שואל, "איהמו זו אופרה טיבטית מסורתית, שיש בה סיפור עלילה עם ריקודים ושירה, ואנחנו הולכים להופיע איתה עוד איזה חודש", היא אומרת. "אה, זו החזרה שראיתי כאן לפני שבוע?", אני שואל. "כן", היא עונה, ומחייכת את החיוך ההורס הזה שלה. היא חוזרת לנגן, ואני יושב לידה ומקשיב, עד שקוראים לה לבוא לחזרה, והיא מתנצלת ועוזבת אותי, כן, פשוט כך, עוזבת אותי... מה אני אגיד לכם, איזה יופי, איזה תנועות, איזה חן, אני גמור, זהו, קחו אותי מפה, תעמיסו אותי, תשלחו אותי לאן שתרצו, לא חשוב לאן, הרגע קרה לי נס, נגעתי בָּיופי, היופי האמיתי, הטהור, הבלתי מושג, ועכשיו נראה לי שאצטרך זמן, הרבה זמן, כדי לעכל את היופי הזה…

סונאם מנגנת בדאם-ניין / צילומים: איציק גונן

את מיץ' ומארי אני יודע איפה למצוא, במרכז לימודי שבו מתנדבים מלמדים אנגלית נערים ומבוגרים. זה לא רחוק מהגסט-האוס שלי, וכשאני מתקרב אני רואה אותם עומדים בחוץ, על המרפסת, ומדברים. הם החלו ללמד כאן קצת, עד שתתחלנה הסדנאות שלהם, בעוד יומיים, והם מספרים שזה נחמד, והם מרגישים שזה חשוב. אנחנו מחליפים מיילים, ואני מציע להם אירוח בארץ, אם יבואו, אחר-כך אנחנו מתחבקים, וזהו, עוד פרידה, לאט-לאט אני משלים את כל הפרידות שלי מהאנשים של מקלוד. עכשיו תור ראמש, ו'סאן-רייז קפה', ואני עולה חזרה ברחוב ג'וגיבארה. הבטחתי לראמש שלפני שאעזוב אביא לו מחברת חדשה, כי האחרונה כבר נגמרה, ובדרך אני מחפש וקונה לו אחת, עבה כזאת, שתספיק להרבה זמן. הצ'אי מסאלה לא מאכזב, ואני מיד מזמין עוד כוס, ואומר לראמש שנראה לי שהיום תהיה לי הרעלת צ'אי... ראמש מחייך את החיוך הדק הזה שלו, שכמעט לא מורגש, ומרגיע אותי, "אל תדאג, זה בריא!". אחר כך הוא בוחן את המחברת החדשה ושואל אם אני רוצה לכתוב משהו, לפני שאני עוזב. אני אומר לו שכבר חשבתי על זה, והחלטתי שאכתוב בפעם הבאה שאבוא, ככה זה יבטיח, לי לפחות, שאחזור לכאן...

אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן 'שלי' ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה. זהו, נגמר פרק, ומחר בבוקר יתחיל פרק חדש. 16 ימים אני בהודו, שבועיים מהם כאן במקלוד גאנג', הכל מוכר כבר, וגם ההרגלים כבר החלו להתעצב, ולהתמסד. אני מרגיש כאן כבר יותר מדי טוב, וזה הזמן לקום וללכת הלאה, לגלות ולהתנסות בדברים חדשים. יום אחד בטח אחזור לכאן, אולי אפילו מוקדם ממה שאני חושב, כי יש איזה קסם במקום הזה, במיוחד כשאין כאן יותר מדי תיירים, ויש מקום לשקט שהנוף האנושי, בעיקר הטיבטי, והנוף הפיזי משפיעים עלי. מכאן אני ממשיך להודו ה'הודית', הקשה יותר, הצפופה והענייה יותר, המסקרנת ובטח גם המרתקת יותר: עמק פארוואטי עם ערימות הצ'אראס, מנאלי, רישיקש, ואראנאסי, בעיקר ואראנאסי. זה ההארד-קור של הודו ובלי להגיע לשם לא ממש תוכל להבין את כל הסיפור ההודי הענק הזה. הסודות ההודים קוראים לי, האנשים, המנהגים, האלים, האמונות, התרבות, ואני הולך!

פרידה מענבל וטנזין ומצ'וקיס, רגע לפני שאני ממשיך במסע / צילום: ענבל

אחרי הארוחה אני נפרד מענבל וטנזין, ומשאיר להם במתנה לספריית המסעדה הצנועה את הספר 'אחוזות החוף' של אמיר גוטפרוינד שסיימתי זה עתה לקרוא (ספר טוב, וגם זוכה פרס ספיר). ענבל נותנת לי חוט אדום, אותו מעניק הדלאי-למה למי שבא לפוגשו, ואנחנו מסכמים שתשלח לי מייל ברגע שתדע מתי הוא מגיע למקלוד, אולי אחזור במיוחד. זהו, נשארו רק החיבוקים והנשיקות אתה ועם טנזין, ואני יוצא אל החושך הקר בדרך לגסט-האוס שלי.

אבל אם חשבתי שזה סוף הפרידות אז טעיתי! כמו שאני ממהר במורד רחוב ג'וגיבארה, רוכס את מעיל הפליס שלי כנגד הקור המתפשט ויורד על הארץ הזאת, חודר אל מתחת לחולצה, ומתחיל להקפיא לי את האוזניים והאף, אני רואה את שניהם, ליאורה ואסי, עומדים במרכז הכביש, ובודקים אם יש עמדה פנויה בפינת האינטרנט הסמוכה שעדיין פתוחה... ליאורה ואסי, זה השיא! איזה עשרה ימים לא ראיתי אותם, מאז אותו יום ראשון במפל של בהאגסו, וכל התאוריה שלי על אלה שאנחנו חוזרים ופוגשים הלכה והתרסקה מול עיני, ודווקא ברגע האחרון, בעשר בלילה, כשהכל הולך ונסגר, ומקלוד גאנג' נכנסת לעוד לילה קר ושקט, ותכף אני מגיע לחדר שלי, ומוריד את המסך על המקום הזה, דווקא ברגע האחרון אני פוגש אותם, את שניהם, כאילו באו לתת לי את ברכת הדרך, בלי שידעו אפילו, לומר שלום ולהתראות... יוּ, איזה התרגשות! כולנו מדברים בהתלהבות, נכנסים זה לדברי זו, מבררים מה קרה לנו בימים שחלפו, מחליפים סיפורים, ומגיעים עד 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', שמלווה אותי באשר אלך, והכל תוך עמידה באמצע הכביש, כשאסי מכסה את ליאורה שקר לה בעוד צעיף צמר, והיא מחזירה לו נשיקה. זהו, עכשיו אני יכול כבר להאמין בהכל, גלגול נשמות (ושמעתי כאן כמה סיפורים חזקים ומשכנעים בעניין הזה), טלפתיה, חיים שלאחר המוות, וכל מה שאתם רוצים, אחרת איך תסבירו את זה שביום האחרון שלי כאן, כשאני נפרד מכל האנשים היקרים לי, אחד אחרי השני, ממש ברגע האחרון, בלילה, כשמרבית תושבי מקלוד גאנג' כבר נמים את שנתם, אני פוגש את שניהם?!? לי אין הסבר, כלום, אפילו שמץ, ואני רק מרגיש שעכשיו זה באמת זהו, הסתיים פרק ומחר יתחיל פרק חדש. אני נוסע למנאלי, ליאורה יורדת לדרום בעוד שבוע, ואסי מתחיל סדנה במרכז טושיטה, האם עוד ניפגש בהודו מתי שהוא? מי יודע, אני מקווה שכן, ואם מישהו מכם שמכיר את ליאורה ואסי קורא את זה עכשיו, אנא מסרו להם את אהבתי…

המסע לעומקה של הודו נמשך / צילום: איציק גונן