פרק 35 – אני מאוהב בטאג' 

...תור הכניסה פנימה לטאג' דרך השער המערבי הוא ארוך (מגיעים לכאן איזה 8 או אפילו 10 מיליון מבקרים בשנה), ואני כבר על קוצים להיכנס פנימה ולראות את הפלא הזה. יש כאן בשער הענק והמרהיב הזה, העשוי כולו אבן חול אדומה, בדיקות ביטחון קפדניות ביותר, כדי שלא ייכנס איזה משוגע או מישהו שירצה לפגוע במונומנט המפורסם הזה, שבשנת 1983 הוכרז ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמי, ובשנת 2007 זכה לתואר יוקרתי נוסף: אחד משבעת פלאי העולם החדשים!

הכניסה לטאג' לזרים אינה זולה: 750 רופי, כאשר המקומיים משלמים רק 20 רופי. האמת שבמונחים מערביים זה עדיין נמוך (פחות מ-20 דולר כדי לראות את אחד משבעת פלאי העולם), ואני מניח שהמחאה שהתעוררה כאן בשנת 2000, כשמחיר הכניסה קפץ בבת אחת ל-960 רופי, היתה יותר בגלל הפער בהשוואה לדמי הכניסה שמשלמים ההודים. בינתיים זה ירד ל-750 רופי ומחאת הזרים נרגעה. כך או כך, מחיר הכניסה הוא הדבר האחרון שיעצור אותי עכשיו מלהיכנס פנימה…

שער הכניסה המערבי לאתר הטאג' מאהאל / צילום: איציק גונן

אני משלם וטס פנימה, ונעצר רק כשאני עומד בקצה בריכות ההשתקפות שמעברן ניצב הטאג' מאהל בכל יופיו והדרו!!! אין, אין עליו, הדבר המושלם ביותר שראיתי בכל ימי חיי, איזה יופי, פשוט בלתי ניתן לתאר עד כמה זה מושלם! פחדתי שאתאכזב אבל בחיים לא, לא רק שאני לא מתאכזב, אלא שאני פשוט עומד מולו מוקסם כולי, ואם היו כאן זבובים, בטח הייתי בולע כמה מהם...

שאה ג'אהאן, הקיסר המוגולי, הקים את הטאג' לזכר אשתו השנייה, ארג'ומנד בנו בגום, המוכרת בכינויה מומטאז מאהאל ("נזר הארמון"), שמתה בעת שכרעה ללדת את בנם ה-14 (1631). היא היתה בת 39 בלבד, והותירה אותו שבור עד כדי כך, שמספרים ששערותיו הלבינו בתוך כמה חודשים. מומטאז היתה יועצת הסתרים של הקיסר, אשת סודו, ושותפתו למסעות הכיבוש, ובקשתה האחרונה היתה שהעולם כולו ידע כמה גדולה היתה אהבתם, ושאה ג'אהאן אכן הראה לעולם, ועוד איך. הוא התנתק מניהול האימפריה המוגולית, צם במשך שנתיים, ואחר-כך התמסר כולו לבניית הטאג', במשך 22 שנה. אין ספק, הטאג' מאהאל הוא באמת המונומנט המרשים ביותר שהוקם אי-פעם בשם האהבה, ובעניין הזה אף אחד מאלה שכתבו והיללו את הטאג' לא הגזים, נהפוך הוא, ואם היו מבקשים ממני לכתוב ולספר על הטאג', בטח הייתי מוסיף עוד כהנה וכהנה…

הטאג' מאהאל בכל הודו ותפארתו / צילום: איציק גונן

...פשוט מדהים! אני חוזר ואומר לעצמי, ואחר-כך תופס איזו פינה מתיישב על ספסל ומביט בטאג' שוב ושוב, צובט את עצמי לוודא שאני לא חולם או משהו. עכשיו, שאני קצת נרגע מהשמחה והאושר שהציפו אותי מהרגע שראיתי אותו כה קרוב אלי, מתחילה להתגנב אלי פנימה עצבות קלה שהולכת ותופסת לעצמה מקום בתוכי, ולא מרפה. על מה העצבות הזאת, אני מנסה להבין, מביט בטאג', ובעצם, אתם יודעים, זה די ברור לי, כן, זוהי העצבות על כך שאיש מהאנשים היקרים לי לא נמצא איתי עכשיו כאן כדי לחלוק איתי את המתנה המופלאה הזו שניצבת מול עיניי, ומה שאני חווה עכשיו זה פשוט יותר מדי בשביל בן-תמותה אחד...

...פתאום אני נזכר שאי-שם במעמקי התיק שלי שוכב לו טלפון סלולרי שלקחתי אתי למקרי חירום, ומחליט שעכשיו זה מצב חירום, כן! אני שולף אותו, ומתחיל לשלוח הודעות SMS נלהבות לילדים. למזלי יש כאן קליטה טובה, ומאיה, שנורא מתגעגעת מבקשת שאתקשר אליה, וכך אני גם עושה... בינתיים נחשולי המבקרים ממשיכים לזרום פנימה, מציפים את הטאג' מכל עבריו, כמויות עצומות של מבקרים שלא ראיתי בשום מקום אחר בהודו. כשאני מצלם את הטאג', אני שם לב שכל ניסיון שלי לצלם רק חלק ממנו נידון לכישלון. כנראה כיוון שאינך יכול לפרק שלמות כזאת, והיופי הוא בשלמות ולא בחלקים, שכמוהם תמצא גם במקומות אחרים. כשאני חושב על זה, נראה לי שהטאג' הוא הדוגמה המוחלטת לכך שסכום השלם עולה על חלקיו. אני מכיר את זה בעבודה של קבוצות, וצוותים, אבל כאן אני רואה את זה לראשונה באופן כל-כך בולט במבנה פיזי. נראה לי שבפעם הבאה שאדבר על כך עם הסטודנטים שלי, אשלח אותם לטאג'…

פלא הטאג', שלמות מרהיבה! / צילום: אחד המבקרים

טוב, יש כאן עוד הרבה מה לראות, ואני קם ומתקרב אל הטאג'. לפי מה שאני קורא ב'לונלי פלנט' עבדו כאן 20,000 פועלים בבניית הטאג', שנמשכה 22 שנה. האדריכל הראשי היה מאיראן (כנראה עיסא חאן), והובאו לכאן גם מומחים, אמנים ופסלים מפרס, סוריה, בוכרה, איטליה וצרפת. האגדות מספרות שלחלק מאלה שבנו את הטאג' קטעו מאוחר יותר את הידיים, או את האגודלים, כדי להבטיח שלעולם לא יוכלו לשחזר בעבודתם את מה שעשו כאן... מה תגידו? נשמע נורא, אבל בהיגיון של אותם ימים זה נראה לי בהחלט סיפור שאכן קרה, כמו גם הסיפור שכאשר נסתיימה סוף-סוף בניית הטאג', שאל שאה ג'אהאן כמה זמן ייקח לפרק את הפיגומים סביבו; כשאמרו לו שזה ייקח כמה חודשים, הוא הוציא צו לפיו כל מי שיבוא לעזור לפרק את הפיגומים, יוכל לשמור את מה שפירק לעצמו. התוצאה: תוך יום אחד פורקו כל הפיגומים...

אני ממשיך ללכת לאורך ברכות ההשתקפות והגנים היפים המקיפים אותן, עם עצי הברוש הקטנים והגזומים יפה. לפני הטיפוס על במת השיש המוגבהת כדי לבקר במאוזוליאום אני חולץ את נעלי, למרות הקור בחוץ, קושר אותן יחד ומפקיד אותן מעבר לגדר במתחם הפקדת הנעליים, בתקווה למצוא אותן בין כל הנעליים כשאחזור לכאן מאוחר יותר…

כאן מפקידים את הנעליים, בתקווה למצוא אותם גם כשנחזור... / צילום: איציק גונן

על במת השיש המוגבהת אני נכנס לתור, שמקיף עכשיו כמעט את כל רחבת השיש, במין ריבוע ענק, ומתקדם אתו באיטיות עד שנגיע למקום ממנו נוכנס לראות את קברי מומטז מאהאל ושאה ג'אהאן. בינתיים יש לי איזה 20 דקות לפחות, אולי חצי שעה, לעמוד בתור, יחף על הרצפה הקרה (והרטובה פה ושם), אבל עטוף במעיל וכובע צמר, וליהנות מקרוב מיופיו המיוחד של הטאג', מכל צדדיו. יש כאן על משטח השיש העצום הזה ארבעה צריחים לבנים גבוהים, בארבע הפינות, המסתיימים כל אחד בכיפה קטנה ונראה שהם לקישוט בלבד, ואילו במבנה המרכזי ישנה הכיפה הענקית, הכל-כך מוכרת, דמוית הבצל. ממערב למבנה המרכזי יש מסגד עם כיפה לבנה (מקום תפילה חשוב למוסלמים של אגרה, כך קראתי), וממזרח למבנה המרכזי מסגד נוסף שהוקם לצרכי סימטריה בלבד (אינו יכול לשמש מסגד כי אינו פונה לכיוון מכה). הלבן של הטאג' נראה כל-כך נקי ויפה וטהור כזה, חרף זיהום האוויר הכבד שישנו כאן באגרה. על קירות הטאג' יש כל מיני דוגמאות פרחוניות, קשתות מעוטרות בציטוטים מהקוראן, ואומרים שגם הרבה אבנים יקרות משובצות כאן כחלק מהקישוטים, מה שיותר קשה לי לראות. לפי הסיפורים הובאו לבניית הטאג' אבני ספיר, טופז וירקן ממצרים, טיבט, ואפגניסטאן, פנינים יקרות שנישלו ממעמקי האוקיאנוס, ושיש לבן שהובא לכאן על-גבי שיירה של 1000 פילים. כן, זה מה שיכולה ומחוללת האהבה... מעניין, מכאן, כשאתה מביט מקרוב על מונומנט הטאג' מאהאל, אתה יכול לראות כמובן הרבה יותר פרטים, אבל מצד שני התמונה הכוללת הולכת לאיבוד. אין מה לעשות, בשביל לראות את התמונה המרשימה כולה, צריך מרחק.

עוד מבט ממרחק על הטאג' מאהאל המרהיב, והפעם בשחור-לבן / צילום: איציק גונן

אחרי שגומרים להקיף את כל במת השיש אנחנו נכנסים סוף-סוף פנימה דרך שער הכניסה הגדול, כדי לראות את קברה של מומטז מאהאל. מה שאנו רואים זו בעצם מצבת הזיכרון לזכרה, כיוון שהקבר האמיתי שלה, וגם של שאה ג'אהאן, נמצאים קומה אחת למטה, בחדר נעול במרתף, וכאן למעלה אלה רק מצבות זיכרון. המצבה של מומטז מאהאל ממוקמת בדיוק במרכז האולם, מתחת לכיפת הטאג' הגדולה, ומוארת באור שחודר פנימה דרך שבכות השיש המגולפות שנמצאות למעלה. הכל כאן עשוי בדיוק מופלא, ורק קברו של שאה ג'אהאן, שנמצא ליד זה של מומטז, מפר את הסדר. האגדות מספרות ששאה ג'אהאן תכנן להקים עוד טאג', מצידו השני של נהר היאמונה, שייבנה משיש שחור, מעין בבואה הפוכה לטאג' הלבן של אשתו, ויהיה המקום בו הוא עצמו ייקבר, אלא שהוא לא הספיק, לאחר שהודח מכיסאו על-ידי בנו, אוראנגזב, שגם קבר אותו לאחר מותו ליד קברה של אשתו, מומטאז.

לצערי אסור לצלם כאן על במת השיש ובאזור מצבות הזיכרון והקברים, כפי שמציינים השלטים והשומרים שלידנו, ולכן אני יכול רק לתאר ולשתף אתכם רק דרך עיניי. השמש בינתיים הולכת ושוקעת, ודרך האובך והעננים היא נראית כמו כדור לבן חיוור, שכל היום ניסה לפרוץ החוצה ולא הצליח, וכעת הוא התעייף, נשבר לו, והוא החליט להסתלק, בלי להגיד שלום…

שער הכניסה המערבי, מבט מבפנים החוצה / צילום: איציק גונן

המוני מבקרים עדיין ממשיכים לזרום פנימה חרף שעת הסגירה המתקרבת, ומיד מצטרפים לתור הארוך של הכניסה למאוזוליאום, לראות את הקברים, ואם קיוויתי שאצליח לפגוש כאן את ארז ומיכל בין כל המוני המבקרים, אז נראה שזו היתה תקוות שווא. אני חוזר ומתיישב על אחד הספסלים, מביט וצופה שוב אל הטאג' כולו, עד שיחשיך לגמרי... רוברט פירסינג, בספרו 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', כותב על 'הסגנון הרומנטי', ו'הסגנון הקלאסי'. הסגנון הרומנטי רואה את העולם דרך מראיתם החיצונית של הדברים, הבלתי אמצעית, תוך שימוש בדמיון, ביצירה, בהשראה ובאינטואיציה; מה שמכריע לגביו הוא הרגש, ולא העובדות. הסגנון הקלאסי לעומת זאת, רואה את העולם בראש ובראשונה כצורה עצמה העומדת בתשתיתו. הסגנון הקלאסי נשען על השכל והחוקים, שהם כשלעצמם צורות העומדות בתשתית המחשבה וההתנהגות, והם הקובעים את יחסו של בעל סגנון זה לדברים. כשאני מביט על הטאג', אני חושב פתאום שהוא ממזג יחד בצורה נפלאה את שתי נקודות המבט, הרומנטית והקלאסית, ואני, שנוטה יותר לסגנון הרומנטי, מצליח לראות את הטאג' גם בסגנון הקלאסי. עכשיו, כמו שאני יושב ומביט בטאג', אני חושב על זה שבדיוק לפני חודשיים וחצי עזבתי את הארץ בדרכי להודו, כן, כן, חודשיים וחצי, ואם כך הביקור בטאג' היום הוא המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל לציון המאורע החגיגי הזה…

פרידה עצובה מהטאג' / צילום: אחד המבקרים

...אט-אט אני ניתק מהמקום, בליווי החושך והקור, עדיין כולי נרגש וכבר מתחיל לחזור למציאות. כן, ואם לחגוג (חודשיים וחצי בהודו!), אז בוא נלך על זה, אני אומר לעצמי, ומחליט לחגוג בארוחת ערב טובה אצל ג'וני (זוכרים מאתמול?). כשאני נכנס פנימה למסעדה, שהיא בגודל של דהבה קטנה, רק כמה שולחנות אבל מלאה אקשן, ממש אפשר להריח את זה באוויר, אני פוגש את... נכון, ניחשתם, ארז ומיכל, ומצטרף אליהם לשולחן, היי, מה קורה? אני שואל, חיפשתי אתכם בטאג'... אז ככה, הם אומנם קמו רק בצהריים, אבל יש להם חוויות של סאונה ומסאז', ועוד כל מיני, מאיזה מלון מכובד אליו הלכו... מיכל שואלת איך היה במבצר ואני מראה לה תמונות במצלמה, ורואה שהיא קצת מבואסת שלא הספיקה לבקר שם. הם מתכננים לצאת הלילה באחת-עשרה באוטובוס לג'איפור, ומנסים לשכנע אותי גם לבוא. "אין סיכוי", אני אומר להם, אני מתכוון לישון הלילה טוב במיטה, ולקחת את האוטובוס של עשר וחצי בבוקר... כשהם מסיימים לאכול אנחנו נפרדים, בטוחים שניפגש שוב, בג'איפור או בפושקאר. בינתיים השקשוקה של ג'וני ממש מעולה, וכך גם מרק הירקות; הציפס מעט שרוף, אבל כדורי השוקולד מעולים שחבל לכם על הזמן, אני לוקח אחד, ועוד אחד ועוד אחד, לא יכול להפסיק... ג'וני מתעניין מתי אני נוסע, ומזמין אותי לבוא מחר לארוחת בוקר, "אני פותח מחר בחמש", הוא אומר לי בעברית, ומחייך את החיוך הנחמד והתמים הזה שלו, ואני מבטיח לבוא גם לבוא, אחרי שכבר ראיתי שחוץ מהטעם גם המחירים כאן הם חצי מאלה של הגסט-האוס שלנו.

...כשאני יוצא מג'וני ומתחיל ללכת חזרה לגסט-האוס, אני נזכר פתאום באג'אי, העובד הסוציאלי המסור, שבא לאגרה לבקר את אמו החולה. אג'אי, שכל-כך עזר לנו ברכבת מואראנאסי לאגרה, וכשהגענו אתמול בערב לאגרה, והבטחתי שאתקשר אתו, למה לא התקשרתי? כל היום זה היה לי בראש, עם כל ההתלהבות והאושר של הטאג', ושל 'אגרה פורט', למה לא התקשרתי? אין לי תשובה טובה, באמת, והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עכשיו זה משהו שכתב הנרי מילר באחד מספריו, ורק נותן לי להרגיש יותר רע עם עצמי: '...אנו נמלטים מאלה המוכנים לעזור לנו, ואסירי תודה לאלה התוקעים לנו סכין בגב...'.

_________________________________

אגרה בשחור-לבן, מבט ממבצר אגרה אל הטאג' מאהאל / וויקיפדיה

אגרה מגעילה בבוקר (ויש שיגידו שלא רק בבוקר), בלי קשר לטאג' ולכל שאר נפלאות היצירה שיש כאן. העיר כולה מכוסה אובך וזיהום אוויר שמתחיל להתפזר מעט רק לקראת אחת-עשרה, וחוזר שוב לקראת ערב. בתווך, בין כל האובך והזיהום, מסתערים עליך כל נותני השירותים למיניהם, נהגי ריקשות האופניים, האוטו-ריקשות, המדריכים השונים, מורשים בעלי תג מדריך ובלתי מורשים, והמון ילדים שמתחילים לעזור לך בלי שתבקש ("הנה, תלך לתור לשם", "תעמוד ליד האשנב הזה"), ואחר-כך מבקשים כמה רופי על עזרתם, וכולם גם נלחמים זה בזה על התייר האומלל... אחרי חודשיים וחצי בהודו אני כבר רגיל לזה, מתמקח אתם בחיוך בלי לפגוע בהם, ואם אפשר מנסה גם לעזור קצת, אבל לעומתי יש המון תיירים שמגיעים לאגרה בתחילת ביקורם בהודו, ישר אחרי הנחיתה בדלהי, והם סובלים קשות, ובעיקר מקבלים רושם רע מהודו, וחבל. כבר הספקתי לשמוע כאן באגרה סיפורים מסמרי שיער על תיירים שסובבו אותם בעיר שעות בין שווקים וחנויות, עד שהביאוּם למחוז חפצם תשושים, מותשים, ומקללים את כל ההודים...

...ג'וני לא מכזיב גם הבוקר, והטוסט עם הגבינה והעגבנייה (ועוד כמה תוספות) פשוט מעולה! השקשוקה נהדרת, וזה כבר לא חדש אחרי אתמול, והקרד במיטבו, בקיצור, ארוחה בדיוק כמו שצריך, אתנחתא קלה בין התאלי, המאסאלה-דוסה, והצ'אפאטי. אני מחמיא לג'וני, שמקבל בשמחה את המחמאות, וגם רושם לבקשתו כמה שורות בספר המבקרים שלו, ונפרד ממנו כידיד, לא הראשון, ובטח גם לא האחרון. כן, הבחור בהחלט יודע איך עושים אוכל טוב שאנחנו המטיילים אוהבים, ואיך יוצרים במסעדה אווירה טובה שמחזירה אותך ואותי לכאן שוב ושוב.

'המקום של ג'וני, אחלה מקום! / צילום: איציק גונן

מג'וני חזרה לגסט-האוס, אריזות אחרונות, תשלום על שני לילות, ואוטו-ריקשה לתחנת האוטובוס המומלצת ממנה יוצאים אוטובוסי הדה-לוקס של המשפחות לג'ייפור. נהג האוטו-ריקשה עוד מנסה לשכנע אותי לנסוע לתחנה אחרת של אוטובוסים פרטיים (יש כאן כמה), אבל אני מעוניין באוטובוסי המשפחות, אחרי כל הדברים הטובים ששמעתי עליהם מאג'אי. האוטובוס של עשר וחצי כבר מלא, אז אני קונה כרטיס עם מקום מסומן לזה של אחת-עשרה וחצי (גם הוא כבר כמעט מלא), ומעביר את הזמן עד לנסיעה בקריאה על כוס של צ'אי, ובמחשבות על הטאג'...