פרק 4 – המחברות של ראמש

הבוקר החלטתי לאכול ארוחת בוקר בבהאגסו השכנה, ככה בא לי פתאום. יופי, אבל בלי משהו חם שיפתח לי את הבוקר אי אפשר לצעוד את העלייה למעלה, אז בגלל זה אני עוצר ב'סאן-רייז קפה' לכוס צ'אי. בתוך הקפה יש מקום לשולחן ארוך אחד, ומושבים משני צדדיו, וזהו... בחוץ מעבר לכביש יש ספסל ברזל ארוך, ליד לוח המודעות הגדול, וכשהשמש עולה ומחממת, אתה לוקח את כוס הצ'אי ומתיישב לך על הספסל, וזו הזדמנות טובה לראות את כל מי שעובר ברחוב, ולהגיד שלום לכל מי שכבר הספקת להכיר. כאן, ב'סאן-רייז', אתה שותה את הצ'אי הטוב ביותר במקלוד גאנג' (על קיר הקפה בחוץ כתוב שזה הצ'אי הטוב ביותר בכל אסיה!), צ'אי מסאלה אמיתי, המבושל מעשה אמן, במיוחד בשבילך, על ידי ראמֶש, אשר ממש ברגע זה מפמפם את הפרימוס שעליו הסיר עם הצ'אי הרותח. תמורת 5 רופי אתה על גג העולם, ואם תרצה להיות נחמד שלם 10, וכל העולם יתמלא זיקוקי דינור מרהיבים של אושר ושמחה, הללויה! חוץ מהצ'אי, המוגש בכוסות זכוכית, אותן 'מושיב' ראמש בתוך כוסות פלסטיק צבעוניות רחבות יותר שלא יהיה חם להחזיק, וארוחות בוקר, יש כאן בקפה מחברות עם זיכרונות שכותבים ומציירים מטיילים שישבו ושתו כאן. אני מציץ בכמה מהן, ואומר לעצמי שבהזדמנות הראשונה אבוא להתנחל כאן כמה שעות כדי לקרוא במחברות האלה, כי אני כבר רואה שיש בהן דברים סופר מעניינים, ואני, אם כבר הספקתם להכיר אותי, 'מת' על דברים כאלה, סיפורים אישיים, תובנות על החיים, זיכרונות, שירים, וכל זה.

עכשיו הטיפוס לבהאגסו נעשה הרבה יותר נוח, ואני מגיע ומתיישב בכיף ב'ג'רמן בייקרי'. כאן הלאסי מדבר, ואני מזמין דבר ראשון לאסי בננה טעים לאללה, משהו שנותן לך מרץ לכל היום, ואחריו את שאר הארוחה. זוג עם ילדה יושבים בצד, הוא קורא, היא כותבת, והילדה על אופניים עם גלגלי עזר, מנסה לנסוע על החצץ, המהווה כאן את רצפת הבייקרי, אבל לא מתקדמת, ולא מבינה למה. היא מסובבת את הפדלים במרץ רב יותר, עושה רעש, אבל עדיין לא זזה. אחרי כמה דקות אמה נפנית אליה, ומסבירה לה, באנגלית עם מבטא בריטי, ש"בגלל החצץ אי אפשר לנסוע". בהמשך המסעדה יש חלק פתוח, מוגבה, עם רצפה יצוקה, הקטנה לא מתעצלת, ובמאמץ רב מצליחה להעלות את האופניים, מדרגה מדרגה, למשטח היצוק. עכשיו יש לה שטח פתוח, שבאמצעו עציץ גדול ועמוד, והקטנה עולה על האופניים, וחוגגת בסיבובים מסביב לעציץ, מבסוטה מהצלחתה, איזה חמודה! הוריה טרודים מדי לראות זאת, היא מביטה אלי, אני מביט אליה, ושנינו מחליפים מבטים של הצלחה ושמחה, וגם סוד קטן שיש רק בין שנינו…

קפה 'חיפה' סגור, החורף הגיע והמטיילים עוזבים דרומה / צילום: איציק גונן

אחרי האוכל אני ממשיך במעלה השביל לכיוון הכפר דהארמקוט, שבתיו פזורים על צלע הרכס, ובמורד העמק לכיוון בהאגסו. כשאני חוצה את הכפר בשביל המתפתל בין הבתים, אני שם לב שהרבה סוכנויות נסיעות ומסעדות, כולל קפה 'חיפה', עומדות סגורות ונטושות. אין ספק, החורף בפתח, הרבה מטיילים ירדו לדרום (הישראלים לגואה), בהאגסו ודהארמקוט מתרוקנות, ומי שנשאר עובר למקלוד. הבונוס למי שמטייל כאן עכשיו זה השקט, השלווה שירדה על כל הסביבה (בהשוואה לסיפורים של מי שהיה כאן קודם), עצים בפריחות נהדרות, אדומות ולבנות, ותושבים מקומיים שאפשר לפגוש, ולשוחח אתם בנחת, כיוון שאינם עסוקים בתיירים הרבים שמסביב. בביה"ס היסודי (גילאים 10-5) שליד 'הימאלאיה טי שופ' יש עכשיו הפסקה, וכל הילדים הקטנים מסתערים על חנות הקפה וקונים לעצמם ממתקים, ממש כמו הילדים אצלנו בתמרת שרצים בהפסקות לצרכניה של אבי. ילדה אחת, בת שש או שבע, מנהלת עכשיו ויכוח עם המוכר, נער כבן 15, ומתעקשת לקבל עודף מ-10 רופי ששילמה לו עבור כמה פריכיות אורז. לפי הנחישות והדבקות במשימה אני חושב לעצמי, אולי זו האינדירה גנדי הבאה של הודו? אחרי כמה דקות של ויכוח, כשהנער המוכר מבין שהיא לא תזוז משם עד שלא ייתן לה עודף, הוא מחזיר לה בחוסר רצון כמה רופי, והיא רצה שמחה חזרה לביה"ס.

אני צועד בשבילי דהארמקוט / צילום: עובר אורח

בדרך למטה, חזרה למקלוד, אני שומע קולות שירה ורקיעה ברגליים, אני עוצר ומקשיב, ואחר-כך מחליט להיכנס. מסתבר שהגעתי ל'טיפה' (TIPA), 'המכון הטיבטי לאמנויות הבמה'. אני חוצה את חצר המכון, שהיא בעצם מגרש כדורסל, שבמרכזו מצויר על הרצפה כדורסל גדול (כמו בכל מגרש כדורסל מכובד), עם סמל של האן.בי.אי. וכיתוב 'סופר יאק', סחתיין עליכם, והולך בעקבות החץ למשרד המרכז, בקומה השנייה. הפקידה, שמקבלת אותי בחיוך טיבטי רחב, מסבירה לי על המקום ואומרת כי הוא "מעודד לימוד וביצוע של אמנויות הבמה הטיבטיות, כדי להבטיח את שימורה של המורשת התרבותית של טיבט". כעת חופש, היא מוסיפה, והלימודים במכון יתחדשו רק בסוף נובמבר. "אבל אני שומע קולות שירה", אני אומר, "כן", היא עונה, "יש כאן קבוצה שעושה חזרות לקראת פסטיבל ההימלאיה". אפשר לראות?", אני שואל, "כן", היא עונה, "פשוט תיכנס". אני יורד, חוצה שוב את חצר המכון, ונכנס לאולם גדול, עם איזה 500 מקומות או משהו. על הבמה קבוצה של צעירים בני 17-16 לערך, 5 בנות ו4- בנים, רוקדים ושרים. הבנים שרים, הבנות עונות להם בקולות גבוהים, וכולם רוקדים בתנועות רקיעה על הבמה הגדולה. הבנים לא כל-כך מסתדרים עם תנועות הריקוד, והבנות מתפקעות מצחוק. הבמאי שמדריך אותם עולה לבמה ומדגים, מנסים שוב, עדיין לא טוב, שוב הבנים. אחת הבנות לא יכולה להפסיק לצחוק, אבל אני מוקסם מצעירה אחרת, יפה, עדינה, ורוקדת נהדר. יש לה שיער שחור די ארוך, קשור במין זנב סוס כזה, ופנים טיבטיים אופייניים, מחוטבים כאלה. יש משהו אצילי בתנועותיה, היא מקרינה שקט, וגם יודעת נהדר את כל תנועות הריקוד. המדריך שוב עולה ומדגים, וכולם מנצלים את זה למין הפסקונת קטנה. עכשיו עוברים לקטע חדש, כל הבנות במרכז הבמה, שרות ומניעות ידיים, ולאט לאט צועדות כלפי חוץ, כל אחת לכיוון אחר, הבנים מצטרפים, ונוצרים ארבעה זוגות, וזו שלי לבד. האם כך זה נועד להיות, או שבן זוגה חולה או משהו? תארו לכם שהייתי מסוגל עכשיו לעלות לבמה ולהצטרף אליה בריקוד ובשיר... זה משהו שאתה חולם עליו בלילה, אבל עכשיו יום, ובכל זאת אני חולם. פתאום, באיזו פינה של העולם, בעיירה קטנה, אני חולם להיות משהו שאף פעם לא חלמתי עליו, ושאם הייתי יכול להגשים אותו בטח הייתי מאושר, לפחות לרגע זה, ואולי ליותר?

מאוחר יותר, כשאני יורד וחוצה את מקלוד, אני רואה מישהו מוכֶר חלות דבש, ונזכר שהדלאי-למה, בהרצאתו, אמר שהוא אוהב מאוד דבש, והתחיל לצחוק. הוא הגיע לדבש דרך הדבורים, כשניסה להראות איך אפשר לקחת מהן דוגמה לחיי עבודה ויצירה במסגרת של קבוצה גדולה, קהילה, ובזמן שהוא דיבר אני מיד ראיתי מול העיניים את פו הדוב זולל דבש מהכד, שאולי אחר כך יקושט ויינתן כמתנת יום הולדת לאִיה החמור, וחשבתי שיש משהו בדלאי למה שמזכיר את פו הדוב. אולי איזו תמימות, נאיביות, רוח טובה, אופטימיות, ואולי הכל יחד.

טנזין של ענבל, שכל התכונות הטובות האלה נמצאות, נראה לי, גם אצלו, עומד ברחוב, הרחק מצ'וקיס, ומשוחח עם בעל מסעדה אחרת. "אין קליינטים, אולי אתה רוצה לבוא לאכול משהו...", הוא אומר בחיוך, ומייד מוסיף "סתאאאם...". מקלוד מתחילה להתרוקן, לי זה דווקא מתאים, אבל עסקי התיירות מתחילים לסבול, ובעלי המסעדות ראשונים להרגיש את זה. "בתקופת המונסון היו כאן המונים, למרות מזג האוויר", הוא מוסיף, "וכולם רצו להתחבא מהגשם, ובילו הרבה זמן במסעדות, ואילו עכשיו, שמזג האוויר מצוין, ובסך הכל תחילת נובמבר, יש כבר פחות תיירים ופחות עבודה".

בוקר חדש עולה על רכס טריונד / צילום: איציק גונן

בוקר חדש הגיע, ואתמול בלילה חזרו בשלום לידקה ואליש, הזוג הצ'כי שגר בחדר לידי, אחרי שיצאו ליומיים טיפוס לטריונד ואילאקה ברכס שמעלינו. אתמול היו עננים נמוכים שכיסו את ראשי ההרים, ואני חשבתי לעצמי שעכשיו הם בטח תועים להם בתוך העננים ומחפשים דרך, מסכנים... טוב, אז עכשיו לידקה מספרת לי שאפילו שהיו עננים נמוכים, הם השאירו מתחתיהם עמקים קטנים ונקיים, ולא היתה להם בעיה. הם תכננו לבלות לילה בבקתה למעלה, אבל הסתבר להם שזה משהו ממשלתי, והם גובים מחירים שערורייתיים מתיירים, איזה 1000 רופי, או משהו כזה, לעומת 170 רופי ממקומיים, וגם, צריך להזמין מקומות הרבה זמן מראש. בקיצור, הם שלפו את האוהל ושקי השינה שהיו אתם, וישנו בחוץ, ועכשיו כבר קר בלילות, שלא לדבר על זה שזה גבוה, איזה 3000 מטר... לידקה אומרת שלא נורא, הם כבר מתורגלים, עושים הרבה טיולי מטפסים, ובבית יש להם גם ציוד טיפוס, רק שלא רצו לסחוב אותו לכאן. בדרך כלל הם מטיילים עם חברים, מצלמים שקופיות, ואחר כך עורכים ערבי הקרנות, היא מוסיפה, ומחייכת. האנגלית של לידקה מצוינת, ואילו אליש, לעומתה, כמעט שלא מדבר, רק מקשיב לשיחה של לידקה ושלי, ומחייך גם הוא. זוג חמודים אמיתיים, מה יש לדבר! לאליש יש שיער ג'ינג'י וזקנקן, דליל משהו, וחיוך טוב נסוך על פניו הוורדרדים, שנראים כאלה שלא אוהבים שמש. ללידקה שיער בלונד די קצר, והיא קצת שמנמונת, גם בפנים, חמודה לאללה ומאוד לבבית. כמעט מדי בוקר, כשאנחנו קמים, אנחנו נפגשים במרפסות השכנות, היא יוצאת לעשן, ואני לשאוף אויר וליהנות מהנוף. לפעמים אליש קופץ לשוק הסמוך להביא קצת פירות וירקות, והם מארגנים לשלושתנו ארוחת בוקר, כשאני תורם ביסקוויטים וקרקרים. עוד כמה ימים הם מתכננים לעזוב, ואני כבר עצוב. לידקה מחייכת ומבטיחה שאם יגיעו לישראל הם יבואו לבוא לבקר אותי. הם נשואים די טריים, בסביבות גיל 27, ועכשיו יצטרכו לעבוד קצת ולחסוך כסף, אבל הם מתכננים עוד הרבה טיולים. לידקה גם מציעה לי לעבור לחדר שלהם, אחרי שיסעו, אבל אני מרוצה מהחדר שלי, שעולה לי עכשיו רק 150 רופי, עם כניסה מבחוץ, לא דרך הלובי, כך שאין לי בעיה גם להגיע מאוחר מאוד בלילה ולהיכנס לחדר בלי להעיר אף אחד, וזה אחלה, כי יש גסט-האוסים שנועלים את שער הכניסה בשעה מסוימת בלילה, ואז זה סיפור מהתחת להיכנס.

כך נראה החדר שלי… / צילום: איציק גונן

ואפרופו תחת, תשמעו רגע, אני חייב לשתף אתכם במשהו, מצאתי שיטה לחסוך בנייר טואלט!... טוב, אני יודע, זה לא הנושא הכי חשוב בעולם, אבל כאן בהודו הוא בהחלט נושא חשוב, ורגיש. אז ככה, בהודו כידוע אין ניר טואלט בשירותים הציבוריים, וגם לא באלה שבמסעדות, לפחות באלה שאנחנו מסתובבים בהן. כן, ההודים מסתדרים יפה מאוד עם היד, ועם קצת מים, שנמצאים בדלי או בברז ליד. גם סבון אין, וזה אומר שאתה צריך להסתובב בתיק עם גליל ניר טואלט וסבון, או לפחות מגבונים לחים (שכמה בנות סיפרו לי שהן מעדיפות אותם לניגוב הישבן). עכשיו, מה השיטה? ובכן, ניר הטואלט ההודי, כידוע, דומה לניר זכוכית, מה שמקשה את החיים על בעלי תחת עדין, וגם אחרים פחות רגישים מתחילים לקטר אחרי כמה ימים. עכשיו, מה שגיליתי הוא שאפשר לפצל את הנייר לשתי שכבותיו, ואז כל שכבה יותר רכה, ויותר ידידותית, ועדיין מספיק עבה כדי לא להיקרע לך ביד... האא, מה אתם אומרים? גאוני לא? במינימום איזה נובל או משהו, וחוץ מזה יש כאן גם אלמנט כלכלי, לא לשכוח, כיוון שכל גליל ניר טואלט הופך באחת לשני גלילים, והרי לך חסכון של 25 רופי (2.5 שקל)!...

בערב אני הולך ל'קהאנה נירוונה', שהוא מסעדה, או בעצם קפה קהילתי, כפי שהם קוראים לו, שקשר את גורלו עם הפליטים הטיבטיים. המקום, שנמצא בבעלות אמריקנית ומופעל ע"י פליטים טיבטיים בסיוע מתנדבים מכל העולם, מקיים כל ערב איזו שהיא פעילות, שכל הכנסותיה קודש למען הקהילה והפליטים הטיבטיים המגיעים מסין לאזור דהרמסלה, וזה בהחלט ראוי להערכה. בקפה אפשר למצוא גם ספרי קריאה וחוברות על טיבט והפליטים הטיבטיים, וכן ירחון בשם 'קונטקט', דפים בשחור לבן שמשודכים יחד, היוצא זו השנה השישית, והוא פרסום חודשי של קהילת דהרמסלה אשר שואף "לחבר בין מזרח למערב למען הבנה רבה יותר ושיתוף פעולה באופן שיהיה לתועלת כולם, למען האהבה והשלום". יופי, אני חותם על זה. בימי שלישי, כמו היום, מתקיים כאן ערב של כישרונות צעירים, ותמורת 100 רופי אתה מקבל ארוחה שכוללת קערת טנטוק, שזה מרק טיבטי עמוס באטריות רחבות ועוד מיני ירקות, כוס תה ועוגה לקינוח, ובשעה תשע מופע ביתי של כישרונות טיבטיים, בעיקר בשירה ונגינה. הטנטוק מעולה, ואני מבקש שימלאו לי עוד קערה, ואחר-כך מקנח בתה עם נענע ועוגת שוקולד (יאמי, יאמי!). מסביב מְתַרגלים כמה חבר'ה בכלי נגינה שונים, ובינתיים המקום הולך ומתמלא, עד שייהפך למלא ודחוס עם התחלת המופע. שתי בחורות ארגנטינאיות קומפקטיות, קטנות וחמודות, שפגשתי הבוקר ליד הצ'ורטן, כששלחתי מיילים לארץ, שואלות אם תוכלנה להידחק לידי, על הספסל, ומוסיפות חיוך מפתה שקשה לעמוד בפניו, ואני מזמין אותן לשבת ונדחס לכיוון הקיר. המופע עצמו הוא מין ערב כישרונות צעירים כזה, די חובבני יש לומר, כאשר המנחה מזמין גם את כל מי שרוצה מהקהל להופיע, וגם מודיע בהזדמנות, שבימי שני מתקיימים ערבים בהם מוזמן הקהל לקרוא שירים שכתבו ולספר סיפורים. בימי רביעי אנחנו מוזמנים להביא כלי נגינה ולהצטרף לשירה, בחמישי מוקרנים סרטים דוקומנטריים על טיבט, בשישי קבלת שבת ("אנחנו דואגים לנרות, לחלה ולאווירה..."), ובימי ראשון דוברים שונים, כולל אסירים פוליטיים לשעבר, ואחרים. נראה לי מעניין לגמרי.

כישרונות טיבטיים צעירים / צילום: איציק גונן

אחרי כמה זמרים, מרביתם לבושים בתלבושת טיבטית עממית שהיא מין גלימה כזאת, בצבעים שונים, שיושבת על כתף אחת, עולה רקדנית בטן, שידעה ימים טובים יותר, וגם לא נראית לי טיבטית בכלל. משהו בה נראה לי לא שייך לערב הזה, וגם חסרים לה החן והתום של הטיבטים הצעירים, שאפף את הערב כולו, אבל הקהל מתעורר, מוחא כפיים בהתלהבות, ונראה לי שהם לא בדיוק חושבים כמוני... האמנים הצעירים חוזרים ומופיעים בקטעים נוספים, ובינתיים מגיע עוד קהל, נדחף לכל פינה, ומי עוד מגיע? ניחשתם נכון, ח'ברין וגיירמו הארגנטינאים! הם מתבייתים על שתי הארגנטינאיות, שהם כבר מכירים מקודם, ועלי, ונדחסים לשולחן שלנו. מה נשמע, מה קורה, כל אחד מספר בהתלהבות מה עבר עליו והשמחה רבה. ח'ברין עם שמיכת פונצ'ו צבעונית, וזקנו המטופח לא משאיר אף נערה אדישה בסביבה, אני בטוח, וגם עלי מתפזר קצת אבק כוכבים, כשהוא יושב לידי, והשולחן שלנו הופך מיד למוקד התעניינות ועליה לרגל וההרגשה, מה אגיד לכם, לגמרי לא רעה... גיירמו, בהופעה פחות מסוגננת (יותר ישראלית), מספר בהתלהבות על סדנת הבישול הטיבטי ששניהם השתתפו בה, כשהוא היה המומחה, וח'ברין היה עוזרו, ועל ארוחת ערב טיבטית שהוא כבר הספיק לבשל וזכתה להרבה מחמאות. שתי הארגנטינאיות הקטנות שלידי נמסות ונשפכות, וגם אני זוכה מן ההפקר בזכות קשרי עם ח'ברין וגיירמו. הארגנטינאים האלה, מה אני אגיד לכם, איזה טמפרמנט, איזו התלהבות, משהו, וגם אני נסחף, ואפילו שהספרדית שלי לא משהו הרגש מעביר לי הכל.

בסיום מופע הכישרונות עולה צעירה אמריקנית, המנהלת את המקום, ומוסרת לנציג הפליטים הטיבטיים את הכסף שנאסף באירוע הערב, ס"ה כ-8000 רופי, קרוב ל-200$. כולנו מוחאים כפיים, ומצטרפים לריקודים ברחבה הקטנה שבמרכז הקפה.

עוד כמה כישרונות טיבטיים, בצילום מעט מטושטש… / צילום: איציק גונן

קצת יותר מוקדם הערב, עוד לפני הארוחה וההופעה, התיישבתי לי על ספסל ברחוב המקדש, והבטתי בעוברים ושבים. החושך כבר ירד, נהיה יותר קריר, ואנשים מיהרו במעלה הרחוב, מי לביתו, ומי לעיסוקיו האחרים. רחוב המקדש מוביל מהמקדש אל מרכז העיירה, ותמיד אפשר לראות לאורכו הרבה נזירים, צעירים ומבוגרים, צועדים בגלימותיהם האדומות. נזיר צעיר וחייכן הצטרף אלי לספסל, וניכר בו שהוא מבקש לשוחח. האמת שכבר אמרו לי שחלק מהנזירים אוהבים מאוד לשוחח עם תיירים, כדי לשפר את האנגלית שלהם... טוב, ממש לא אכפת לי למה, כי בשבילי זו הזדמנות לנסות ולהבין משהו מחייו של הנזיר. אז ככה, קוראים לו טנזין טסאווה, וכל משפחתו נשארה בטיבט, למעט אחות אחת (מתוך 9 אחים ואחיות), שנמצאת אתו בהודו. אחותו נשואה, וגרה במקלוד גאנג', ואילו הוא נמצא במנזר בדרום הודו, לא רחוק מבאנגאלור, והגיע הנה למקלוד לחודש וחצי. כשהוא מדבר אני יכול לראות שהאנגלית קשה לו מאוד. הוא יורק דם על כל מילה, חושב, מתאמץ, ומדי פעם נתקע, כי חסרה לו מילה. אני מנסה לעזור, כמיטב הבנתי, אבל לא תמיד מצליח. במנזר שבו הוא נמצא יש בערך 90 נזירים, שזה לא הרבה, לדבריו, בהשוואה למנזר ג'וקהאנג בלאסה, טיבט, ששם יש, כך הוא אומר, יותר מעשרת אלפים נזירים! תתארו לכם. גם הוא חולם להגיע לשם יום אחד, הוא אומר, ומוסיף, שבטיבט תחת שלטון סין, אם אינך נזיר, אתה לומד רק כלכלת בית, זהו, הסינים לא רוצים שתדע יותר מדי, זה מסוכן בשבילם. במנזר לעומת זאת אתה לומד פילוסופיה, ומדיטציה, משתתף בדיונים, ויכוחים, ויש לך אפשרות ללמוד ולהתפתח. הוא מתנצל על האנגלית שלו, ואני מנסה לעודדו, מספר לו קצת על ישראל, עליה כבר שמע, ומנסה לברר אתו מה הסיכויים שטיבט תזכה לעצמאות (הוא אומר שלא נראה לו, הסינים לא יתנו). כשאנחנו נפרדים, הוא מבקש ממני שארשום במחברתו את המייל שלי. אני עושה זאת ברצון, ותוהה ביני לביני אם איזה יום אקבל הביתה מייל מנזיר טיבטי חייכן, שכל חלומו הוא לחזור יום אחד למולדתו טיבט, ולהיות שם נזיר.

נזיר טיבטי עושה כביסה במימי המפל של בהאגסו / צילום: איציק גונן

הבוקר אני הולך להתנחל אצל ראמש, ולקרוא קצת במחברות האלה שלו, די, אני כבר מת מסקרנות... אני עולה את העלייה במהירות, מגיע, ומזמין ארוחת בוקר, יחד עם צ'אי מסאלה כמובן, כדי שיהיה לי הרבה זמן לקרוא מה שכתבו (וציירו) דורות של תרמילאים כאן במקלוד גאנג'. על קירות הקפה תלויות המון תמונות קטנות, ג'ון לנון במגבעת, אלים הודיים (גאנש עם ראש הפיל שלו), תמונות של חבר'ה ששתו ואכלו כאן, תמונה של גנדי, וגם גיטרה בגודל טבעי, מאובקת מעט, עם שני מיתרים שנותרו לה, ואפילו שלט די במרכז, שאומר ש"סמים ואלכהול אינם מורשים כאן", יפה. אני שוקע בקריאה במחברת האחרונה ושוכח את האוכל שהזמנתי, עד שראמש מזכיר לי שהאוכל מתקרר. "זה אתה?", אני שואל את ראמש, ומצביע על תמונה בדף הראשון של המחברת, של מישהו יותר צעיר, אבל דומה לו. "כן, זה אני, מזמן", הוא עונה, ומחייך, חיוך מעט נבוך. אנשים מציירים וכותבים כאן על כל דבר, בשחור לבן, ובצבעים, ועיני נמשכות, מטבע הדברים, למה שכותבים הישראלים. מישהי כותבת ל'יפֶה שלי, שהוא כבר לא שלי', שנסע לאמריקה, ואילו היא נסעה להודו, ואחרי מה שעשתה לו היא לא חושבת שיש סיכוי שיחזרו שוב להיות ביחד, למרות שהיא עדיין אוהבת. מישהי אחרת תחגוג מחר 22, היתה לה תאונה עם אופנוע, ועכשיו היא קצת צולעת וצריכה כל יום להחליף תחבושות, אבל למרות זאת נהנית מאוד. הכל לכאורה מושלם עבורה, גם מה שמחכה לה בבית, אבל משהו בפנים לא מוצא את מקומו. אז אם תראו אותה צועדת ברחובות ירושלים, עם תיק הודי צהוב-סגול-כחול עם דרקונים, תדעו שזו היא, ואם תביאו לה פרח חמנייה היא נורא תשמח, כי חמנייה זה הפרח שלה, ואני חושב לעצמי מעניין מה קורה אתה עכשיו, חצי שנה או משהו אחרי שכתבה את זה, האם היא מאושרת? (לשאלה זו תגיע בהמשך תגובה מפתיעה...).

'סאן-ריז' קפה עם ראמש ועם הצ'אי הכי טוב באסיה! / צילום: איציק גונן

מרבית הכותבים אינם חותמים את שמם, אולי בגלל שזה מאוד אישי, אבל רחל כן חותמת, אחרי שהיא מזהירה, על עמוד שלם, את הקוראים 'לא ליפול לסמים!'. מישהו כותב שיר, ואחרת עונה לו, שתי שורות כתובות, שורה רווח, שתיים כתובות, אחת רווח, וכך הלאה, שני עמודים רצופים ונחושים של שיר הלל להודו, כשהעט משקיעה את כל עוצמתה בניר. מישהי נמצאת בהודו כבר תשעה וחצי חודשים, ואומרת שהודו שינתה אותה לחלוטין. היא למדה לראות גם מה קורה לאחרים סביבה, ואם הם לא מאושרים גם היא לא תהיה מאושרת, ואת זה היא לא ידעה קודם. שלושה דפים אחרי זה כותבת אחרת, שהיא כבר פעם רביעית בהודו, וכל פעם חייבת להגיע למקלוד גאנג', כי המקום הזה עושה לה את זה; יש כאן הכל, ואפשר לטעום מכל דבר, מנוחה, סדנאות, טיולים קצרים וכל השאר. מישהו אחר, בכתב ישר ודיו שמתעבה בקצות האותיות, כמו דמעות קטנות, כותב: 'תזכרו את ההורים בבית', גם כשאתם על סמים, וכל זה, תזכרו את ההורים, הם דואגים לכם... עוד כמה דפים אחריו מישהו, בשורות קצרות כמו שיר, מציע לכולם לחשוב עם מה הם יבואו כאשר יעמדו בפני בית-דין של מעלה... ממש בסוף המחברת הזו כותב מישהו ארוכות על הכיבוש המשחית, למרות שכבר בפתיחה הוא מציין שהוא יודע שזה לא המקום המתאים, אבל הוא פשוט חייב לכתוב על זה...

כמובן לא חסרות כאן גם הקלישאות הרגילות, והציטוטים האין-סופיים של אִמרות כנף לא אישיות ולא מחייבות מדי, אבל אותי מעניינים הדברים היוצאים מהלב, הדברים האמיתיים. "מתי התחלת עם כל זה?", אני שואל את ראמש, והוא מראה לי את המחברת הראשונה, אפריל 97. בעמודים הראשונים כמה ציורים, דפים שמישהו הדביק, ואחר-כך מתחילים לכתוב, בהתחלה במעט ספקנות, לא ברור מה לכתוב, כמה לעומק, ולאט לאט נכנסים לתלם. משהו משמעותי ראשון בעברית, שאני מוצא, הוא מכתב שכותב מישהו לסיגל, ביוני 97, לא בדיוק מכתב אהבה, אבל משהו שמתקרב לזה, ומיד לאחר מכן כותבת מישהי שהיא מרגישה כמו מצפן ללא מגנטים... בהמשך כותב אחר על 'דיסקו דהארמקוט', על דיסקמן אחד וכמה אנשים שרוקדים, לבד וביחד, וכמה טיפות גשם, ושנה אחר כך כותבת טלי כי מצאה את אהבתה כאן בצ'אי שופ, ואולי גם אתה הקורא תמצא, לעולם אין לדעת. יפה, לא? אני חושב לעצמי, ואפילו קצת מתרגש, באמת יפה, אני שמח בשבילך טלי, אפילו שאני לא מכיר אותך! בהמשך מישהו מצטט מנבואת הזעם של... נדמה לי שזה ישעיהו הנביא אבל אני לא מתחייב, אתם יודעים, כבר עבר הרבה זמן מאז שיעורי התנ"ך בבי"ס. והציטוט הולך כך: "הו משכימי בבוקר, שכר ירדופו, מאחרי בנשף, יין ידליקם...", ואני תוהה למה ולמי בדיוק הוא מתכוון.

מישהי כותבת יפה, גם בתוכן וגם בכתב, שכבר התעייפה מלרוץ ולחפש, ושוב לארוז, ושוב לחפש, די, ומיד אחריה, בכתב חד-משמעי וברור, כותב אחר שהעיקר היא המוזיקה, לא מה שכתוב, אחר כך הוא מצטט את בולגקוב, ובכל זאת ממשיך לכתוב... כן, כנראה יש משהו במקום הזה, בנייר הזה, כנראה גם באבני הציפחה האלה אצל סאנג'יי, משהו שמושך אותנו להגיד משהו, לכתוב אותו, לספר לעולם, ואם אנחנו מספיק קשובים לעצמנו, יוצאים דברים מרגשים שעוברים מלב אל לב, שמדברים אליך, שעושים לך משהו, ולעיתים אפילו דברים שכשאני קורא אותם אני אומר לעצמי שהלוואי שגם אני הייתי מצליח לכתוב משהו כזה, כל כך אמיתי וכל כך יפה.

ספסל הברזל שמול הצ'אי-שופ של ראמש / צילום: איציק גונן

אני ממשיך לדפדף, חוזר אחורה, ומוצא את דניאל, שב-97 כותב על אנה, ש"בדרכה העדינה מקלפת מעלי שכבות והגנות...". מישהו אחר, מעט אחריו, כותב בעפרון אדום, עבה, על דף שלם: "אני לבד יותר מדי זמן!", ואני תוהה לאיזה 'לבד' הוא מתכוון, לבד בלי חברים, לבד בלי חברה, או אולי ממש לבד, בלי עצמו אפילו... במחברת אחרת, בתחילת המילניום, כותב מישהו: "אל תיתן להודו להפוך לאלבום תמונות בספרייה, תביא את מה שמצאת כאן לארץ. תחייך, תהיה בן-אדם יותר טוב, ותעשה שגם בארץ יהיה יותר טוב...". וואלה! בעמוד אחר מישהו מצייר בעפרון ציור של רבי רוקד, ומעליו כותב בחגיגיות: "בואו לצפת!", ולמטה, בתחתית העמוד, מישהו מוסיף בעפרון גם הוא, "זין נבוא!...". בספטמבר 97 כותב מאיר: "ערב במקלוד גאנג' ויעל אוכלת טוסט, היא יפה כל-כך ואני אוהב אותה", וגם מצייר את יעל, עם שיער צהוב ומשקפיים. חודש אחר כך כותב בועז למֵיי שהוא בעננים בגללה, ושגית כותבת בדפוס, בצבע, ובגדול: "ישראל צריכה ויפאסאנה!"...