פרק 16 – שתי מיסות לסיום המסע
יום 14 מאז תחילת ההליכה (29.5.22), יום 16 לתחילת המסע – בסנטיאגו דה קומפוסטלה
הבוקר התעוררתי בתחושה של חסר. המיטה הריקה של אספי לידי הזכירה לי שהוא עזב אותנו לפנות בוקר, אחרי 16 ימים אינטנסיביים של יחד משפחתי נהדר מפורטו ועד סנטיאגו, ועכשיו הוא כבר בדרכו לרודוס. כן, ולנו יש עוד יום כאן בסנטיאגו, יום שבו נוכל להשלים את כל מה שלא הספקנו עדיין. וזה כולל שתי מיסות בקתדרלה (אני לבד בצהריים וכולנו יחד בערב), ואחר-כך ביקור ביריד שהוא חלק מחגיגות העליה לשמים של ישו (Feasts of the Ascension), שהחלו ביום חמישי האחרון, שהיה היום ה-40 לאחר חג הפסחא, יום תחייתו של ישו מהמתים. החגיגות האלה נמשכות כשבוע וכוללות אירועי תרבות רבים כולל מצעדים שונים (כמה מהם ראינו כבר אתמול), קונצרטים והופעות תיאטרון.
היום כבר לא צריך להספיק לארוז את המוצ'ילות עד שמונה בבוקר, וכך בזמן שכולנו מתקלחים ומתארגנים בנחת, גלי מוצאת את בית הקפה המדורג מס' 1 בסנטיאגו ואנו שמים אליו את פעמינו לאכול ארוחת בוקר. יואבי מוביל אותנו במסלול שעובר בפארק אלאמידה (Parque da Alameda) היפה, שבפינה שלו מתקיים גם היריד (סגור כרגע) בו נבקר בערב. לבד מצמחיה ענפה בגווני הירוק השונים, יש כאן גם בריכות מים קטנות וכמה אנדרטאות שאנו פוגשים בדרך, ומעל לכל אלה יש מכאן מבט נהדר על קתדרלת סנטיאגו. בהמשך אנחנו עוזבים את הפארק ויורדים ברחוב פומבאל (Rua do Pombal) עד לקפה טרטוליה (Café Tertulia), שתרגום שמו הוא 'מפגש חברתי'.
שמעו של הקפה הזה יצא כנראה למרחוק, וזה אומר שגם בשעת בוקר זו (עשר וחצי לערך) של יום ראשון יש תור של ממתינים העומדים על המדרכה מול בית הקפה, מחכים שיתפנה שולחן. אנחנו מצטרפים לממתינים וכעבור כרבע שעה מגיע תורנו ואנו מתיישבים סביב שולחן בחוץ, על המדרכה. המלצר רץ טרוד להביא את ההזמנות ובסוף הוא מגיע גם אלינו ואנו מזמינים ביצה עם טוסט, מיץ תפוזים וקפה. עיצוב בית הקפה מאוד מיוחד וכולל כסאות ושולחנות השונים זה מזה, פינות ישיבה שהקירות לידם מעוצבים בסגנונות שונים ונישות ישיבה צבועות בבורדו עם נורות המפיצות אור רומנטי. על הקירות תלויות תמונות וצילומים רבים ושונים של אנשים, רחובות, ציורי פרחים ועוד כל מיני. וארוחת הבוקר, אם אתם שואלים, בהחלט טובה. אגב, גם כוסות הקפה שאנו מקבלים שונות זו מזו, ונראה שיש מחשבה עיצובית רבה מאחורי כל פריט בקפה הזה. בהחלט מקום מומלץ לביקור קולינרי (https://www.facebook.com/cafetertuliasantiago/).
לאחר ארוחת הבוקר אנחנו נפרדים. לגלי ויואבי יש תוכניות משלהם ואני יוצא לקתדרלה למיסת הצהריים. בכיכר הסדנאות שלמרגלות הקתדרלה אני פוגש עולי רגל שמחים שהגיעו זה עתה עם סיום מסלול הליכתם בקמינו, ואי אפשר שלא לשמוח אתם. בכלל, תחשבו על זה שחגיגות השמחה האלה נמשכות כל יום לאורך כל השנה כבר למעלה מאלף שנים, באביב, בקיץ, בסתיו ואפילו בחורף. בעיניי זה לא פחות ממדהים! אני צועד לכיוון הכניסה הדרומית לקתדרלה דרך 'דלת הצורפים' הנפתחת אל הכיכר המקסימה (Praza das Praterias) שבמרכזה 'מזרקת שני הסוסים'. מכניסה זו נכנסים היום המבקרים לקתדרלה, וכאן המקום לציין כי בימי הביניים זו היתה הכניסה בה נכנסו הצליינים מפורטוגל שהלכו בקמינו פורטוגז. זו הכניסה העתיקה ביותר לקתדרלה, מהמאה ה-11 (שנת 1078), והאבנים שמקיפות כניסה זו הן בנות למעלה מ-900 שנה, שזה מדליק בפני עצמו.
מחוץ לכניסה יש תור ענקי של מבקרים וצליינים שמתחיל ב-Praza da Quintana, למרגלות מנזר סן פאיו דה אנטאלטארס; הייתי פה בכניסה לקתדרלה כבר כמה פעמים ואף פעם לא ראיתי תור ארוך כל-כך. כולם ממתינים בסבלנות והתור מתקדם ממש לאט. ייתכן שהתור הארוך הוא גם בגלל שבכנסייה הקתולית 'חג העליה' המתקיים כאמור ממש בימים אלה, הוא אחד מ'חגי החובה', בהם חובה על המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. כך או כך בשעה 12:00, מועד תחילת המיסה רבים מאתנו עדיין בחוץ, ורק כ-10 דקות לאחר מכן אני מצליח להיכנס פנימה למקומות העמידה. ומכאן גם 'אזהרת מסע' לכל מי שמתכוון להגיע למיסה בקתדרלה: הם סוגרים דלתות לאחר כמות מסוימת של נכנסים, ושאר התור נשאר מאוכזב בחוץ. לכן מומלץ להגיע לפחות שעה לפני תחילת המיסה, שאז פותחים דלתות ומתחילים להכניס אנשים. אם הגעתם ישר מהדרך עם תיקים ומקלות הליכה, תאלצו להשאיר הכל בחוץ מימין לדלת הכניסה, ולקוות שתמצאו את זה בסיום המיסה. בהצלחה!
ועכשיו ברשותכם, כמה מילים על הקתדרלה הנפלאה הזו. ובכן, קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה (אתר מורשת עולמית של אונסק״ו יחד עם העיר סנטיאגו מאז 1985), היא לפי המסורת הקתולית מקום קבורתו של השליח יעקב בן זבדי, הלא הוא יעקב-יאגו הקדוש (סנטיאגו). כאן נמצאו עצמותיו של סנטיאגו, לפי המסורת, וכאן הוקמה הקתדרלה עם צמד מגדלי הבארוק המרהיבים המתנשאים מעל כיכר הסדנאות (Praza do Obradoiro). זו אחת הכנסיות החשובות בעולם הנוצרי, כאשר המבנה הנוכחי נבנה במאות 13-11, וניצב על שרידי בזיליקה מהמאה ה-9 שבנה אלפונסו השני. מעבר ל'אכסדרת התהילה' (פורטיקו דה גלוריה) של האמן מתיאו מהמאה ה-12 ששופצה מאז, נכנסים גם היום בדיוק לאותו חלל פנים שקידם את פני הצליינים בימי הביניים. תארו לכם.
הקתדרלה עצמה מדהימה, מעניינת ומרתקת, מלאה בגלריות מוארות גבוהות, בקפלות מניפתיות עשירות בציורים, בפסלים ובעיטורים. אל הקריפטה של סנטיאגו ושני תלמידיו מהמאה ה-9 מגיעים במדרגות היורדות מתחת למזבח הראשי. הכנסייה פתוחה מכל הכיוונים אל כיכרות העוטפות אותה במפלסים שונים, החזית הצפונית מובילה ל-Praza da Immaculada – 'כיכר הטהרה'. החזית המזרחית נפתחת אל Praza da Quintana ובה שני שערים ראשיים- אחד מהם נפתח רק בשנה קדושה, והחזית הדרומית נפתחת אל Praza das Praterias – 'כיכר הצורפים' עם מגדל השעון הבארוקי. בקתדרלה נמצא גם פסלו המוזהב של סנטיאגו מהמאה ה-13. ניתן לעלות אליו במדרגות קטנות, כפי שעושים מאמינים רבים, לחבקו ולהביע משאלה.
המיסה של 12 בצהרים מיועדת בעיקר לצליינים ולכן היא המעניינת יותר עבור עולי הרגל, ובמיוחד אלה שאינם נוצרים. במהלך המיסה ניתן לשמוע את ברכת הכומר הראשי במספר שפות, כולל אנגלית, תוך התייחסות למספר הצליינים שהגיעו במהלך יום האתמול ומאילו מדינות (או חלקן לפחות). יש בה חלק מוסיקאלי מורחב עם שירת מקהלה וגם זמרת, ואם יש לכם אפשרות לבחור בין שתי המיסות, אני ממליץ על זו של הצהריים. חשוב אגב לציין כאן כי בין שתי המיסות מרכזיות אלה מתקיימות בקתדרלה במהלך היום מיסות נוספות, ומומלץ לברר במודיעין הקתדרלה את הזמנים שלהן ואם ניתן להשתתף בהן, כי הן פחות עמוסות בקהל.
עם סיום המיסה אני יוצא לכיכר הסדנאות שם ממתינים לי כבר גלי ויואבי, ויחד אנחנו יוצאים להשלים מעט קניות, מתנות ומזכרות לאלה שהשארנו בבית. כפי שכתבתי בפרק הראשון, 2021 היתה 'שנה קדושה', שנה בה יום השליח יעקב, 25 ביולי, מתרחש ביום ראשון, ואז גם המחילה הניתנת מוגדרת כ'מחילה מלאה'. מכיוון שהקורונה הגבילה מאוד את הצועדים בקמינו, הכריז האפיפיור בוותיקן כי השנה הקדושה תמשך גם ב-2022. ומכיוון שכך, יש בחנויות מזכרות רבות המציינות את היותן של השנים 22-21 שנים קדושות, ואנו קונים כמה מהן, להזכיר לעצמנו שזכינו להגיע לכאן בשנה קדושה. אחרי סיבוב הקניות אנחנו מתיישבים לשתות משהו בכיכר הקטנה שמחוץ למועדון המוזיקה ריקואלה (Riquela Music Club). גלי ויואבי הולכים על קמפרי עם מיץ תפוזים והמלצר מפרגן להם בקמפרי נקי. יואבי מזמין גם סלט, ואני כרגיל עם קלרה וגם סלט קטן.
מכאן אנחנו חוזרים לדירה להתארגן, ויוצאים בשש ורבע לקתדרלה למיסת הערב. בין הממתינים בתור אנחנו פוגשים את סוזאן וארבעת ילדיה, לבושים חגיגי. שניים מהבנים כבר פגשתי היום כשעברו ליד התור בו המתנתי להיכנס למיסת הצהריים, ועכשיו הם כאן בהרכב מלא. סוזאן מאוד נרגשת, אצל הבנים יותר קשה לאתר סימני התרגשות. עוד לפני שבע כולנו כבר בפנים, כשאנחנו מתישבים ממש מאחורי סוזאן ומשפחתה, במסדרון האורך של הצלב המדומיין. זה מקום הישיבה המומלץ כי כך אנו יושבים מול המזבח ומול קברו ופסלו של סנטיאגו, ויכולים לקבל התרשמות מלאה מהתנהלותה של המיסה, גם כשלא מבינים ספרדית או לטינית.
אני חייב לומר שביקור בקתדרלה בעת מיסה תמיד מסקרן ומרגש אותי על אף שאיני נוצרי, ותמיד מרתק אותי להביט סביבי על צליינים קתוליים באותם רגעי אמונה חגיגיים אלה שלהם ולשמוח אתם בשמחתם. במיסת הערב אני מביט במיוחד על סוזאן האמריקנית וארבעת ילדיה הבוגרים, ומנסה לדמיין את רגשותיהם ממש עכשיו. לגבי סוזאן ברור שהיא לגמרי בתוך זה, אך לגבי ילדיה יותר קשה לומר, כי הם ממעטים לגלות רגשות, ודי שומרים על פאסון קשוח כזה. מה שכן ברור לי כבר נוגע למפיץ הקטורת הענק שבקתדרלה, הבוטפומריו (Botafumeiro) שתלוי בשרשראות וחבלים מתקרת הקתדרלה. הבוטפומירו הזה, אשר נוצק בשנת 1851 נחשב לאביזר הגדול בעולם מסוגו, משקלו 80 ק"ג וגובהו 1.60 מטר, וממלאים אותו ב-40 ק"ג של גחלים וקטורת המעלים עשן. בשני ביקורינו הקודמים בקתדרלה זכינו לראותו בפעולה כשהוא ׳טס׳ לו מצד לצד לאורך קו הרוחב של הצלב במרכז הקתדרלה ומפיץ את עשן הקטורת לכל עבר; זה היה מחזה מדליק ומרגש ברמות, דבר שלא זוכים לראות בכל יום (״בעיות תקציב״ לדבריהם); הפעם לצערי הבוטפומריו שבת ממלאכתו, וכל שנותר לנו הוא להביט בו בערגה ולהיזכר במעופו אז.
עם סיום המיסה אנחנו יוצאים ליריד שנמצא בפארק אלאמידה שם טיילנו הבוקר. היריד הצבעוני הזה הוא כאמור חלק מחגיגות העליה לשמים של ישו (Feasts of the Ascension), שהחלו ביום חמישי האחרון, שהיה היום ה-40 לאחר חג הפסחא, יום תחייתו של ישו מהמתים. החגיגות האלה נמשכות כשבוע וכוללות אירועי תרבות רבים כולל מצעדים, קונצרטים, הופעות תיאטרון ועוד. וכאן ביריד שמחה וששון, אפילו שלא ממש עמוס במבקרים. הכניסה כמובן חופשית, ואת הכסף משאירים בדוכני ההימורים השונים, ממכונות מזל ועד לקליעה למטרה ופיצוץ בלונים. יש כאן גם גלגל ענק, סחרחורת סוסים לילדים קטנים וקרוסלות, וכמובן דוכני אוכל מנקניקיות והמבורגרים דרך צ'יפס, קולה וצמר גפן מתוק. בקיצור, יריד. יואבי מנסה את מזלו בפיצוץ בלונים בעזרת חיצי קליעה למטרה ומצליח! ומה הפרס? בובת אוגר גדולה וצמרית, מדליק לא?
טוב, זמן לחזור כי עוד מעט אחת-עשרה ומחר יש לנו יום מתיש של טיסות. אספי אגב הגיע לרודוס בשעה טובה הערב בשמונה זמן מקומי (שבע אצלנו), אחרי 3 טיסות והחלפת טיסות בברצלונה ואתונה! כשאנחנו מגיעים למלון גלי ויואבי מפתיעים אותי עם חולצות קמינו שהם קנו לארבעתנו עם ציון נקודת היציאה שלנו, פורטו, ונקודת הסיום, סנטיאגו. בצד גם כתוב שזה נתיב החוף (costa) ומרחק ההליכה המצוין על החולצה, 280 ק"מ, הוא המרחק הרשמי. אנחנו הלכנו בפועל יותר (כ-320 ק"מ), כי עזבנו את נתיב הקמינו מדי פעם כדי ללכת למקומות מרוחקים יותר אך מעניינים ואז חזרנו לנתיב הרשמי. אנחנו לובשים את החולצות ויואבי עושה לנו צילום סלפי כדי להנציח את הרגע, כשהאוגר בתפקיד אספי... זהו, עכשיו אפשר ללכת לישון.
יום שני, 30.5, היום ה-17 מאז יצאנו לדרך, יום סיום המסע. את ארוחת הבוקר שלנו אכלנו בקפה אלבאמה, לא הרחק מהמלון שלנו, מיץ תפוזים סחוט, טוסטים וקפה. לא רע אבל גם לא משהו מיוחד. זהו חזרנו למלון, התארגנו, ויצאנו במונית לשדה התעופה של סנטיאגו. צ'ק אין מהיר, קצת דיוטי פרי וב-13:30 המראנו למדריד. במדריד המתנה של כשעתיים ואז טיסה לארץ ונחיתה לקראת אחת-עשרה בלילה. כל המוצ'ילות הגיעו בשלום, כולל המזוודה של אספי שהשאיר לנו למזכרת, קסי כבר חיכתה לנו בשדה, וזהו חברים, תם לו מסע הקמינו השני שלנו, הפעם קמינו פורטוגז במסלול החוף. 17 ימי מסע, מתוכם 13 ימי הליכה רצופים מפורטו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, כ-320 ק"מ, והמון חוויות של הליכה בקמינו בגשם ובשמש לאורך האטלנטי ובנתיב המרכזי, ביקורים בערים ומקומות מקסימים, ומפגש מרתק עם עולי רגל מכל העולם שצעדו אתנו בחלקים שונים של המסלול.
ומעל כל אלה החוויה המשפחתית. ההליכה יחד כמשפחה וההתמודדות המשותפת עם קשיי הדרך והמאמץ הנמשך מדי יום, יחד עם הווי הלינות בחדרים משותפים (לעיתים גם עם אחרים), לא פעם עם מקלחת ותא שירותים אחד, יצרו עבור כולנו חוויה משפחתית משותפת בעלת עוצמה אדירה שקשה לתאר למי שלא היה אתנו שם בחוויה הזאת. חוויות משפחתיות דומות היו לנו גם כשטיפסנו יחד לפסגת הקילימנג׳רו לפני כ-5 שנים, וגם כשהלכנו בקמינו הראשון שלנו לפני כ-3 שנים; אלה סוג חוויות כל-כך חזקות ומעצימות, שהופכות את הקשר המשפחתי לחזק ומשמעותי עוד הרבה יותר מכפי שהיה עד לפני כן.
זהו, תודה חברים לכל מי שקרא ועקב אחר מסענו בקמינו פורטוגז, מסלול החוף (Camino da Costa). סיכום מסודר של המסע כולו, כולל לקחים ולמידות עוד יגיע, ובינתיים Buen camino!