פרק 22 - יעל ואני ו'גרון כחול'...

...בלילה שמעתי מתוך שינה את קאראנפאל יוגי, המורה ליוגה, אומר בקולו השקט והעמוק "relax the whole body, breathe in and out, slow and deep…"; זהו, נראה לי שהוא נכנס לי לתוך הגוף והנפש ומתחיל לכוון משם את העניינים... לקראת שבע אני שומע את איתי ומיכל מתחילים להתארגן בחוץ על האופנוע. הבוקר הם יוצאים לדלהי, בדרך לראג'אסטאן, ואני חייב להיפרד מהם כמו שצריך. אני קופץ מהמיטה, שם סנדלים, ויוצא לקור של הבוקר. איתי ומיכל, שני מושבניקים קשוחים מפארן ונהלל אולי לא מתרגשים מפרידות, אבל אני כן, ובעצם אני נזכר שגם איתי, שאמר לי שכשנפרד אתמול ממוקש, אצלו עשה את הדיג', הוא כמעט הזיל דמעה... כאלה הם חיינו, פגישות ופרידות, ומה שקורה ביניהן. הפגישות האלה מוסיפות לנו תמיד משהו חדש, משהו שלא היה לנו קודם; כל אחד נותן ומקבל, והחיבור הזה יוצר משהו ייחודי, שלעולם לא יוכל להיווצר עם אנשים שונים, ובמקומות אחרים. החיבור הזה, אם תשאלו אותי, הוא הדבר שבשבילו שווה לקום כל בוקר, גם שקשה, ורע, ונדמה לך שהחיים שלך בזבל ושום דבר לא יסתדר לך... ועכשיו איתי ומיכל, שכנים וחברים עלא-כיפק, מושבניקים עם כל הדברים החיוביים שמתלווים לזה, עוד לפני שהציניות השתלטה עלינו בניסיון למחוק את כל הדברים הטובים שקמו לנו בארץ שלנו ויש לא מעט, למרות הכל, ממשיכים בדרך שלהם, ואני נפרד מהם, ושוב אני מרגיש קצת עצוב, קצת בודד, כבר מתגעגע…

איתי ומיכל רגע לפני היציאה לדלהי / צילום: איציק גונן

הבוקר אין יוגה, ואני יכול להקדיש שעה שלמה לרייקי. מילינד אומר ש-21 ימי האימונים מיד אחרי קורס הרייקי הראשון, נועדו לגרום לכך שתרגול הרייקי יהפוך להרגל, ואני הולך להעמיד את זה במבחן. התחלתי גם להשתמש באחד הספרים שקניתי אתמול בחנות הספרים לא רחוק מהגסט-האוס שלנו, שמסביר ביתר פרוט את תנוחות הרייקי, ואני גם מנסה לזכור את הסדר בו מתקדמות התנוחות, בתהליך פתיחת הצ'אקרות, כדי שלא אצטרך להציץ כל הזמן בספר. לגבי הזמן בכל תנוחה, אני מחפש לצרוב איזה דיסק ששם גם יש מוזיקה מתאימה, וגם צלצול פעמון כל שלוש דקות, שאומר לך להחליף תנוחה, כך שלא אסתפק רק בהערכה. זהו, אני כולי נכון לתת לזה הזדמנות ראויה ולראות איך זה מתקדם...

...אחרי כוס צ'אי עם שימי ויעל, בדהבה שלידנו, ויותר מאוחר ארוחת בוקר טובה ב'מוּן-לייט', ואחר-כך עוד כוס צ'אי עם החבר'ה ב'גאנגה ויוּ', אני יוצא למצוא את המפל הגדול (הגבוה), שהסתבר לי שיש כזה, ונמצא רחוק יותר מהמפלים בהם ביקרתי. ההליכה צפונה לאורך הגאנגס תמיד מהנה אותי, ובמיוחד שכבר איזה שבוע לא הייתי כאן. בצ'אטי לא הרחק מהמפלים הקטנים, שבו עצרתי עם פרמדאס לקחת מים לבאבא, מזמינה אותי המוכרת להיכנס לשתות צ'אי, ואני מבטיח לה שאכנס יותר מאוחר, בדרך חזרה. היא מביטה בי, והמבט שלה אומר: "הא, הוא בטח לא יחזור, הוא סתם אומר, כמו כל האחרים...". זה מה שאני קולט מהמבט שלה, ואני אומר לעצמי שאני הולך להחזיר לה קצת אמונה באחרים, בכולנו, אני חייב... כשאני מתקרב למקום שבו צריך לעזוב את הכביש לפי תיאורי תומר, שהסביר לי איך להגיע למפל, אני פוגש נער שמוכר צ'אי בסוכה קטנה, והוא מאשר לי שזה אכן המקום. נחמד, אם אין שילוט דומם לפחות יש 'שילוט' חי... הנער גם אומר לי שבשלב מסוים אצטרך לעזוב את השביל הראשי, שמוביל לכפר, וללכת ימינה בשביל צר יותר. ובכל זאת, למרות ההסבר הברור, לוקח לי קצת זמן למצוא את המפל. למה אני מסתבך, אני מנסה להבין, ובסוף מגיע למסקנה שמה שמכשיל אותי הוא דווקא הניסיון שצברתי עד היום בטיולים. הניסיון הזה גורם לי לחשוב שמה שעתיד לקרות יהיה דומה למה שכבר קרה, למה שכבר ראיתי. יש לי בראש דפוס חשיבה מסוים, פרדיגמה של מפל הנמצא בקו זרימת המים בתוך הנחל, כפי שהכרתי מפלים עד היום, ופתאום מסתבר שכאן הפרדיגמה שונה. למה שונה? כי כאן יש אפיק מרכזי החוצה את היער ובו הרבה מפלים קטנים אותם אני עובר בדרך. לעומתם דווקא המפל הגדול, שהוא גבוה מאוד אבל עם מעט מים שלא עושים הרבה רעש, מגיע מהצד, ממקום בלתי צפוי, כאילו לא מתוך האפיק עצמו, ואם אצמד למה שאני מצפה לו פשוט אפספס אותו…

המפל הגבוה מצפון לרישיקש / צילום: איציק גונן

כשאני מתקרב למפל, אחרי שאני מגלה אותו, מצטרפים אלי על השביל מאחור מזי ואיציק, זוג ירושלמי שעושה טיול בזק של שלושה שבועות בנפאל והודו. לפני יומיים הם הגיעו הנה מואראנאסי, ומחר הם כבר עוזבים לג'איפור... איך??? אני שואל, המום מהקצב, והם מצטדקים שזה הזמן שהצליחו לארגן לעצמם בעבודה. טוב, בכל זאת לכאן הם הגיעו, ושלושתנו מתיישבים בקרבת המפל ומביטים למעלה, מנסים לקלוט בעינינו את מלוא גובהו ויופיו. כמות המים במפל אומנם קטנה, אבל הם נופלים מגובה רב וזה בהחלט מרשים ושווה! בעצם המפל מחולק לשני חלקים; המים שמגיעים מלמעלה נופלים על מדרגת סלעים, בערך בחצי הגובה, ומתפזרים לצדדים, מטפטפים למטה דרך צמחייה סבוכה של שרכים למיניהם, ורק מיעוטם ממשיך לאורך הקיר הגדול, שחלקו מכוסה אזוב סמיך, עד למטה, לבריכה קטנה שיוצרים המים. עכשיו אנחנו די בתחילת החורף, ולפי הקיר הגדול והחלק נראה לי שבאביב יש כאן זרימת מים גדולה יותר, ואם אגיע הנה פעם בזמן הזה בטח אראה מפל הרבה יותר גדול. אחרי שאנחנו גומרים להתרשם מהמפל, לאכול כמה סניקרס, ולספר אחד לשני קצת חוויות מהדרך, אנחנו עוזבים את המפל וחוזרים לכביש הראשי. אני נכנס לסוכה של הנער לשתות צ'אי, ומזי ואיציק מעדיפים להמשיך חזרה לרישיקש, אין להם זמן... מהסוכה אני ממשיך לאיטי לאורך הכביש, ונכנס לצ'אטי עם הבחורה שהזמינה אותי קודם, כשהלכתי למפל. היא מביטה בי, נזכרת, ומחייכת, אני מחייך חזרה ומתיישב, והיא ממהרת להכין את הצ'אי, תוהה אולי בינה לבין עצמה מה זה אומר שהבטחתי וגם חזרתי. באמת, מה זה אומר? אני יכול לחשוב על כמה דברים, אבל העיקר בעיני הוא שזה מה שבא לי לעשות. הצ'אי לא מאחר להגיע, והוא טוב, ורק פרמדאס חסר לי עכשיו להשלמת התמונה, ואני תוהה, האם עוד אפגוש אותו?

תחתית המפל הגבוה / צילום: מזי ואיציק

בערב, ב'שיווה קפה', יש לי שיחה ארוכה עם אורי, שנמצא כאן כבר יותר מחודש, ולא בפעם הראשונה. עכשיו, בגיל 28, אחרי שסיים לימודי תואר ראשון ושני ("חוץ מהתיזה"), הוא תוהה האם החיים של הישראלים כאן בהודו וברישיקש, לאורך זמן, הם בעצם בריחה מאחריות, או שזה משהו אחר. את השיחה בינינו התחלנו בקבלת שבת לפני איזה 10 ימים, ועכשיו אנחנו ממשיכים, פחות או יותר מאיפה שהפסקנו. אורי, בחור חובש כיפה, מתלבט האם לא יוכל לחיות חיים משמעותיים, בעיניו, מבלי להיות מעורב במשהו אלא פשוט להיות פה, בהודו, לפגוש אנשים, לדבר אתם, לשמוע אותם, תוך כדי ישיבה בבתי קפה, או בכל מקום אחר, להיות רגוע, בלי הלחץ של החיים בארץ, ליהנות וזהו. אני שואל האם באמת אפשר להרגיש משמעותי מבלי להיות מעורב, ומה זה להיות משמעותי בעיניו? אחר-כך אני מוסיף שבעיני "להיות משמעותי זה אומר לנסות להשפיע על מה שקורה סביבי, לעשות, להיות מעורב, ולא לתת לחיים לעבור לידי מבלי שהסביבה תדע בכלל שהייתי כאן, ולא יהיה אכפת, למישהו אחד לפחות, אם אני ישנו או איננו". "אבל אפשר גם כאן, ברישיקש, לחיות חיים משמעותיים", אומר אורי בקול את מחשבותיו, מהרהר כאילו לעצמו. "בטח", אני אומר, "אבל אז לא נראה לי שזה יקרה רק בישיבה בבתי קפה, ובמעבר מ'שיווה' ל'כנען', ומשם ל'גאנגה ויוּ', וחזר חלילה. גם כאן, בהודו, אתה יכול להיות מעורב במה שקורה סביבך, ולנסות להשפיע על חיי ההודים בדברים שחשובים לך, ואז אני בטוח שתרגיש משמעותי, זה לפחות מה שנראה לי". אורי מביט בי, ואני ממש יכול לראות איך מחשבותיו נודדות להן, מקיפות ומסובבות את ראשו, הולכות קדימה, חוזרות, אני כמעט יכול להושיט יד ולגעת בהן, והן תוהות, מתלבטות, שואלות, ואורי רץ בעקבותיהן, מחפש את מה שכולנו בעצם מחפשים, את המשמעות שבחיינו…

אנשים כותבים מה משמעותי וחשוב בעיניהם / צילום: איציק גונן

היום יצאתי לבקר במקדש נילקאנתה מאהדֶב, ובלי להתכוון יצא לי אחד מהימים היותר מיוחדים מאז שאני בהודו. בחמש אחר-הצהריים, כשיעל ואני עמדנו למעלה ליד צריח המקדש, אחרי יום מטורף של הליכה, עם טיפוס של איזה 1400 מטר עד למקדש, היתה לנו הרגשה נהדרת, עשינו את זה!

טוב, הכל בעצם התחיל עוד אתמול, כששתיתי צ'אי של בוקר עם שימי ויעל, ואמרתי להם שאני מתכוון ללכת למקדש ברגל, בעקבות עולי הרגל ההודים. בספר כתוב שזה איזה 17 ק"מ, כולל טיפוס, ואמרתי שנראה לי שאפשר לעשות את זה ביום אחד, הלוך וחזור, עד הלילה. יעל אמרה שהיא גם רוצה לבוא; היא כבר ניסתה פעם ללכת למקדש עם מישהו, והם לקחו איזה דרך קיצור והסתבכו, ולא הגיעו, אז עכשיו היא רוצה לנסות שוב, ולהגיע פעם אחת למקדש הזה. עולי רגל אדוקים נוהגים לעלות למקדש ברגל, נושאים בידיהם מים מהגאנגס (למרות שיש כביש צר שמקיף את הרכס מסביב ואפשר לנסוע ברכב, למי שפחות אדוק). נילקאנתה ('גרון כחול') הוא אחד משמותיו של האל שיווה, שהמקדש קרוי על שמו. האגדה מספרת ששיווה שתה רעל שהעלו האלים והשדים מתוך הים, וגרונו הפך כחול; זה אולי גם מסביר את צבעו הכחול-תכלת של פסל שיווה הנטוע במי הגאנגס, שראיתי במקום בו מתקיימים טקסי הפוג'ה ליד ראם-ג'ולה.

אחד מפסליו של שיווה 'הכחול' בנהר הגאנגס / צילום: איציק גונן

קבענו להיפגש בבוקר, והלכנו שלושתנו, יחד עם שימי, עד למלון 'גרין', שם השארנו אותו לשיעור היוגה היומי שלו. יעל עוד רצתה עוגת תפוחים טרייה, ואני כוס צ'אי, וזהו, יצאנו לדרך. מפה לא היתה לנו, אבל היה לנו כיוון כללי, שמתחיל בהליכה דרומה, מזרחית לגאנגס, ובשלב מסוים עוזב את הכביש ומתחיל לטפס מזרחה על הרכס למעלה. איפה בדיוק לא ברור (תשכחו מסימון שבילים), אבל יצאנו, וליתר ביטחון גם שאלנו כמה אנשים בדרך, שאישרו לנו שזה הכיוון, ובשבילנו זה הספיק. אנחנו הולכים, מפטפטים, מחליפים חוויות על רייקי, שגם יעל למדה, ועל כל נושא שאפשר לדבר בו, מחוויות קודמות בהודו, דרך פסיכולוגיה, ועד חברים ובני זוג נוכחיים, ותוך כדי הליכה אני שם לב שהכביש לא רק שלא מתחיל לטפס, אלא אפילו יורד, וגם נוטה לדרום מערב. אני אומר ליעל, ושנינו אומרים לעצמנו שבטח עוד מעט הוא יעלה, וגם יפנה יותר מזרחה. כל הזמן אנחנו מחפשים סימונים שיגידו משהו על הדרך למקדש, איזה שלט, בכל זאת עולי רגל הולכים בדרך הזאת, ואין כלום, נדה. בדרך אנחנו גם עוצרים מישהו שאומר לנו שזה בסדר, זה הכיוון, ורק מתעלמים מכך שאצל ההודים, גם כשהם לא יודעים משהו, הם לא יגידו לך שהם לא יודעים ויתנו לך בכל זאת תשובה, בדרך-כלל זאת שאתה מצפה לשמוע... אחרי אחד הפיתולים אנחנו רואים פתאום לא רחוק סכר על הגאנגס, דרומית לרישיקש, ומבינים שאנחנו ממש לא בכיוון. טוב, זה אומר שהלכנו לפחות איזה 5 ק"מ מיותרים, אם לא יותר, ואנחנו מתיישבים להחליט מה עושים, וגם לאכול משהו שהבאנו אתנו, שיעזור לנו להתאושש מהגילוי הלא נעים. נראה שהכי טוב יהיה לעצור איזה רכב שיעבור כאן וייקח אותנו עד לנקודת הפיצול מהכביש, אנחנו אומרים לעצמנו בדיוק כשמתקרב מדרום ג'יפ, ושתבינו, על הכביש הזה כמעט ולא נוסעים, אולי רכב אחד כל איזה חצי שעה. יעל מרימה יד, הג'יפ נעצר, ומסתבר שהיא מכירה את הנהג, שעובד ב'הימאליין גסט-האוס', שם היא שהתה בסך הכל יום אחד, כשהגיעה לרישיקש. מה תגידו?!? אני די המום, אני חייב להגיד, ואילו הנהג, מעט מופתע, וגם זוכר (את יעל), או לפחות מתנהג כך, ושמח לעזור לנו. הוא מכיר את מקום יציאת השביל מהכביש וייקח אותנו לשם, הוא אומר, ואני אומר ליעל שכנראה יש מישהו למעלה שדואג לנו…

מין עגבניות הודיות בדרך / צילום: איציק גונן

כשהנהג מוריד אותנו בנקודה ממנה יוצא השביל לכיוון המקדש, אני מתחיל לראות שישנם כאן כל מיני סימנים שאם הייתי שם לב אליהם קודם כשעברנו כאן, לא הייתי מפספס את המקום. למשל, לא הרחק מהנקודה עומד דוכן, ריק אמנם, למכירת חטיפים או משקאות, וזה סימן שאנשים נוהגים להיעצר כאן, ואם כן, אז למה דווקא כאן? יש כאן במקום גם הרבה קופים, בהבדל משאר הדרך שאתה רואה קוף פה קוף שם, אבל לא בכמויות, ואם יש הרבה קופים זה סימן שיש אוכל ויש אנשים, וכל זה מראה שדווקא כאן, באמצע הדרך, יש לאנשים סיבה לעצור... בקיצור, זה מחזיר אותי לסיפור המפל. יש סימני דרך, אבל אני לא רואה אותם, או למעשה לא קולט אותם. למה? כי בראש יש לי תבנית חשיבה (פרדיגמה), שלפיה במקום שבו עוזב את הכביש שביל הולכי רגל המוביל למקדש, שהוא מקום קדוש שעולים אליו אנשים ברגל כחלק מקדושת המקום, יהיה שלט מכובד, אולי גם באנגלית, שיגיד שזה המקום, ואולי גם מה המרחק וכל זה, זה מה שאני רגיל אליו. ואז אני מחכה שזה יגיע, וכשזה לא מגיע, ואין לי מפה ביד לבדוק את זה, אני אומר לעצמי טוב, זה בטח תכף יגיע, עוד מעט, ובאותו זמן לא קולט את כל הסימנים האחרים, שכן מגיעים, שאומרים לי שאני בעצם כבר במקום. אז כן, אמנם אין שלט, ואין שום דבר, אבל זה המקום שאנו מחפשים.

מגדל תפילה שפגשנו בשלב הטיפוס / צילום: יעל

טוב, אנחנו מתחילים לטפס, וזה וואחַד טיפוס, עלייה רצופה לאורך איזה 8 ק"מ, אולי קצת יותר. כנראה זו לא העונה או משהו, כי לאורך השביל אנחנו פוגשים מעט מאוד אנשים, וכולם כמעט יורדים מהרכס למטה. בחור אחד שפגשנו אישר לנו (בהינדית) שאנחנו בכיוון הנכון, אבל עכשיו אני קצת יותר זהיר עם התשובות שלהם... יעל סובלת בשקט; היא באה עם מין כפכפים כאלה, והעלייה על מדרגות הסלעים לא עושה לה טוב, מסכנה. האמת ששנינו לא ידענו איך הדרך תיראה, וגם לא היה את מי לשאול, רק שאני במקרה כזה הולך על נעליים, מה שבטוח. בכמה מקומות לאורך הדרך יש סוכות למכירת משקאות וצ'אי, עם ספסלי ישיבה, אבל עכשיו בתחילת החורף כולן ריקות, ואין כאן אף אחד, שממה. בשלב שבו אנחנו כבר די גמורים, נושאים עינינו לשמים, אנחנו מגלים פתאום צ'אי שופ אחד שכן מאויש, ומתנפלים בשמחה עליו ועל הבחור שמוכר בו. כוס צ'אי לכל אחד, ביסקוויטים, ואנחנו כמו חדשים, חוץ מהשלפוחיות שהולכות ומתרבות על רגליה של יעל…

יעל ואני בצ'אי-שופ שהציל אותנו... / צילום: המוכר במקום

הבחור בצ'אי שופ אומר שיש לנו עוד איזה 3-2 ק"מ, מה שנשמע די מעודד, ובאמת לקראת ארבע אחר-הצהריים אנחנו רואים ממרחק את המקדש, סוף-סוף! טוב, עכשיו גם השלפוחיות של יעל מונחות בצד, ואנחנו מנסים למהר ולהגיע, לפני שיחשיך. אנחנו חוצים את הכפר נילקאנתה שליד המקדש, כפר שיש בו 'דהארמסלה', מקום לינה לעולי רגל, שנראה כמקום שיכול לארח מאות עולי רגל ואולי יותר גם לפי אולמות הלינה הגדולים, וגם לפי המסעדות והחנויות בהן מוכרים מנחות שאותן יביאו עולי הרגל למקדש. כמו לאורך כל הדרך, גם כאן בכפר אין עכשיו עולי רגל, וכל מקומות הלינה והמסעדות ריקים, אבל לנו זה לא מפריע, ואנחנו מטפסים אל המקדש. אנחנו כאן לבד, ובעוד אנחנו מהססים לגבי הכניסה למקדש, אחרי שחלצנו נעליים ועלינו במדרגות לקומה השנייה, קורא לנו הבאבא במקדש פנימה, לחדרון התפילה. אני נכנס ראשון, והוא מברך אותי, יוצק לתוך ידי מים קדושים מהגאנגס, בהם אני מרטיב את שערותי, נותן לי מעט פראסאד (דברי מתיקה מבורכים), וקושר סביב ידי הימנית קבוצה של חוטים בצבעי אדום-לבן. לפני שאני יוצא ומפנה מקום ליעל, אני תורם קצת כסף למקדש, ואני עושה את זה ממש בשמחה! (ואם אתם שואלים למה, אז פשוט כי אני שמח וטוב לי...). כשיעל מסיימת אנחנו מחליטים לטפס במדרגות לחלק העליון של המקדש, ויוצאים החוצה למרפסת העליונה, ליד הצריח. השמש הולכת ושוקעת, האורות בכפר נדלקו זה מכבר, וכל העמק וההרים שמסביב מתחילים להתכנס לתוך עצמם, להעטות עליהם מין שמיכת פוך כהה, ולהכין עצמם לשנת הלילה. ויעל ואני? אנחנו מרגישים שחייבים לחגוג; יש לנו הרגשה כל-כך טובה, עד שיעל מתחיל לרקוד על מרפסת המקדש, בעוד שאני מנסה לעוף, מה שלא כל-כך עולה בידי, לצערי... אחרי יום מטורף כזה, עם חוסר ידיעה ברורה לגבי הדרך שבה אנחנו הולכים (ועדיין גם לא ברור איך בדיוק נחזור), טיפוס מתיש שלא נגמר, שלפוחיות כואבות (של יעל), שרירי רגליים כואבים (של שנינו), והרבה זיעה, בא לנו לחגוג, ולשמוח, וזהו, כל השאר לא חשוב…

יעל ואני ליד המקדש, עם השקיעה / צילומים: יעל ואני

הבאבא השומר והמברך / צילום: איציק גונן

...טוב, עכשיו איך חוזרים מכאן? אין מצב שנחזור ברגל, זה ברור, ומה שנשאר לנו לחפש זה אם יש איזה רכב שיורד מכאן, בכביש הצר והמתפתל לצפון מערב, לכיוון הגאנגס. זה יכול להיות ג'יפ או מכונית, כי אוטובוסים לא מגיעים לכאן, אומר לנו הבחור במסעדה. אנחנו מתלבטים אם לאכול כאן, ומחליטים שננסה למצוא קודם איזה רכב שנוסע, ואם נמצא נאכל כבר ברישיקש; אם לא נמצא רכב, ונצטרך להישאר לישון כאן איפשהו, אז כבר נתנחל באיזו מסעדה. אנחנו חוצים בהליכה את הכפר, ומגיעים לכניסה, ושם ממתינים. החושך כבר ירד על ההרים מסביב, ועל הכפר, ואנחנו מנסים לשמוע מנוע של איזה רכב נוסע, או איזה זוג פנסים, ובאמת אחרי איזה 20 דקות או משהו מופיע פתאום מהחושך ג'יפ, די רעוע ודי עמוס, ועוצר לידנו. הוא אמנם מלא, אבל אפשר לדחוס, אומר הנהג, בחור צעיר שנראה שמח לקחת עוד שני נוסעים ולהרוויח עוד קצת על נסיעה שהוא ממילא עושה. גם אנחנו שמחים כמובן על ההסעה, ואחרי משא ומתן קצר מסכימים לשלם לנהג 40 רופי כל-אחד, רופי לכל ק"מ (34), ועוד תוספת של 6 רופי, שיהיה. שני הנוסעים שישבו מקדימה עוברים אחורה, ומצטרפים לשלושה שכבר דחוסים שם, ואנחנו שנינו מקבלים את הכבוד לשבת במושב שליד הנהג, כשמוט ההילוכים תקוע לי בין הברכיים...

אם חשבתם שסיימנו את הרפתקאותינו להיום, אז טעיתם, ובגדול! מהר מאוד מסתבר שהנהג הזה לא ממש יודע לנהוג, ובדרך הזאת, שהיא צרה ומפותלת, ויורדת מההרים אל הגאנגס תוך חציית ערוצים עמוקים, ובמיוחד בלילה, זה אפילו מסוכן! בִמקום שני הוא מכניס כל הזמן לרביעי, מתקשה לקחת סיבובים חדים, נוסע צמוד לצד ימין, במקום שמאל (מה שמחייב אותנו להעיר לו), ואנחנו מרגישים שזה רק עניין של זמן שמשהו לא טוב יקרה כאן. חוץ מזה הבחור שיושב בפינה מאחורי יעל שולח אליה ידיים כל סיבוב, ואחרי שההערות שלה לא עוזרות אני צריך להשתלט גם עליו, בקיצור, שמח... כן, אז אחרי איזה 20 דקות של נסיעה זה קורה, כשאנחנו נכנסים עם הג'יפ במכונית שעולה מולנו, בצד הימני שלה, ומרסקים לה חצי מהפרונט, כולל הגלגל הקדמי הימני... למזלנו אף אחד מהרכבים לא נסע ממש מהר, כך שנפגעים בנפש אין, חוץ מהטראומה. כיוון ששנינו ישבנו קדימה דרוכים, ממש יכולנו לראות איך זה קורה, איך הנהג שלנו הולך להיכנס במכונית, ומה שנשאר לנו זה רק להתכווץ, להחזיק חזק (חגורות אין), ולחכות לבום, בוםםםםם... זהו, ופתאום לשנייה או שתיים משתרר שקט מוחלט; אף אחד לא זז, אף אחד לא נושם, וכל העולם מסביבנו קופא, אפילו הרוח אינה נשמעת. עכשיו כולנו יורדים, בודקים את עצמנו, אם כל האיברים במצב תקין, ומביטים במכונית ובג'יפ. הנזק לג'יפ לא גדול, פגוש קדמי קצת מעוקם, פנס ימין שבור, קצת פח דפוק, וזה פחות או יותר. המכונית לעומת זאת גמורה, לא יכולה לזוז, וכל השמונה או כמה אנשים שנסעו בה מקיפים את הפרונט הדפוק, מביטים ולא מאמינים. הנהגים צועקים, כל אחד מאשים את השני, ועל הפנים של הנהג שלנו אני יכול לראות שהוא יודע שהוא אשם. אחרי איזה רבע שעה של צעקות הנהגים אחד על השני, אנחנו חוזרים לג'יפ, נדחסים פנימה, ו...ממשיכים את הנסיעה, כאילו כלום. המכונית לעומת זאת נשארת תקועה שם, על פי התהום, באמצע שום מקום, יחד עם נוסעיה, כשנהגה סופק כפיים, מקונן על מר גורלו ועל מר גורלה... עכשיו אנחנו משגיחים בשבע עיניים על הנהג, יעל כל הזמן מעירה לו שייצמד לשמאל ולא לימין, ואני מוכן כל רגע לתפוס את ההגה ולמשוך שמאלה... אח, מה אני אגיד לכם, את הנסיעה הזאת עוד נזכור, יעל ואני, הרבה זמן…

ועוד פעם יעל ואני, הפעם בכחול, לסיום הסאגה / צילום: המוכר בצ'אי-שופ

אחרי איזה שעה, או קצת יותר, מאז שעלינו על הג'יפ, אנחנו יכולים לנשום לרווחה, הגענו ללאקסמן ג'ולה... אנחנו משלמים לנהג וממהרים, כל-אחד לגסט-האוס שלו, לעשות מקלחת חמה (יותר נכון מקלחת של דלי מים חמים), וקובעים להיפגש ב'כנען' לארוחת ערב (ליעל יש שם זכויות, כי היא עזרה להם לתרגם ולעצב את התפריט). אחרי הארוחה אנחנו חוגגים על בנופי את חוויות היום, עם כמה מהחבר'ה ושימי, שבא לבדוק מה קורה אתנו, כבר היה מודאג הבחור. יותר מאוחר אנחנו עוברים ל'שיווה', לסיים את הערב בכמה כוסות צ'אי, ובמשחק כאראם, שזה מין ביליארד הודי שמשחקים באצבעות על שולחן קטן. על משטח המשחק יש דיסקיות שחורות ולבנות, ובעזרת דיסקית שקופה, אותה מעיפים עם האצבע, צריך לפגוע בדיסקיות שהן הצבע שלך, ולהפיל אותן לתוך 4 חורים המצויים בארבע פינות הלוח. כל המשחק מתנהל בישיבה, זאת אומרת משחק קלאסי לעצלנים ולהודים, ששונאים להתאמץ שלא לצורך...