הודו אחרת 21 - מקוטאיאם להרי מונאר

פרק 21 – מקוטאיאם להרי מונאר

...חמש אחר הצהריים ואני, אחרי מקלחת טובה (דלי של מים חמים!) בגסט-האוס אַיידה (Aida) בעיירה מוּנאר (Munnar), מתנדנד לי לאיטי על נדנדת ספסל המוצבת בחוץ, מביט על ההרים שמסביב המכוסים שטיחים ירוקים של מטעי תה משורטטים ברשתות מופלאות של שבילים ומעברים ותחומים בגדרות נמוכות שעמודיהן צבועים לבן, וחושב שככה בדיוק נראים החיים הטובים, לא יותר, ובמיוחד שהיום יש לי יומולדת. כן, תודה, תודה על הברכות...

איך הגעתי לכאן, להרים הגבוהים והירוקים האלה אתם בטח שואלים, אחרי שאתמול בערב, כשעזבתי אתכם, הייתי עדיין בשפלת החוף החמה והלחה, אפופת היתושים, מחפש סימנים ומבקר באתרים ומקומות בעקבות ארונדהטי רוי ו'אלוהי הדברים הקטנים'? כן, בהחלט שאלה במקום, אז בואו נחזור ברשותכם מעט אחורה לקוטאיאם ואיימנם ולגסט-האוס של רג'י ובינדו, ונראה איך התחיל היום שלי.

   הבוקר נפתח בשירתה היפה של קו-קו שבקעה מחדר ההורים, ריחפה לה באוויר, ושטה ויצאה אל המרפסת שם ישבתי וקראתי, מושכת אחריה את קו-קו עצמה. "את באמת שרה יפה!", החמאתי לה, והיא סיפרה לי בגאווה שהיא במקהלת בית-הספר שלה. "אולי יום אחד תהיי זמרת מפורסמת", אמרתי, "את רוצה"? קו-קו חייכה בביישנות ומיהרה להיכנס פנימה, מחדשת את שירתה כך שאשמע. כשסיימה ללבוש את תלבושת ביה"ס הרגילה, עם חולצת הקרם וחצאית הבורדו, אותה היא אמרה לי אתמול שהיא אוהבת יותר מהתלבושת הלבנה, היא הצטרפה אלינו על המרפסת לכמה צילומי פרידה. אחרי שצילמתי את המשפחה, ורג'י צילם אותי עם הבנות, קו-קו צילמה אותנו, המבוגרים, אלא שההתרגשות כנראה הכריעה אותה והתמונות יצאו מטושטשות, לצערי, אפילו שהיא ניסתה כמה פעמים. אחרי הצילומים הביאה לי בינדו את ספר המבקרים שלהם וביקשה שאכתוב משהו על האירוח. כתבתי בשמחה, באנגלית כמובן, כדי שהם יוכלו לקרוא, ואפילו הוספתי משפט מיוחד בשבילה, משהו כמו שאם נתמקד בדברים הטובים שיש לנו, גם כשהם מעטים, תגענה גם הזדמנויות חדשות שעכשיו אולי אנחנו לא רואים אותן כי אנו עסוקים במה שלא טוב ולא מספק... כן, קצת עידוד וחיזוק התקווה נראו לי במקום עכשיו, והיה חשוב לי לכתוב לה משהו אישי ומיוחד עבורה.

   בדרך לביה"ס אספנו שוב את רון רוי, את אמו, והפעם גם את אביו, וארבעתנו נדחסנו באחורי הריקשה, כשרג'י נוהג וקו-קו מקדימה, מנסה לא להפריע לו. את אמא של רון ואת הילדים הורדנו בביה"ס, כשאני נפרד שוב מקו-קו, לעיני חברותיה המתלהבות, מבטיח לשלוח לה ולהוריה את התמונות שצילמתי אותם. אבא של רון ירד בעיר, וראיתי ששילם לרג'י 20 רופי על הנסיעה (שכנים, חברים, אבל ביזנס זה ביזנס...), ואותי לקח רג'י לתחנת האוטובוסים המרכזית של KSRTC (Kerala State Road Transport Corporation). כבר אתמול בערב הרגשתי שמיציתי את מה שרציתי לראות בקוטאיאם ובאיימנם, ובאותה מידה גם הרגשתי שהחום, הלחות והיתושים הורגים אותי (הצילו!), ואני חייב דחוף התרעננות בהרים. מכיוון שלמונאר התכוונתי להגיע בכל מקרה, החלטתי לנסוע קודם לשם, להתרענן, להתאושש, ורק אחר-כך לרדת לאחד החופים ובסוף לחזור לאלֶפי (הסמוכה לקוטאיאם), שבה אני רוצה לבקר באתרים נוספים הקשורים ב'אלהי הדברים הקטנים'.

זהו, עכשיו הגיע הרגע להיפרד גם מרג'י, ושנינו מתרגשים. כמעט יומיים ביחד, הרבה שיחות אישיות וסוד כמוס אחד, ואפילו שלפעמים הרגשתי שהוא קצת העיק ולחץ, הרי בס"ה הוא עזר לי המון בניסיונותיי לאתר את המקומות הקשורים בספר, וחסך לי זמן יקר. יש אפילו דברים שלא הייתי מגיע אליהם בלעדיו, למשל הרחצה בנהר המינאצ'יל. אנחנו לוחצים ידיים ואני נותן לו 500 רופי, לפחות 100 רופי יותר ממה שהייתי אמור לתת לו. רג'י מביט בי מופתע, לוחץ שוב את ידי בחום, ומבקש שאם אעבור פה שוב, שאבוא לבקר, הם מחכים לי!

   ליד קולנוע אבהילש הסמוך מבשר מדביק המודעות על סרט חדש, וגם אני מרגיש שזהו, הסתיים פרק אחד ואני בדרך לפרק שאך זה מתחיל, סרט חדש. האוטובוס הבא למונאר אמור לצאת עוד מעט, ב-09:30 , וזו נסיעה של 5 שעות. יש לי עניין להגיע לשם מה שיותר מוקדם, כדי להתארגן ולנוח, אחרי שני לילות בתנאים לא ממש אידיאלים, ואני ממהר לחפש איפה יעמוד האוטובוס, שצריך לעצור באיזשהו מקום ברציף ולאסוף נוסעים. יש כאן בתחנה משרד אינפורמציה לתיירים שאמור לסייע לזרים כמוני, ואחרי שאני לא מצליח לבדי, אני פונה לשוטר מהמשרד ושואל. השוטר, לבוש בקפידה, מגוהץ ומעומלן, במראה בריטי לחלוטין, כולל שפם גזוז ומדויק, עומד בפתח המשרד, מתחת לשלט עליו כתוב WELCOME, ונראה שהוא תוהה בינו לבינו איך הוא הולך להעביר את היום הזה. בתוך המשרד יושב שוטר נוסף ומעיין בעיתון הבוקר, ורק אני מפר את שלוות הבוקר של שניהם. האמת שאני מרגיש קצת לא נעים בעניין הזה, אבל עוד פחות נעים יהיה לי לפספס את האוטובוס ולחכות עוד שעה. השוטר ה'בריטי' אומר לי שהוא יברר והולך למשרד התחנה. כשהוא חוזר, אחרי כמה דקות, הוא אומר לי שהאוטובוס יוצא ב-09:30, שזה ממש עכשיו. טוב, את זה כבר בררתי שם קודם, אבל איפה האוטובוס עומד? ה'בריטי' אומר שהאוטובוס עדיין לא הגיע, ובאותה עת בוחן את שלטי האוטובוסים הנכנסים לתחנה בזה אחר זה, הכתובים במלאיאלאם, מנסה לגלות האם אחד מהם הוא האוטובוס למונאר.

   בשלב הזה אני מחליט שאהיה הפרויקט האישי של השוטר הזה. מה יש, לא מגיע לי קצת יחס וטיפול אישי? הרי אני כרגע הזר היחידי הנמצא בתחנה, עד כמה שאני יכול לראות בין עשרות הממתינים שם. אני נשאר לעמוד ליד השוטר וליד המשרד, שיהיה ברור שאני לא זז מכאן עד שהוא מאתר לי את האוטובוס למונאר. לאחר כמה דקות ה'בריטי' מחליט לקחת מנוחה, ו'מעביר' אותי לסגנו, שנאלץ בחוסר חשק בולט להפסיק לקרוא עיתון ולצאת החוצה. עכשיו הוא זה שעומד לידי ובוחן כל אוטובוס שנכנס לתחנה, ואז, אחרי כמה דקות, הוא מודיע לי בשמחה "הנה, זה האוטובוס!", ומראה על אוטובוס שנכנס עכשיו לתחנה, נעצר ומוריד נוסעים. הנהג גם הוא יורד ונעלם, ואני ועוד כמה נוסעים הודים מתקרבים לאוטובוס ותוהים מה עכשיו? אחרי איזה 10 דקות חוזר הנהג, ועוד כמה נוסעים שירדו, מסתבר, לשירותים, וכולנו מזנקים עליו ועולים. זהו, העיקר שזה האוטובוס ואני עליו (תמורת 86 רופי), ויש מקומות ישיבה, וגם מקום מאחור לשים את ה'בית', ואם השעה כבר עשר זה ממש לא מזיז לאף אחד, העיקר שיוצאים לדרך, עוזבים את החום, והלחות, והיתושים, ויאללה, עולים להרים הקרים!

     כמעט למן תחילת הנסיעה אנחנו מתחילים לטפס בכיוון צפון מזרח, אל 'הרכס הגבוה של טראבאנקור'. הדרך מתפתלת כמו נחש, מלאת סיבובים ועיקולים, והנהג משתדל לקחת אותם במהירות המֵרבית, מה שהופך את הנסיעה לסוג של רכבת הרים תוצרת קראלה, כשאצלי באוזניים שואג שלומי שבן את סיפורה של דניאלה, שעכשיו היא "פותחת את הרדיו, רוקדת ושרה, תופסת את הראש בשתי ידיים ואומרת איזה שיר, איזה שיר!"... סחתיין שלומי, משתלב נהדר עם רכבת ההרים הזאת, אבל מה עם האלבום השני? (הערה מאוחרת: עד שאתם קוראים את הפרק הזה [כשהוא פורסם לראשונה], שלומי הוציא סוף-סוף, אחרי שבע שנים, את האלבום השני שלו, מזל טוב! ובינתיים הוציא מאז עוד כמה אלבומים).

   הכביש עולה צפונה לקוטאמאנגאלאם, ואז פונה מזרחה לכיוון מונאר. כמעט לאורך כל הדרך אפשר לראות הרבה דקלי קוקוס ושיחי בננות, ורק לקראת סוף הנסיעה, כשהגובה כבר רב, הדקלים נעלמים. באדימַלי, אחרי קרוב ל-4 שעות נסיעה, אנחנו עושים הפסקת פיפי. אני קונה עוד שתייה, וענבים, ושם לב שעדיין חם, למרות הגובה, והגברים המקומיים עדיין מקפלים את המונדו שלהם כלפי מעלה, כדי לאוורר את כל העסק שלהם שם למטה. עוד שעה מטפסת של נסיעה ואנחנו במונאר, שבמזרח קראלה.

מונאר (Munnar) יושבת בגובה 1524 מטר, והיא מהווה את המרכז המסחרי של אחוזות לגידולי תה (ועוד כמה תבלינים) מהגבוהות בעולם. זוהי 'היל סטיישן' אופיינית, אחת מעשרות ערים ועיירות שהוקמו ע"י הבריטים במהלך שנות שלטונם בהודו, מקום לברוח אליו כשהקיץ ההודי במישורי החוף והשפלה הופך קשה מנשוא. כבר מספר ק"מ לפני מונאר אפשר היה להתחיל לראות משני צידי הכביש את שטחי מטעי התה העצומים, ש-80% מהם בבעלות משפחת טאטא העשירה (הידועה גם כחברה המובילה בהודו בתעשיית המכוניות), וכן ריכוזים של מגורים עבור העובדים ובונגלוס מיוחדים למנהלים.

   בתחנת האוטובוס אני לוקח ריקשה לגסט-האוס Aida, עליו המליץ לי מישהו ("בעלת הגסט-האוס, אַיידה, אוהבת ישראלים ועושה אחלה שקשוקות..."). הגסט-האוס, הממוקם מחוץ למרכז העיר, מלא כיאה למקום מבוקש, ומה שיש לאַיידה ולרוֹי בעלה להציע לי זה חדר עם 4 מיטות, אחת בצד ועוד 3 זו ליד זו. רוֹי מתחייב להכניס פנימה רק ישראלים, אם יגיעו, ואומר שאם אשאר בסוף לבד אשלם רק 200 רופי (לעומת חדר רגיל לזוג שעולה 500 רופי). אם יבואו עוד, כ"א ישלם 150. מחר אולי יתפנו חדרים ואז אפשר יהיה לעבור. לאחר היסוס מה אני מחליט להמר וללכת על זה (בתקווה שעד מחר לא יגיע הנה אף ישראלי), כי החדר גדול ונקי, השירותים מסודרים, ורוי מבטיח לי כמה דליי מים חמים שארצה, וגם הוא וגם אידה מלאי חיוכים, ולא שוכחים להזכיר את השקשוקה המפורסמת...

   זהו, עכשיו אני על נדנדת הספסל בחוץ, אחרי מקלחת טובה, מביט בנוף ההררי הירוק, בחוות התה שממערב, ומקשיב לאלבום השלישי של קולדפליי (Y&X) עם Fix you, שנתקע לי בראש בימים האחרונים ומסרב לעזוב. אט-אט יורד לו הערב, לאחר שהשמש נעלמה כבר קודם מאחורי ההרים, ויחד אתו מגיע הקור, משהו שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. עכשיו צריך משהו ארוך, וזו הזדמנות לשלוף את מעיל הפליס ששכב עד כה בתחתית ה'בית' מובטל וחסר תעסוקה, ולהתעטף בו. חוץ מזה צריך גם למצוא משהו לאכול, במיוחד שהיום עוד לא אכלתי אף ארוחה רצינית. אני עולה לקומה שנייה ומאתר שלושה ישראלים צעירים, זוג ועוד בחורה, ושואל איפה כדאי כאן לאכול. יש מסעדה קרובה אומר הזוג, אבל האוכל לא משהו, והבחורה, הדס מרעננה, רזה ודי גבוהה, שיער שטני, בת 24 לערך, נראית נחמד, אומרת שאם אני הולך לאכול במרכז היא מצטרפת. אנחנו מתארגנים, יורדים לכביש, עוצרים ריקשה ונוסעים למרכז למסעדה שמגישה אוכל הודי וסיני, Hotel Mezban.

   יומולדת שלי היום, אם שכחתם, והדס, בלי שהכנתי אותה מראש, מצטרפת לארוחה זוגית לציון המאורע. אני מזמין כמה מנות, הקור הזה עשה אותי ממש רעב, והדס מספרת שכרגע היא מטיילת לבד, אבל זה משתנה כל הזמן. היא התחילה עם עוד מישהו, אחר-כך הם נפרדו, ובהמשך היא התחברה לאחרים. כרגע בגסט-האוס היא נמצאת עם עוד זוג שהכירה מקודם. היא כבר 4 חודשים בדרום ומתכננת לעלות צפונה, אבל כבר יודעת שבמרץ תצטרך לחזור לארץ, בגלל הלימודים, וזה מה זה מלחיץ אותה העניין הזה שיש לה כבר תאריך חזרה... היא הגיעה למונאר אתמול, והלילה הקודם היה ממש קר, "שמיכה אחת לא תספיק לך" היא אומרת, ומהדקת את הפונצ'ו סביב כתפיה.

אחרי האוכל אנחנו יוצאים, ובחוץ באמת כבר ממש קר, אבל יש גם בונוס: אין אפילו רבע יתוש בסביבה! הקור הזה מחזיר אותי אל הלילות הקרים של מנאלי, בנובמבר לפני איזה שלוש שנים, ואל שמיכות ה'בטון' העבות שהיו לי שם, שבקושי הצלחתי לזוז תחתיהן... והדס? היא עדיין לא היתה בצפון ועכשיו היא שואלת אותי מה כדאי ואיפה, ויש לי הרבה סיפורים בשבילה על הצפון והאנרגיות המטורפות שעפות שם. הדס מקשיבה ומסתקרנת, ונראה לי שהיתה מוכנה לצאת לצפון כבר עכשיו...