פרק 8 – בחזרה לגאליסיה
יום הליכה 6 (21.5.22) – מקמינהה שבפורטוגל לאויה (Oia) שבספרד
ארוחת הבוקר שלנו במלון היתה מעולה! כבר הרבה זמן שלא אכלנו ארוחת בוקר כה מפנקת; אין מה לומר חברים, מיקום המלון וארוחת הבוקר שלו הפכו את השהייה בו לשווה ביותר, בהחלט מומלץ, והנה פרטיו: Design & Wine Spa Hotel, Praca Conselheiro Silva Torres no. 8, 4910-122. טוב, המונית שהזמנו הגיעה בעשר ולקחה אותנו (5.5 אירו לכולנו יחד) לנקודת החציה ממנה יוצאות סירות הטקסי. כאן הצטוותנו לעוד 4 אנשים שכבר המתינו שם, שילמנו 6 אירו לכל אחד, ויחד התישבנו בסירת הטקסי וחצינו את נהר מינהו (Minho) בדרך לספרד.
חציית הנהר היתה מהירה ולשמחתנו הגלים היו נמוכים וללא רוחות או משהו. במעבורת הציבורית זה לקח בעבר כ-15 דקות (מחיר 1.5 אירו), ועם סירת הטקסי, שגם חוצה במקום צר יותר, זה היה עניין של דקות. אגב, עם שתיים מהנוסעות אתנו בסירה שכרגע צועדות ביחד, בחורה גרמניה בשם ליבּאנה ובחורה צ'כית, עוד ניפגש בהמשך הדרך, אך על כך אספר מאוחר יותר. הסירה הביאה אותנו לחוף שומם, כ-1.5 ק"מ דרומית ל- A Pasaxe (לשם הגיעה המעבורת הציבורית ומשם גם ממשיך המסלול של דרך החוף לכיוון גוארדה). ליד החוף בו נחתנו עובר נתיב ה-Senda Litoral שממילא תכננו ללכת עליו, כך שעבורנו מקום הנחיתה יצא מעולה. נתיב ה-Senda Litoral כאן הולך לאורך החוף, עוקף מדרום את הר סנטה טקלה (Monte Santa Tecla) וממשיך לעיירה גוארדה שם נפגשות שתי הדרכים. כל שנותר לנו כעת אם כך הוא להזיז את מחוגי השעון עוד שעה אחת אחורה (שעתיים הבדל מהארץ), לאפסן את הפורטוגזית שאספי עמל עליה מדי יום וייצג אותנו בה בכבוד, ולהתחיל לצחצח את הספרדית שלנו.
מעניין לדעת שעל הר סנטה טקלה (סנטה טרגה-Trega בגליסיאנית) אותו אנו מקיפים עכשיו, שגובהו 341 מטר, נמצאו שרידי עיר שראשיתה במאה ה-1 לפנה"ס ובה חיו לפי הערכה כ-5,000 תושבים שהיו חלק מהתרבות הקאסטרו-קלטית שהתפתחה בצפון מערב האי האיברי מסוף תקופת הברונזה ועד לעלית התרבות הרומית. במקום יש פארק ארכיאולוגי המציג את שרידי התרבות הקאסטרו-קלטית, וב-1931 הוכרז האתר הארכיאולוגי שבראש ההר כ'אנדרטה היסטורית ותרבותית לאומית'. לאורך חוף האטלנטי, במסלול בו אנו צועדים, ניתן לראות את שרידי אתרי עבודות המלח O Seixal שהוקמו כאן בתקופה הקאסטרו-קלטית, במחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה ופעלו עד למאה ה-4. אתרים אלה מוקמו באזורים שטוחים לאורך החוף, כאשר בעת הגאות כוונו מי הים בעזרת תעלות לתוך תאים מלבניים מרוצפים באבנים ושם מי הים נותרו להתאדות בעזרת השמש והרוח, כשבסוף התהליך נותר מלח אותו ניתן היה לאסוף. נראה כי בני התרבות הקאסטרו-קלטית היו אלה שאחראים לביצוע העבודה והתחזוקה והשוטפת, גם לאחר הגעת הרומאים, כולל איסוף המלח לערמות קטנות בתחילת כל קיץ.
מסלול ההליכה פונה כעת מעט צפונה, ומרחוק כבר ניתן לראות את גגות בתיה הצבעוניים של העיירה גוארדה (A Guarda), אני אוהב את הצבעוניות הזאת! בזמן שיואבי דוהר קדימה עם האפליקציה (וגם נח מאתנו קצת...), אנחנו נהנים מכל מיני ציורים וכתובות על בתיה הקיצוניים של העיירה. ממש בכניסה לעיירה מקדמת את פנינו שיירה מרשימה של מכוניות עתיקות מאמצע המאה הקודמת. יש כאן מכוניות מדגמים וצבעים שונים: שחור, אדום, אפור, לבן, כולן עם גגות פתוחים ומראה מכובד ואצילי כזה. המכוניות נראות מתוחזקות היטב ונהגיהן-בעליהן, לעיתים עם האשה לצידם ולעיתים עם חבר או לבד, נוהגים לאט ובזהירות ונראים רציניים כאילו הם כרגע ממש במשימה להצלת כדור הארץ...
אנחנוחולפים ליד הנמלהקטן של גוארדה ומטפסים אל החלק ההיסטורי והיפה של העיירה, עד לכיכר רלו (Plaza do Relo) בה נפגשים דרך החוף המרכזית של הקמינו שמגיעה ישירות מ- A Pasaxe שעלנהר מינהווה-Senda litoral בה צעדנו עכשיו לאורך החוף. מגיע לכיכר רֶלו שההיסטוריה נוזלת אצלה מכל אבן, שנשב בה מעט, ואנו אכן מתישבים ב-Art Cafe שבכיכר ומזמינים קפה. עד שהקפה מגיע אני קופץ ללשכת התיירות הסמוכה לקחת מפה של העיירה ולשוחח מעט עם הפקידה המקומית. אז ככה, שתדעו: גוארדה היא עיירה פעילה, צבעונית ונחמדה. חיים בה כ-10,848 תושבים (2011) שעיסוקם המרכזי הוא דיג וגידול סרטנים ורכיכות, ובקיץ גם תיירות. יפה להם.
לאחר הקפה אנו יוצאים מהכיכר צפונה, עוברים ליד כנסית סנטה מריה (Iglesia de Santa Maria) וליד האלברגה הציבורית תוך כדי יציאה מהאזור הבנוי ואז פוגשים לראשונה בספרד את אבן הדרך הגליסיאנית המפורסמת שליוותה אותנו לאורכו של כל החלק האחרון של הקמינו פרנסס. איזו שמחה! האבנים המושקעות האלה, שנראות כמו אובליסקים קטנים לאורך הדרך, נותנות לך במדויק את המרחק שנותר לך עד לקתדרלה בסנטיאגו, ויש בהן עבורנו משהו מאוד מוכר וידידותי מאז הקמינו הראשון. אבן הדרך הזאת היא סיבה טובה לעצור ולהצטלם לידה, כשברקע מפרצי החוף והמשך מסלול ההליכה. ולא פחות חשוב, האבן הזאת מלמדת אותנו שכנראה בסוף היום נגיע למחצית מרחק ההליכה שלנו מפורטו ועד סנטיאגו. וואלה, נחמד לדעת!
מכאן אנו יורדים אל החוף עם המפרצונים המסולעים, כאשר רכסי ההרים שממזרח יורדים בתלילות ישר אל החוף ולא משאירים מקום לרצועת חול. הנוף כאן נהדר, הכל ירוק ורענן, וגם השמים נוחים לנו היום (מחר מבטיחים גשם) ומזג האוויר נעים. אחד הדברים המעניינים שניתן לראות כאן בחוף תוך כדי הליכה לאורך Ruta de las cetarias אלה 'משתלות' טבעיות למחצה (כפי שניתן לראות בצילום למטה), ששימשו בעבר לאיסוף ושימור לובסטרים, סרטנים חומים וסרטני עכביש, תוך ניצול הגאות לחידוש המים ושמירה על חיי הסרטנים לאורך שבועות. משתלות אלה כבר אינן פעילות היום, ועדיין ניתן לראות כאן סרטנים שעושים דרכם בשטח ה'משתלה'.
מכאן אנחנו ממשיכים לכיוון אויה (Oia) בנתיב של כ-13 ק"מ שחלקו כולל הליכה על מסלול אופניים (ciclovia) שנמצא במקביל לכביש PO-552. ראוי לציין שבמשך היום מאז שחצינו את הגבול לספרד, לא ראינו כמעט אף צליין שהולך בקמינו. הארבעה שחצו איתנו בסירה חתכו ישר לגוארדה כשאנחנו עשינו את העיקוף ורק אחת מהם, הבחורה הצ'כית הצעירה בשיער שחור קצר, פגשנו בהמשך צועדת לבדה בקרבת אויה. גם רוכבי אופניים כאן על מסלול הרכיבה כמעט שלא נראים. וכל זה מוסיף לפסטורליות של הנוף, ליופי ולשקט שמסביב. לקראת העיירה Portecelo ('תלבש את זה') ניתן לראות את שרידי שריפת היערות שהיתה כאן ב-2017. חרף השריפה מלפני 5 שנים הנוף ממשיך להיות נהדר, ירוק וחי, ויש גם פרחים לא מעטים בקרבת סלעי החוף. הגליסיאנים גם דואגים לנו, הצליינים, ולאורך הדרך פגשנו מספר 'אזורי מנוחה לצליינים' עם שולחן או שניים ותצפית נאה על החוף.
ההליכות הארוכות של ארבעתנו יחד, לאורך החוף ובאזור החורש ההררי, הן הזדמנות מעולה לדבר על מלא דברים, למרות שגלי טוענת שרוב השיחות שלנו הן על ספורט, כדורגל וכדורסל (בדיוק עכשיו מתקיימת סדרת הגמר על אליפות ה-NBA בין גולדן סטייט לבוסטון). למשל כבר ביום ההליכה השני פנה אלי אספי וביקש שאספר קצת על אמא שלי, ואח"כ גם על אבא שלי, שנפטרו עוד טרם שהוא נולד. ברגע שהתחלתי לספר ולהיזכר בכל מיני אנקדוטות, זה הוביל לעוד ועוד סיפורים שגם גלי זוכרת והפך למעין מסע משפחתי שלי אל הורי ושני אחיי. יש גם מראות בהליכה שמזכירים לנו תמונות ממקומות אחרים בעולם בהם טיילנו, מדרום-אמריקה ועד להודו, וזו סיבה טובה לשתף את האחרים בזיכרון, מה שמוביל לזיכרונות נוספים שצצים ועולים כאסוציאציות. בקיצור, נראה לי שאין נושא כמעט שלא נגענו בו תוך כדי הליכה, אם כי ייתכן שעל ספורט דיברנו יותר...
בהליכה אנחנו גם שרים יחד לא מעט ויש אפילו כמה שירים שנדבקו אלינו ומסרבים לפנות מקום. למשל 'שיר השכונה' של התרנגולים, או השיר 'בחולות' ששר בזמנו יוסי בנאי כחלק משירי 'תל-אביב הקטנה'; או השיר King of the Bongo של הזמר מאנוּ צ'או, שסוחב אחריו מיד גם את Jungle Drum של אמיליאנה טוריני. גם 'בלה צ'או' מאוד פופולארי אצלנו, ואפילו חיברנו לו מילות קמינו מיוחדות בהמשך הדרך, וגם Death is not the end של בוב דילן. השיר 'פנקס הקטן' של ששי קשת (ואבירמה גולן במשפט האלמותי: "קח אותי לשם!") חנה אצלנו זמן רב וסרב לעזוב תוך שאנו מנסים לדלות מהזיכרון את מילות השיר המבוססות על סיפור נוגע ללב שכתב הסופר דיימון ראניון. למה הוא חנה אצלנו אתם שואלים? ובכן, גלי טענה בתוקף שזה השיר הכי אהוב על מור בעלה. יואבי, שלא הכיר את פריט המידע הזה על אף שמדובר באבא שלו, התקשר אליו תוך כדי הליכה כדי לברר אם זה נכון. מור מצידו אמר שהוא בקושי זוכר את השיר הזה ובכלל, הוא אוהב כל פעם שיר אחר... הממ... אתם הבנתם את זה? כך או כך תסכימו איתי שבהחלט מעניין לנו.
בהמשך הדרך אנו עוזבים את נתיב האופניים ויורדים בדרך מקסימה אל הכפר הקטן והיפה Oia הסמוך לחוף הים. רחובות הכפר מרוצפים ובתיו עשויים אבן, ויש כאן 2 ברים ולפחות מסעדה אחת שלצערנו היתה סגורה כשהגענו. האטרקציה המרכזית של המקום, מלבד הנוף הנהדר, הוא מנזר ציסטרציאני מרשים, המנזר המלכותי של סנטה מריה דה אויה (Real Mosteiro de Santa Maria de Oia), שנוסד בשנת 1137 בקהילת גליסיה והצטרף למסדר הציסטרציאני ב-1185. הנזירים הציסטרסיאניים (Cistercenses) שנקראו גם 'נזירים לבנים' השתייכו למסדר נזירים קתוליים שפעל באירופה מאז ימי הביניים. שרידיו נשתמרו עד ימינו וגם המנזר בלטרון (מנזר הטראפיסטים) שייך לזרם זה. חיי הנזירים במסדר זה התאפיינו בעבודת כפיים מאומצת, בעיקר בחקלאות, וכן עיסוק במתכות. הם היו הראשונים שהביאו לאירופה את טכנולוגית התנורים הרמים (סוג של כבשן מטלורגי) להפקת ברזל. אגב, זה המנזר היחיד ממסדר זה שנבנה מול הים במיקום כה מרהיב. לצערנו המנזר נמצא מזה זמן בבעלות פרטית והוא סגור ונעול. לא מתקיימות בו מיסות, ובחלק קטן ממנו יש סיורים מודרכים אך רק בספרדית. חבל. היה יכול להיות מאוד מעניין לבקר בו ובכנסייה, ואולי גם לשמוע כאן איזו מיסה.
אחרי שאני בוחן מקרוב ומצלם כל מה שניתן לראות מחוץ למנזר, אנו עולים חזרה לשביל האופניים, ועוצרים ליד סופר כדי להצטייד באוכל. אם המסעדה סגורה אז יש לנו תמיד שפים שימלאו את מקומה. מכאן עוד הליכה קצרה ואנחנו מגיעים ל'בית של טוני', כאן נישן הלילה. מסביב חלקות חקלאיות, גני ירק קטנים, בתי אבן עם גגות רעפים כתומים וגלי הים, מרגיש לי אחלה! בתזמון מעניין טוני עצמה מגיעה גם היא במכונית (היא ובעלה גרים ליד הדירה אותה הם משכירים), והיא מסבירה לנו במאור פנים כל מה שצריך לדעת. טוני היא אשה כבת 50, מבנה גוף נערי ונמרץ, חביבה וממוקדת, שיער קצוץ חום כהה (צבוע אני מניח). האנגלית שלה על הקרשים, וזה קצת מפתיע לגבי מישהי שמארחת צליינים ואורחים מכל העולם. היא מְתַקשרת בעיקר בספרדית, עם אספי, שמשפר בהזדמנות זאת את כל מה שלמד בטיול שחרור בדרום אמריקה. בזמנו קראנו הרבה המלצות עליה, אך מה שאני רואה כרגע יותר זו איזו מין שיגרה מכנית שהשתלטה עליה. חסרה לה ההתלהבות של הלנה, שכל אורח שמגיע אליה הוא חגיגה, וחסר לה גם מאור הפנים הפשוט והבסיסי כמו זה של יוג'ניה.
אנחנו מתארגנים בחדרים, גלי ויואבי בחדר עם מיטה זוגית ואספי ואני בחדרון שבחלקו גג משופע ויש בו שתי מיטות לא גדולות. מזל שאף אחד מאיתנו לא דני אבדיה... לאחר המקלחות ניגשים השפים גלי, אספי ויואבי להכין לנו ארוחת ערב מלכותית והפעם פסטה מהוללת, (ראו בתמונה), סלט ירקות וכמובן בקבוק יין אדום, כמיטב המסורת הצליינית. ערב משפחתי כייפי, ומה צריך יותר? אחרי הארוחה גלי ויואבי גמורים, הולכים לישון, ואספי ואני עוברים לשחק 'יניב'...
ורגע לפני סיום היום, הנה סיכום קצר של יום ההליכה השישי. אז ככה, היום היה לנו יום מעניין, מגוון ומהנה גם ללא אטרקציה מרכזית אחת, למעט חציית נהר מינהו והמעבר מפורטוגל לספרד. מזג האוויר היה אתנו ואת הנוף מאוד אהבתי; אורך מסלול ההליכה היה צנוע יחסית (22 ק"מ). ויש גם 3 המלצות: 1. חציית הנהר בסירת הטקסי היא עניין של דקות ומומלץ להעדיפה, גם למי שחושש משייט, על פני סיבוב ארוך ויקר יותר עם אוטובוס או מונית. 2. מבחינת עניין בהליכה מומלץ להקיף את הר סנטה טקלה מדרום בנתיב של Senda Litoral (אפילו שזה ארוך יותר) ואחר-כך גם לחצות דרך החלק ההיסטורי של העיירה גוארדה, ולא לעקוף אותה דרך החוף. 3. ניתן ללון גם באויה (Casa Puentas); אנחנו התלבטנו בין שניהם ובסוף בחרנו ב'בית של טוני'. אם נשארים לישון באויה, אז גם אפשר לאכול במסעדה שנפתחת מאוחר יותר. בכל מקרה אם אתם לנים מחוץ לאויה ולא הצלחתם לאכול שם, ואתם גם לא מתכננים להגיע למסעדה במלון גלזגו בהמשך הדרך, עצרו לקנות מצרכים באויה כדי שתוכלו להכין לכם ארוחת ערב איפה שתישנו.
