פרק 3 – קריעת תחת בדרך לשירה
יום שלישי למסע ושני לטיפוס – יום שישי, 30.9.2016
בשש וחצי יש לנו השכמה, ומחוץ לאוהלים כבר מחכות לנו הקערות הירקרקות עם מים חמימים לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים. אנחנו מתארגנים, אורזים את התיקים ומקפלים את השק"שים. אצלי יש בעיה עם הרוכסן שנפתח לכל אורכו לאחר שסוגרים אותו, ואספי ונסטו עובדים עליו ומדווחים על תיקון, נקווה שיחזיק מעמד. בשבע ורבע אנחנו באוהל חדר האוכל לארוחת בוקר. מסתבר שגלי לא ישנה טוב הלילה באוהל הקטן, חרף הגרלנדה ופתיחת האוהל, וכעת היא מעלה את האפשרות לישון בלילה הבא באוהל חדר האוכל, שהוא אוהל גדול וגבוה ופחות מחניק. גבי נכנס וממלמל "אהמממ..." כזה, שבמהרה יהפוך עבורנו לסימן ההיכר שלו ויגרום לכולנו לחייך כל פעם ולהחליף בינינו מבטים, ומוזג לקעריות שלנו מין דייסה דלוחה, שתלווה אותנו מכאן ואילך כל בוקר. הדבר היחיד שאפשר להגיד לזכותה זה שהיא חמה, וכל דבר חם בבוקר הקר מתקבל בברכה גם אם הטעם קרוב לבלתי נסבל (גלי היחידה שמוותרת על התענוג הזה)... עוד בארוחת הבוקר טוסט, חביתה, נקניקיה, עגבנייה ומלפפון חתוכים, ריבה ודבש ושתייה חמה. אני הולך על אבקת שוקו 'מיילו', אבל עם מים במקום חלב זה פשוט גרוע, אז אני מקנח עם טסטר צ'ויס מהאריזות שגלי הביאה.
יורי ואספי שקועים בדייסה בארוחת הבוקר
אספי מנתח את המצב טרם היציאה
לאחר ארוחת הבוקר אנחנו מתארגנים ליציאה, וזו גם הזדמנות לעשות היכרות עם כל הצוות שמלווה אותנו, לפי בקשתנו. לפני שאנו זזים נסטו מעמיד את כול הצוות בשורה ואנו עוברים ולוחצים את ידיהם, אומרים את שמנו ו"נעים מאוד" והם את שמם. קבוצת הפורטרים כולה מאוד צבעונית בהופעתה, לבושים בבגדים מכל מין וצבע, וזה בהחלט מראה ססגוני ונחמד, גם כאשר חלק מהבגדים די בלויים. מאוחר יותר יספר לנו נסטו באחת מהפסקות ההליכה שאחד מהפורטרים הוא בנו הבכור. המממ... יפה לא? ככה מעבירים את המקצוע מאב לבן. אני בטוח שנסטו מאוד נרגש וגאה בבנו, ואם צרף אותו לצוות הפורטרים (בפעם הראשונה) אז הוא מאמין בו וביכולתו להגיע בעתיד לתפקיד של מורה דרך כאן על ההר. להיות מדריך ראשי (Chief Guide) או עוזר מדריך (Assistant Guide) נחשב כאן לתפקיד מאוד מכובד ומבוקש שרבים רוצים בו אך רק מעטים זוכים להגיע אליו.
היכרות עם צוות הפורטרים לפני היציאה ליום הטיפוס השני
תכף נהיה מעל לעננים, באופק מרחוק הר מרו (Meru), השני בגובהו בטנזניה (4,566 מטר)
בשמונה וחצי אנחנו יוצאים לדרך אל מחנה שירה, ובתחילת המסלול היום מחכות לנו 3 שעות של עלייה וטיפוס רצופים, וזה רצח, פשוט קשה! אנחנו עושים יותר הפסקות בטיפוס לקחת אוויר, אך מראש החלטנו ששום דבר לא בוער לנו ועדיף להגיע במצב טוב ולא גמורים. אספי ויורי הולכים קדימה וכל פעם עוצרים קצת לחכות לגלי ולי, ונסטו וסיימון הולכים במאסף. העלייה הזאת לא נגמרת, ובדרך אנו פוגשים עוד מטפסים, לפעמים הם עוברים אותנו ולפעמים אנחנו עוקפים אותם. בין אלה שאנו פוגשים במהלך הטיפוס יש זוג דני צעיר וחמוד, מאיה ומתיאס, בני עשרים ומשהו, שבע, שמונה אולי, נשואים די טריים, ובאחת מנקודות הנוף היפות אנו מטפסים על סלע גבוה ומאיה מצלמת אותנו. הם (וגם אחרים) ששומעים שאנו קבוצה של אבא החוגג 70 ושלושה מילדיו המטפסים יחד, מתפעלים בקול ואמרים "איזה יופי!". בכלל, לאורך המסלול ובמחנות הלילה כולם כאן מאחלים בהצלחה זה לזה, ויש תחושה של קבוצת אנשים זרים שהפכה לרגע אחד למשפחה אחת גדולה ומפרגנת, משפחה שיש לה משימה משותפת, לטפס אל פסגת הקילימנג'רו.
עם נסטו, המדריך הראשי שלנו
על סלע באמצע החורש, ברקע פסגת הקילימנג'רו
אנחנו מקפידים לשתות הרבה, במיוחד אני. אתמול די פישלתי ולא שתיתי מספיק, והילדים העירו לי על זה, והיום אני מנסה להשתפר. פחות נוח לי לשתות מהשלוקר שאצלי בתיק תוך כדי הליכה, וכשאני שותה מהשלוקר יותר קשה לי לדעת כמה בדיוק שתיתי. אני מעדיף את הבקבוק, שאז ברור לי בדיוק כמה אני שותה, אבל זה מחייב עצירה ושמישהו ישלוף את אחד הבקבוקים מאחורי תיק הגב שלי. כמובן ששתייה רבה, יחד עם כדורי האורמוקס, מגבירה את השתן, וזה אומר יותר התעוררויות בלילה ללכת להשתין, אבל אין ברירה וזה מה שצריך לעשות, ובמיוחד שהקפדה על שתייה רבה (לא מוגזמת כמובן) מסייעת גם במניעת מחלת גבהים.
הפסקה במהלך הטיפוס, שותים מים
גבוה, מעל לעננים
בשלב מסוים של המסלול הולכים ונגמרים לנו המים, והמדריכים מחליטים שסיימון ייקח את יורי ואספי וילך אתם יותר מהר למחנה שירה, אליו אנחנו אמורים להגיע עוד מעט, וסיימון יחזור אלינו עם מים, וכך אנו עושים. גלי ואני ממשיכים עם נסטו, כשעכשיו, לקראת סיום המסלול, הטיפוס נהיה קל יותר כיוון שיש שילוב של עליות וגם קצת ירידות, וכך עד שסיימון חוזר אנחנו כבר כמעט במחנה. בדרך אנחנו פוגשים את ג'ני, דרום אפריקנית חביבה, כבת 60 לערך, שמטפסת לבדה עם מדריך ופורטרים. היא מגדירה עצמה כ'חילזון' (snail) בקצב הליכתה, ובהמשך המסלול עוד ניפגש אתה פעמים רבות. ב-13:30, אחרי 5 שעות של הליכה שמרביתה טיפוס קשה ומאתגר, אנחנו מגיעים למחנה שירה (Shira Cave Camp) שנמצא בגובה 3,750 מטר. היה יום קשה של הליכה היום, בגובה שכבר מתחילים להרגיש את המחסור בחמצן, ובשלב מסוים גם שאל אותי סיימון אם ארצה שהוא ייקח את תרמיל הגב שלי. סירבתי בנימוס כי הרגשתי שאני יכול להתמודד עם הסחיבה של התרמיל, ובאותה עת הבטחתי גם שאם ארגיש בהמשך קושי ברגע מסוים לא אהסס לבקש עזרה.
מחנה שירה
והנה אנחנו עם שלט המחנה
לאחר ההגעה למחנה שירה וטקס ה'היי פייב' עם נסטו וסיימון, ולאחר שהצטלמנו ליד שלט המחנה, אני הולך עם סיימון למשרדי המחנה כדי לרשום את כולנו בספר המטפסים. לרגע אני משתעשע ברעיון להמציא לכל אחד מאיתנו מקצוע חדש ומקורי ולרשום אותו בטור של 'מקצוע', אך מכיוון שאיני יודע איך הם בענייני הומור, ואולי מישהו קורא מה שאנחנו כותבים (לא נראה לי), אני מחליט לוותר. אני מניח שהם בודקים בספרי הרישום האלה רק אם קורה לאחד המטפסים משהו, או שהוא נעלם ורוצים לדעת איפה הוא נרשם לאחרונה. ואם מדברים על נפגעים ותקלות במהלך הטיפוס, הרי על פי המרכז הרפואי הנוצרי במושי, בין ינואר 1996 ועד אוקטובר 2003, נהרגו/נפטרו 25 איש (17 מהם נשים) בניסיונם להעפיל לפסגת הקילימנג'רו, מרביתם ממחלת גבהים.
מחנה שירה, גלי בדרך אל האוהל
ועוד ממחנה שירה לכיוון פסגת הקילימנג'רו (ובאמצע מרים בוורוד)
לאחר החלפת בגדים אנחנו הולכים לארוחת צהריים (היום לא לקחנו אתנו לאנץ' בוקס). האוכל בסך הכל טוב ומשביע, וכולל מרק ירקות, אטריות עם רוטב פטריות (זה נשמע הרבה יותר טוב ממה שזה היה), 'בייבי בננה', תפוז ושתייה חמה. אחרי האוכל אנחנו מוציאים את הכיסאות מחוץ לאוהל ומתיישבים בחוץ עם כוסות תה ופופקורן שגבי הכין לנו, בניסיון להעריך את ההליכה של היום. שלא כמו אתמול, היום גלי הלכה ללא החותלות שקנתה לקרסוליים, ואנחנו מתבדחים על הקנייה המיותרת של הרגע האחרון. בהמשך, אגב, יוכיחו החותלות עצמן כיעילות במניעת כניסת מים לנעליים כשהולכים בגשם, אבל כרגע אף אחד מאיתנו לא חושב על גשם. נסטו מציע לנו לטפס מאוחר יותר לגובה של 100 מטר ואז לרדת, כדי לשפר את ההסתגלות לגובה, אבל אנחנו כבר ב'מוד' של מנוחה... מחר אנו אמורים לטפס לגובה 4,600 מטר ואז לרדת ל-3,900 מטר, אז נראה שזו תהיה ההסתגלות שלנו לגובה. כן חברים, מחר מטפסים לגובה 4,600 מטר וזה כבר לא צחוק.
מחנה שירה לקראת השקיעה
שקיעה מרהיבה במחנה שירה
אנחנו והשקיעה
בינתיים יש לנו כאן שקיעה נהדרת, כשמתחתינו מרבד של עננים, ואנחנו חייבים לצלם אותה לפני שיחשיך. מרים, העובדת הסוציאלית היהודייה מסן פרנסיסקו, מופיעה משומקום, מברכת אותנו ב'ג'מבו', ברכת השלום המקומית בה כולנו מברכים את המטפסים בדרך, ומציעה לצלם אותנו על רקע השקיעה. אחרי הצילומים אני שואל אותה ושומע ממנה על עבודתה כעו"סית עם משפחות יהודיות בסן פרנסיסקו במסגרת הסוכנות היהודית, ועל המעבר שעשתה מבוסטון, שם נולדה וגדלה. היא נראית שמחה וטובת לב ומרגישה עד כה טוב עם הטיפוס, ואנחנו מזמינים אותה להרים אתנו כוסית 'לחיים' מחרתיים בערב ראש השנה, והיא מבטיחה לבוא!
איציק ומרים בדיון על עבודה קהילתית ועל היהודים
ואחרי השקיעה המרהיבה אנו מגיעים לארוחת הערב באוהל חדר האוכל, ובסופה נסטו בא לעדכן אותנו לגבי המסלול המתוכנן לנו מחר: עלייה למגדל הלבה (4,600 מטר) וירידה משם לעמק בראנקו ומחנה בראנקו בו נבלה את הלילה הבא. בסך הכל זה נשמע טוב, כי גם נטפס איזה 850 מטר ונוכל לראות איך אנחנו מרגישים בגובה שאליו עדיין לא הגענו במסע הזה (4,600 מטר), וגם נרד אח"כ לגובה בו יש יותר חמצן וקל יותר לישון. ואם מדברים על שינה, אז גלי הולכת לישון הלילה באוהל חדר האוכל. אתמול כשעלה הרעיון הזה נסטו לא התלהב, אבל עכשיו הם נרתמו לעניין וגבי יעמול לאחר האוכל על אטימת מקומות החיבור של האוהל לקרקע והכנת פינת השכיבה לגלי. גלי תכף תתלה את הגרלנדה שלה, ואם להקדים מעט את המאוחר, אזי אומר שהלילה הזה גלי ישנה מצוין, סוף-סוף, והחזירה לעצמה הרבה משעות השינה האבודות מהלילה שעבר.
ולקינוח עוד מעט מהשקיעה הנהדרת שהלכה ונעלמה לה
