פרק 2 – אסטורגה עיר יפה!
כבר ממרחק לכד את עינינו ארמון הבישופות (El Palacio Episcopal de Astorga) שתכנן אנטוניו גאודי המפורסם, אחד משלושה מבנים בלבד שתכנן גאודי מחוץ לקטלוניה. כל מי שטייל בברצלונה מכיר היטב את עבודותיו הנפלאות של גאודי, אז איך הוא בכלל מגיע לאסטורגה? ובכן, במהלך המאה ה-19, לאחר שהארמון האפיסקופאלי באסטורגה עלה באש, פנה הבישוף גראו (Grau) אל ידידו אנטוניו גאודי וביקש ממנו לתכנן את הארמון החדש. גאודי היה עסוק באותה עת בבניית ארמון גואל (Palau Guell) בברצלונה וכך התעכבה התחלת הבנייה עד לשנת 1889. ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של הבישוף גראו, התגלעו מחלוקות בין גאודי ובין מועצת העיר וגאודי התפטר מהמשך בניית הארמון. הבנייה נעצרה למספר שנים, והושלמה בין השנים 1915-1907 ע"י האדריכל ריקרדו גרסייה גוורטה. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד שימש הבניין כמטה של הפלנגות (פלנחות) של פרנקו. שנים רבות לא ידעו שלטונות הכנסייה מה לעשות בבניין היפהפה והמיוחד הזה, הבנוי בסגנון ניאו-גותי-קטלוני לפי פרשנותו המיוחדת של גאודי, וכולל אולמות מרשימים, קמרונים מיוחדים, קפלת תפילה ומרתפי יין, ורק בשנים האחרונות הוא מצא את ייעודו כמוזיאון לעולי הרגל לסנטיאגו.
ארמון הבישופות של גאודי / צילום: איציק גונן
העיר אסטורגה יש לדעת, שהיום חיים בה 11,264 תושבים (2016), היא עיר עם היסטוריה ארוכת שנים, היסטוריה שהולכת עשרות אלפי שנים אחורה עד לתקופה הפליאוליתית ולשרידי האדם הקדום ביותר שנתגלו בספרד. העיר, השייכת למחוז ליאון (Leon), ממוקמת על צומת דרכים היסטורי בו נפגשים הקמינו פרנסס עם 'דרך הכסף'/'הדרך המרוצפת' (Via de la Plata). בגלל מיקומה שימשה אסטורגה לאורך השנים כמקום מנוחה לעולי הרגל, לפני שהם מתחילים את הטיפוס על רכסי ההרים שבמערב בדרכם לסנטיאגו דה קומפוסטלה. במרכז העיר העתיקה עומדת קתדרלה מרשימה, הקתדרלה של אסטורגה (Catedral de Santa Maria de Astorga) שנבנתה במשך כ-300 שנה, החל מ-1471, ואליה אנחנו הולכים עכשיו כדי לקבל את 'דרכון הצליינים' שאתו נצעד בקמינו.
הקתדרלה של אסטורגה / צילום: איציק גונן
סמל הצדפה והחץ הצהוב / צילום: איציק גונן
תוך כדי הליכה אנחנו כבר מתחילים לראות על שלטים כחולים את סמל הצדפה והחץ הצהוב עם ציון מרחקים אל נתיב הקמינו החוצה את העיר, וההתרגשות שלנו ממריאה אל על... בפינת חצר הקתדרלה, אנו מוצאים את המשרד שאנו מחפשים בתוך חנות מזכרות, נכנסים ושואלים. "כן, זה המקום", עונה לנו בנימה עניינית בחורה צעירה שחורת שיער, מוציאה מהארון שלושה דרכוני צליינים חומים ומחתימה כל אחד מהם בחותמת הקתדרלה, בריבוע מיוחד בעמוד הפתיחה של הדרכון. למטה היא מוסיפה חותמת של התאריך היום, 12.9.2018, ומגישה לנו אותם תמורת 6 יורו, 2 יורו לדרכון. איזה אושר, זהו, אפשר להתחיל לצעוד!
אנחנו מקבלים את דרכון הצליינים / צילום: איציק גונן
[כמה מילים על דרכון הצליינים (Credencial del Peregrino). דרכון זה, אותו ניתן לרכוש במקומות מסוימים וידועים, מעניק לנושא אותו את הזכות הרשמית לישון באכסניות צליינים עירוניות (אלברגות) שמחירן מינימאלי, או שהלינה בהן חינם ומצפים ממך לתרומה כלשהי, לאכול ארוחות מוזלות באלברגות וכמעט בכל מסעדה בעיר או עיירה הנמצאות על מסלול הקמינו (תפריט צליינים), ולקבל הנחה בכניסה למוזיאונים ולאתרים. לאורך הדרך עליך להחתים את הדרכון בנקודות הלינה בהן אתה ישן, וכמו כן ניתן להחתימו בחלק מהכנסיות, באתרים היסטוריים, ובחלק מהמסעדות ובתי קפה על נתיב הקמינו. במאה הק"מ האחרונים עליך לצבור לפחות שתי חתימות ביום. כל החתימות (Sello) והתאריכים נבדקים בקפדנות במשרד הצליינים הראשי בעיר סנטיאגו, כדי לוודא שאתה זכאי לקבל את הקומפוסטלה, כתב המחילה.]
ברטה הנפלאה ב-Wendy / צילום: איציק גונן
כבר שבע בערב, אבל בחוץ שמש והרבה אור (ספרד שעה אחרינו), ואנחנו יוצאים ממשרדי הקתדרלה שמחים וטובי לב, עכשיו צריך למצוא את המלון שלנו. ללילה הראשון בחרנו מלון קטן ומומלץ, El descanso de Wendy, שאמור להימצא לא הרחק מכאן, ליד חומת העיר שבנו כאן הרומאים. כן, אמרנו לעצמנו שלילה ראשון צריך קצת להתפנק, ופנסיון וונדי מתגלה לנו עד מהרה כמקום חמוד ומפנק בטירוף, שלא לדבר על ברטה, האשה שמקבלת את פנינו. הגברת הנמרצת והחביבה הזאת, בשנות החמישים לחייה לא יודעת כמעט מילה באנגלית, אבל נעזרת בתוכנת תרגום אצלה בטלפון, אליו היא אומרת משפטים בספרדית, והטלפון מחזיר במשפטים באנגלית. נפלא! גלי, שהזמינה עבורנו את כל מקומות הלינה לאורך הקמינו וכולם רשומים על שמה, מנהלת עם ברטה את הדיאלוג האינטרנטי המדליק הזה ויואבי ואני עומדים ומקשיבים... זה מסתיים בחדר מגניב בעליית הגג בקומה השלישית אליו (ואל שאר החדרים) עולים במדרגות עץ מכוסות שטיחים. גם הרצפה מעץ והתחושה כולה חמימה ונעימה, תחושה של פעם. בחדר יש גם מזגן, וכמובן שירותים עם מגבות לבנות עליהן רקומה המילה Wendy, ממש חמוד! אנחנו ממהרים להתקלח ויוצאים לטייל מעט בעיר.
גלי וברטה בדיאלוג מתורגם / צילום: איציק גונן
יואבי והמגבת / צילום: איציק גונן
אז אסטורגה היא עיר יפה, לפחות בכל חלקה המרכזי בו נמצאים ארמון הבישופות והקתדרלה. בכיכר כולברה הרחבה והיפה (Plaza la Culebra) לא הרחק מהקתדרלה, נחים להם זקני העיר על הספסלים, ואמהות צעירות מטיילות עם תינוקותיהם בעגלות. מלצרים של שני בתי קפה סמוכים שהרחיבו את שטח שיפוטם והרחיקו את כיסאותיהם ממש עד לכיכר, ממהרים עם כוסות שתייה קרה וספלי קפה, והשמש הנעימה של לפנות ערב צובעת את הכיכר ואת יושביה בצבעים צהובים-אדמדמים של רגיעה והשלמה, לקראת סיומו של יום. אנחנו חוצים את הרחובות, מנסים לאתר את "עוגיות החמאה הנהדרות שקניתי באסטורגה" אותן מזכיר קואלו ב'יומנו של מכשף', ובאחת החנויות נכנסים ומצטיידים בכמה מאביזרי הקמינו שלא ניתן בלעדיהם: אני קונה צדפה לבנה גדולה, שהיא סימן ההיכר של הקמינו, אותה אתלה מחר על תיק הגב שלי, יואבי קונה באפ (buff) קמינו לצוואר, וכולנו קונים צמידים ומזכרות שונות עם סמלי הקמינו.
לפנות ערב בכיכר כולברה היפה / צילום: איציק גונן
עכשיו שאנחנו מצוידים ומאובזרים כנדרש, אפשר לחפש מסעדה לאכול ארוחת ערב. אחד הדברים המוזרים כאן בספרד זה שרוב המסעדות יוצאות להפסקת צהריים-ערב ופותחות שוב רק בשמונה או תשע בערב, וזה תקף גם לכפרים קטנים בני רחוב וחצי בהם יש מסעדה אחת או שתיים... תודו שזה מעט מוזר. לאחר כמה סיבובים אנחנו מוצאים פיצרייה די ריקה ומזמינים פסטה ופיצה, בהחלט טעימות. מכאן חזרה לוונדי אנחנו צועדים בנתיב של הקמינו מסומן בחיצים וצדפות, בקטע בו הצליינים נכנסים לאסטורגה. האמת היא שלא ראינו כאן הערב מסתובבים יותר מדי עולי רגל, ואני תוהה ביני לביני עד כמה יהיה מחר בקמינו עמוס בצליינים, או שיהיה דליל, וכמובן הרבה יותר נחמד ללכת. טוב, מה שיהיה יהיה ובינתיים ניהנה מהמיטות של וונדי.
[ובזמן שאנחנו ישנים, וחולמים על 'הדרך הצרפתית' (קמינו פרנסס) בה נלך מחר, אתם מוזמנים לקרוא מעט על כל הדרכים המרכזיות בקמינו דה סנטיאגו, מה מסלולן ואורכן, ועד כמה הן פופולאריות בעיני עולי הרגל. קריאה נעימה!]
ובכן, ישנן מספר דרכים מרכזיות בהן צועדים מרבית עולי הרגל:
1. 'הדרך הצרפתית' (Camino Frances) – הדרך הקלאסית והפופולארית ביותר וגם זו המתוחזקת ביותר מבחינת תשתיות לצליינים (אכסניות, סימוני דרך), המתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירנאים, בעיירת הגבול סן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port). אורכה נע בין 778 ל-811 ק"מ, מותנה באם לוקחים את הדרכים העוקפות דרך המנזרים סאמוס וסן מילאן. אגב, צליינים רבים מתחילים את המסלול הזה כבר בלב צרפת, ואפילו מפריז! בשנת 2016, מתוך 273,376 עולי רגל שנרשמו וקיבלו את תעודות הקומפוסטלה, 63% הלכו ב'דרך הצרפתית', 176,332 צועדים (לעומת 95% עשר שנים קודם), כשיותר מ-40% מהם צעדו רק ב-100 ק"מ האחרונים, מסאריה (Sarria).
נתיבי הקמינו פרנסס, הקמינו הקלאסי (וויקיפדיה)
2. 'הדרך הפורטוגלית' (Camino Portugues) – דרך שהיא השנייה בחשיבותה אחרי הדרך הצרפתית. מתחילים אותה בליסבון (616 ק"מ לסנטיאגו), או בפורטו (240 ק"מ), ומגיעים לסנטיאגו דרך פאדרון (Padron). ב-2016 צעדו כאן קרוב ל-19% מצועדי הקמינו (52,193 איש).
3. 'הדרך הצפונית' (Camino del Norte) – מתחילה בעיר הצרפתית אירון (Irun) ונמשכת לאורך קו החוף הצפוני של ספרד עד למחוז גליסיה שם היא פונה דרומה ומשתלבת עם 'הדרך הצרפתית', ליד ארזואה (Arzua). נתיב זה מבוסס על דרך רומית עתיקה שנקראת 'דרך אגריפה'. ס"ה 827 ק"מ, וב-2016 צעדו בה כ-6.2% מצועדי הקמינו דה סנטיאגו (17,313 צועדים).
4. 'הדרך האנגלית' (Camino Ingles) – אשר שימשה באופן מסורתי את הצליינים שהגיעו לספרד בדרך הים, עלו לחוף בפרול (Ferrol), ומשם צעדו דרומה לכיוון סנטיאגו דה קומפוסטלה, 110 ק"מ. הדרך זכתה לשמה זה כיוון שמרבית הצליינים שהשתמשו בה הגיעו מאנגליה. ב-1016 צעדו בה כ-3.5% מצועדי הקמינו (9,711 צועדים).
5. 'דרך הכסף'/'הדרך המרוצפת' (Via de la Plata) – דרך רומאית עתיקה (קאלזאדה רומנה), אשר שימשה גם את הפולשים המוּרים שהגיעו מצפון אפריקה. הדרך מתחילה בסביליה ומשם נמשכת צפונה לסמורה (Zamora) דרך סלמנקה, ומתחברת ל'דרך הצרפתית' בעיר אסטורגה (או שממשיכה בדרך ייחודית עד לסנטיאגו). אורכה הכולל כ-1,000 ק"מ. כ-3.3% מעולי הרגל צעדו בה ב-2016.
6. 'הדרך הקדומה' (Camino Primitivo) – זהו הקמינו העתיק ביותר, היוצא מהעיר אוביידו (Oviedo) שבמחוז אסטוריאס (Asturias) בצפון ספרד ויורד לסנטיאגו דה קומפוסטלה דרך העיר מלידה (Melide) שם הוא מתחבר לקמינו פרנסס. בנתיב זה צעד המלך אלפונסו השני במאה ה-9 מעט לאחר גילוי עצמותיו של יעקב-סנטיאגו, בתקופה שמרבית ספרד היתה תחת שלטון המוּרים. אורך קמינו זה 313 ק"מ, וב-2016 צעדו בו כ-4.35% מההולכים (12,098 עולי רגל).
החץ הצהוב עם ברכת הדרך של צועדי הקמינו / צילום: יואבי
