מסע הגוננים לפסגת הקילימנג'רו: 28.9.2016 – 7.10.2016
פרק 1 – “אנחנו הולכים לטפס על ההר הזה!”
יום ראשון למסע – יום רביעי, 28.9.2016
השעה 01:20 בליל שלישי-רביעי, 28-27 ספט', 2016, ואנחנו ממריאים להרפתקת חיינו: טיפוס על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה וההר הבודד (שאינו חלק מרכס) הגבוה בעולם!
זהו, אחרי שבועות של הכנות, בעיקר נפשיות אך גם קצת פיזיות, וכמובן ארגון כל הציוד הנדרש למסע כזה, אנחנו יוצאים להגשים את החלום! החלום הוא שלי, חלום ישן שמלווה אותי כבר הרבה שנים, וגלי, יוֹרַי ואספי ילדיי מצטרפים אלי כדי להגשים יחד איתי את החלום הזה, ועל כך אני כמובן אסיר תודה להם. התוכנית הראשונה היתה לצאת כבר לפני שנה, אבל אז שברתי 7 צלעות והכל זז בשנה, כי הרופאים אמרו שלוקח לצלעות איזה שנה להתחבר מחדש. השנה הזאת שחלפה רק חיזקה אצלי את הרצון לנסות ולהגיע לפסגת הקילימנג'רו והחל מאפריל השנה התחלתי להניע מחדש את גלגלי מסע הטיפוס.
מטפסים על הקילימנג'רו
ועכשיו אנחנו ממריאים. אחרי כל הדיבורים והשיחות בינינו, הפגישות, קבוצת הווטסאפ שהקמנו ובה גם דיווחנו על כל ציוד חדש שמצאנו או קנינו, או כתבה חדשה שקראנו על הטיפוס לפסגת ההר וההתרגשויות שלקראת היציאה. אחרי העבודה מול יואל ותומר מ-Wild Travel, פגישת ההדרכה שקיימנו בביתו של יואל והפיצה הטעימה שהצלחנו למצוא בשעת לילה מאוחרת בבנימינה, שאותה אכלנו בתחושה חגיגית שהנה אנחנו הולכים לעשות את זה. ואחרי הביקור במרפאת המטיילים וההצטיידות בכל הכדורים הנדרשים ("בלי חיסון נגד קדחת צהובה לא ייתנו לכם להיכנס לטנזניה", וגם – "מלריה אין בגובה מעל 2000 מטר אבל יש יום לפני תחילת הטיפוס ויום הספארי בסוף המסע עבורם כן צריך, אז אולי כדאי לכם לקחת", וכמובן כדורים נגד מחלת גבהים, ואנטיביוטיקה, ומשהו נגד קלקול קיבה, ואופטלגין להורדת חום אם יהיה, או סתם כאבי ראש, בקיצור, מה לא...). אחרי כל ההכנות האלה אנו יוצאים לדרך.
הגוננים: איציק, אספי, יוֹרַי וגלי
השבוע האחרון לפני היציאה היה קשה במיוחד והשינה בלילות מקוטעת ומופרעת במחשבות על הטיפוס המצפה לנו. כל מי שראה את הסרט 'אוורסט' שיצא לאקרנים לפני כשנה ומספר סיפור אמיתי על משלחת טיפוס שיוצאת להר ומה שעולה בגורלה, יכול להבין מה עובר בראשו של מי שמתעתד לטפס לגובה של 6 ק"מ כמעט; זה לא האוורסט אמנם, אבל זה מספיק גבוה ומסוכן. החשש הגדול (חוץ מהקושי הפיזי והקור/גשם/שלג) הוא כמובן מחלת הגבהים. מחלת גבהים זה משהו שמתים ממנו אם לא נזהרים כאשר מתחילים להופיע התסמינים השונים (קשיי נשימה, בחילות, הקאות, כאבי ראש, ובהמשך אפתיה, תשישות, בלבול, חרדה). המחסור בחמצן מחייב מאמץ יתר של הלב והריאות על מנת לספק את כמות החמצן הדרושה למוח ולשאר רקמות הגוף ומוביל להיפרוונטילציה (נשימת יתר). חוסר חמצן גורם לנזקים רבים לגוף, בעיקר למוח, והטיפול המיידי היעיל ביותר הוא לעצור את הטיפוס ולהתחיל לרדת.
כל אחד מארבעתנו כבר היה בגובה של 4500 מטר לפחות (בהימלאיה ובדרום אמריקה) והתמודד עם זה בהצלחה, אבל ל-6000 מטר אף אחד מאתנו לא הגיע וכולנו תוהים איך נעמוד בזה. באוורסט מטפסים עם בלוני חמצן ואילו על הקילימנג'רו מטפסים ללא בלוני חמצן. אנחנו לוקחים אתנו בציוד בלון חמצן אחד לארבעתנו, למקרה חירום, ויחד עם זאת צריך לדעת שבלון החמצן נועד לסייע לך לרדת מההר באופן בטוח, אחרי שמופיעים תסמיני מחלת גבהים, ולאחר שהשתמשת בו אסור לך להמשיך לטפס. בכל מקרה מסלול הטיפוס בו בחרנו, מסלול מצ'אמה (Machame Route) הידוע בכינויו 'מסלול וויסקי', כולל יום טיפוס נוסף באמצע המסלול שנועד להקל עלינו את ההתאקלמות לגובה. ביום הזה אנחנו אמורים לעלות כמה מאות מטרים ואחר כך לרדת אותם, ולהישאר פחות או יותר באותו גובה (סביב 4,000 מטר), ואנו מקווים שזה יסייע לנו להתמודד טוב יותר עם הגובה והמחסור בחמצן, ויקטין למינימום את הסיכון למחלת גבהים.
מסלולי הטיפוס על הקילימנג'רו, מסלול מצ'אמה בכתום
בשבת האחרונה נפגשנו כולנו אצל מאיה ביומולדת 4 של עופר, העברנו אחד לשני ציודים אחרונים, תאמנו את ההגעה לשדה התעופה ביום שלישי בערב והתלחששנו בהתרגשות השמורה לאלה שיש להם 'סוד' משותף שלאחרים סביבם אין חלק בו. היתה התרגשות שמעבר ליום ההולדת וידיעה שהפגישה הבאה שלנו תהיה כבר בדרך להרפתקה הגדולה. בשלושת הימים שלאחר מכן עד ליציאה למסע אספי הספיק לנקוע את הקרסול במשחק כדורגל עם החבר'ה אך הבטיח שהוא בא גם אם יצטרך לטפס על רגל אחת. גלי בישלה והכינה אוכל לילדים ולמור לשבוע, התאמנה באריזת התרמיל, התלבטה אם להביא מצלמה והדפיסה לנו את כרטיסי הטיסה. אני הזכרתי לכולם את הביטוח (לקח מהפציעה שלי ברודוס, כששברתי את הצלעות), ואילו בקבוצת הווטסאפ שלנו קיימנו דיונים סוערים מי מביא מתאמים ומפצלים לחשמל, כמה בטריות ספֶר צריך לקחת בנוסף למטענים (על ההר אין חשמל, גם לא במחנות הלינה), איזה חבילת תקשורת כדאי לקחת כשלא ברור כמה קשר יהיה לנו על ההר אם בכלל, איך דוחסים את כל הציוד הנדרש לתרמיל הגדול ושומרים על 15 ק"ג, ומי מביא קפה שחור ושקיות טסטר צ'ויס ותיונים, וביום ההמראה אפילו יורי, הכי אדיש מכולנו, כתב: "התרגשות מטורפת!!! לא יאמן שזה אשכרה קורה...".
בשש וחצי בערב, אחרי עדכוני הווטסאפ האחרונים, יצאתי עם הסובארו שלי ואספתי מבתיהם אחד אחרי השני את גלי, יורי ואספי, כל אחד עמוס בציוד ארוז בתרמיל גדול ובתיק גב קטן יותר. גלי תגברה עצמה בתיק גב חדש ובציוד סקי של מור, יורי התחבר לציוד של ה-North Face באמצעות הילה שעובדת איתם, אספי מצויד לגמרי אחרי 8 חודשים של טיול שחרור בדרום ומרכז אמריקה ונשאר לו גם ציוד לחלק לנו, ואני עם הציוד הוותיק שלי ועוד כמה רכישות חדשות כולל נעליים ומקלות טיפוס שהחלטתי לקנות ברגע האחרון ולא לשכור. את שקי השינה, שאמורים להתאים לקור של מינוס 17 מעלות, ומקלות טיפוס לגלי ואספי (ואולי גם שכמיות נגד הגשם) אנו אמורים לשכור במושי, עיירה לרגלי הקילימנג'רו שם נישן מחר בלילה. כן, ואחרי שהסובארו המסכן התמלא עד אפס מקום אתנו ועם כל הציוד, מיהרנו לשדה התעופה בדרכנו להרפתקת הקילימנג'רו!
בנתב"ג, לפני הטיסה
בהמתנה בשדה התעופה אנחנו מצליחים לראות באחד הברים קצת מליגת האלופות (ריאל נגד דורטמונד, משחק ראשון), ואילו בטיסה כולנו נכנסים למצב של חרופ ופחות או יותר ישנים עד לנחיתה באדיס אבבה. כאן יש לנו קרוב לחמש שעות המתנה, עד להמראה לקילימנג'רו ב-10:20 בבוקר, ואנו מנסים לשרוף אותן כמיטב יכולתנו. השדה לא משהו ואין לו הרבה להציע, בלשון המעטה, כמה מקומות לאכול ולשתות וכמה חנויות דיוטי פרי לא אטרקטיביות במיוחד. כל כסאות הישיבה באזור המרכזי של שדה התעופה תפוסים, ואחרי שאנחנו עושים שני סיבובי צעידה בשדה, כולל עמידה בתור בשירותים הומים עד אפס מקום, אנחנו מתמקמים במסעדה שרצפתה מכוסה בתפזורת של גבעולי קש וחציר, אולי כדי לשוות לה אווירה כפרית. אנחנו מזמינים ארוחת בוקר קונטיננטלית ב-12$, שזה 2 טוסטים עם חמאה וריבה, מיץ תפוזים וקפה, זהו. אספי מזמין ארוחת בוקר אמריקאית, ולפחות יש לו אומלט לאכול, כאשר אנחנו יוצאים די רעבים…
בהמתנה לארוחת בוקר בשדה התעופה של אדיס אבבה
לקראת הטיסה אנו עוברים לאזור השערים, ושוב בדיקות ביטחוניות ועוד המתנה, והחלפה משער 8 לשער 5 למטה, ובסוף אוטובוס שלוקח אותנו למטוס לטיסה שממריאה לזנזיבר ועוצרת בדרך בארושה, ליד הקילימנג'רו. הפעם זו טיסה של שעתיים וקצת, ואפילו מגישים לנו ארוחה, סחתיין! הדיילות האתיופיות של אתיופיין איירלינס עובדות הפעם קשה (בניגוד לטיסת הלילה) אך מצליחות לשמור על החיוכים ועל האדיבות. לקראת הנחיתה אנחנו מצליחים לראות את מורדות הקילימנג'רו, אך ההר עצמו מכוסה בעננים ולא רואים את הפסגה. אח, חבל, כבר אין לי סבלנות, אני רוצה לראות אותו! שדה התעופה של ארושה/קילימנג'רו הוא שדה קטן שמזכיר לי שדות דומים במקומות אחרים באפריקה ובדרום אמריקה, בלי שרוולים או אוטובוסים, ולאחר הנחיתה אנחנו צועדים ברגל לטרמינל; מסתבר שרוב נוסעי המטוס ירדו כאן (בעיקר לטיולי ספארי בטנזניה) ורק מיעוטם ממשיך לזנזיבר.
נחתנו בשדה התעופה של ארושה/קילימנג'רו
צועדים מהמטוס לטרמינל
כבר בכניסה לטרמינל עומדים שני אנשים בחלוקים לבנים ובודקים את פנקסי החיסונים שלנו. דבר אחד הם מחפשים, את חותמת ה-Yellow Fiver. החותמת שלי מינואר 2006, קצת יותר מעשר שנים שאחריהן נדרש חידוש החיסון, אך האיש בחלוק הלבן מסתפק בזה שיש לי חותמת ולא ממש בודק את התאריך. יופי, עברנו בשלום. לאחר הכניסה לטרמינל אנחנו פוגשים שתי נשים שנושאות שלטים עם שמות שונים ביניהם גם שמנו. הן נותנות לנו למלא טפסים לויזה ולאחר כמה דקות חוזרות לאסוף את הטפסים המלאים בצרוף שטר של 50$ לכל ויזה. מסביבנו כל האחרים שירדו אתנו מהמטוס, איזה 80-70 איש, וכולם עסוקים במילוי טפסים והמתנה לויזות. לאחר כ-10 דקות חוזרת אחת הנשים עם הדרכונים שלנו והויזות החתומות בפנים, ואנו ניגשים עם הדרכונים לדלפק שם קצין משטרת ההגירה מצלם אותנו, לוקח מאתנו טביעת אצבעות וזהו, אנחנו בפנים!
בודקים חיסון Yellow fever בכניסה לטרמינל בקילימנג'רו
כל הציוד שלנו הגיע בשלום, וזו כבר התחלה מעודדת. אנחנו אוספים אותו ויוצאים החוצה מהטרמינל, ומייד בצד שמאל, הראשון בשורת מקבלי הפנים, עומד אדם עם שלט ועליו כתוב בגדול 'GONEN'. יפה, התאוּם של יואל עובד. כולנו צועדים עם הציוד לעבר רכב טרנזיט לבן שממתין לנו, ולאחר העמסת הציוד אנו יוצאים בנסיעה לעיירה מוֹשי בה נבלה את הלילה לפני היציאה לטיפוס. בדרך מספר לנו ג'וזף הנהג (שהקביל את פנינו), טנזני נוצרי כבן 50, כל מיני 'סיפורי גבורה' על המקום, על טנזניה ועל הקילימנג'רו, ועונה על שאלותינו הסקרניות. בין השאר אנו למדים כי מדינת טנזניה היא תוצאה של איחוד ב-1964 של טנגנייקה (שהיתה מושבה בריטית) עם האי השכן זנזיבר וחיים בה כ-51 מיליון תושבים. מבחינה דתית 30% מהאוכלוסייה ביבשת הם נוצרים, 35% מוסלמים ו-35% בני דתות אחרות, ואילו באי זנזיבר 99% הם מוסלמים. למדנו גם שהשפה הרשמית היא סוואהילית, וגם שעיר הבירה היתה פעם דאר א-סאלאם (שהיא עדיין העיר הגדולה בטנזניה) והיום היא דודומה. לאחר כ-45 דקות אנחנו מגיעים למלון Sal Salnero בעיר מושי (Moshi) ומתמקמים בחדרים, יורי עם גלי ואספי איתי. כך נישן כאן במלון וכך נישן באוהלים במהלך הטיפוס על ההר. המלון הזה נראה נחמד וכולל ביתני חדרים בני קומה אחת בעלי גגות רעפים אדמדמים ומרפסות כניסה קטנות, הממוקמים להם בינות למדשאות ועצי דקל ירוקים שגזעיהם ישרים וגבוהים והם נטועים לאורכן של המדרכות המרוצפות. בחדרים בפנים המצב קצת פחות טוב, אצל גלי ויורי הטלוויזיה לא עובדת ואצלנו הכיור סתום…
בדרך לחדרים
לאחר התארגנות קצרה אנחנו יוצאים לסיור בשטח המלון, שיש בו גם בריכת שחיה די קטנה, חנות בגדים ומזכרות, בר ציורי, ומסעדה בה נאכל את ארוחותינו. את הסיור אנחנו מסיימים עם כוס קפה (נמס פשוט... זה מה שיש להם להציע) על המדשאה מחוץ למסעדה. נציג החברה המקומית היה אמור להגיע אלינו רק בשמונה בערב לצורך תדרוך וכדי לסגור פרטים להתארגנות מחר ובימי הטיפוס, אך זה נראה לנו מאוחר מדי ורצינו עוד היום לסיים גם עם השכרת הציוד. התעקשנו שיקדים, ובסופו של דבר הוא אכן הגיע בחמש לערך והצטרף אלינו לשולחן הקפה. קוראים לו קרמאל והוא ממוצא הודי, בריא ושמנמן, ועושה רושם של טיפוס חלקלק כזה. אנחנו שואלים (בעיקר גלי) והוא משיב, וגם מציג לנו נייר ובו המלצות לתשלומי הטיפים לצוות המלווים שלנו. לפי הנייר שלו יבואו אתנו בין 12 ל-20 פורטרים כולל מדריך, עוזר מדריך וטבח, זה התקן! לנו זה נראה יותר מדי ואנו מנהלים אתו וויכוח בניסיון להקטין את המשלחת. לדבריו הפורטרים (שסוחבים את הציוד, אוהלים, ואוכל לשבעה ימים) מוגבלים בנשיאת 20 ק"ג כל אחד והשקילה מתבצעת בשער מצ'אמה, לפני שיוצאים לדרך, רק אז נדע בדיוק כמה פורטרים יצאו אתנו.
שטח המלון ובריכת השחייה הקטנה
אחרי השיחה עם קרמאל אנחנו נוסעים אתו ועם נהגו למחסן הציוד בו הוא מחזיק את הציוד להשכרה. השמש שוקעת לאיטה והחושך יורד על מושי כשאנחנו מגיעים למבנה ישן במגרש מוזנח בקצה השני של העיר, ויורדים במדרגות צרות למחסן טחוב ודחוס. המחסן מלא ועמוס בציוד טיולים מכל סוג שהוא ובַמקום מוֹכֶר צעיר וחייכן ששואל מה אנחנו צריכים. שקי שינה הם הפריט הכי חשוב כמובן, וכשהוא בורר מהערמה שק שינה ראשון וזורק לכיווננו, מסתבר שאין עליו סימון לאיזה דרגת קור הוא מתאים. אספי נקרא למשימה ומתחיל לבדוק את שקי השינה שבערימה אחד-אחד, ולוקח רק שק"שים שכתוב עליהם באופן ברור שהם טובים למינוס 17 מעלות. כל שק"ש שעומד בתנאי הקור נפתח ונבדק, לראות שהוא תקין והרוכסן שלו נסגר לכל אורכו. לאחר שאנו אוספים 4 שק"שים תקינים ומרכזים אותם בפינה, אנחנו מתפנים לבחור 2 זוגות מקלות טיפוס, לגלי ולאספי. לי כבר יש זוג, כזכור, שהבאתי מהארץ, ויורי לא מעוניין. אנחנו גם בודקים פונצ'ו אחד נגד הגשם ומחליטים לא לקחת, מתוך ידיעה שהעונה עכשיו לא נחשבת לגשומה. אנו מניחים שהסיכוי לגשם קטן, למעט אולי כשנחצה את יער הגשם מחר, בחלקו הראשון של הטיפוס למעלה, ואחר כך ביום האחרון, בירידה חזרה למטה (הנחה שבהמשך תוכח לצערנו כמוטעית). לאחר שאנו מסיימים, אנו משלמים על שכירת הציוד, כולל בלון החמצן אותו נאסוף מחר בדרכנו לתחילת הטיפוס.
מצטיידים בפינוקים לדרך ובמים ליום הראשון
קודם בשיחה במלון בישר לנו קרמאל שאת המים ליום הטיפוס הראשון אנחנו צריכים להביא, אז עכשיו אנחנו מבקשים את הנהג לקחת אותנו לסוּפר כדי שנוכל לקנות מים וקצת ממתקים לזמנים קשים. הסופר גדול ומים יש בשפע, ורק בגזרת המתוקים אנו מתקשים למצוא את מה שאנחנו מחפשים, ובסוף מתפשרים על משהו, כי חייבים מתוקים. כבר כמעט שמונה וחצי בערב ומכאן ישר למלון, לארוחת ערב. במסעדה יושבים חוץ מאתנו עוד 3 גברים שגם הם מתעדים לצאת מחר לטפס על ההר, אם כי במסלול שונה משלנו. השרות במסעדה איטי להחריד, ורק אחרי איזה שעה מגיע האוכל שהזמנו. מרק הירקות טעים, אך הדג עם התפ"א יבש וסלט הפירות בסוף עלוב ומעורר רחמים ('בייבי בננה' מקולפת ושתי חתיכות קטנות של אבטיח ואננס), זהו. כן, וחוץ מזה בארוחה הערב אנחנו מתחילים לקחת את כדורי האוּרַמוֹקס, כדור אחד בארוחת ערב וכדור בארוחת בוקר, מעכשיו ועד שנגיע לפסגה. גלי מתלבטת, כי הרופאה שלה אמרה רק חצי כדור פעמיים ביום (ונתנה לה רק 11 כדורים), ואילו הרופא שלי באותה מרפאת מטיילים, יחד עם הניסיון שלי ושל אספי מהפסגות של דרום אמריקה, אומרים כדור שלם כל פעם. גם באינטרנט, כשאנחנו בודקים, הדעות חלוקות. בסוף גלי משתכנעת להצטרף אלינו, ומכיוון שלאספי ולי יש 30 כדורים לכל אחד, לא תהיה בעיה של מחסור בכדורים. יורי לא בעסק, ועל סמך ניסיון טיפוס מוצלח ב'סובב אנפורנה' ללא כדורים, הוא החליט לא להביא אתו בכלל כדורים נגד מחלת גבהים. אני מקווה בכל ליבי שלא יצטער על כך.
כדורי האורמוקס נגד מחלת גבהים הפכו לחלק מהארוחות שלנו
אחרי האוכל חוזרים לחדרים לאריזה סופית של הציוד: התרמיל הגדול, כולל הסק"ש שהוא לבדו קרוב ל-4 קילו ואותו ייקחו הפורטרים בנפרד, תיק הגב שאנו סוחבים עלינו עם השלוקר לשתייה בפנים ובקבוקי מים בצד (להר, אגב, אסור להעלות בקבוקי פלסטיק פשוטים), וכל שאר הציוד שאנו צריכים אתנו, כולל ביגוד נגד הקור והגשם. כל ציוד מיותר שהבאנו לטיסה או משהו יישמר בתיק אחד לכולנו כאן במלון וימתין לנו עד שנחזור. זהו, מסיימים ואני הולך לישון, בעוד אספי ויורי מצליחים לצפות במחצית הראשונה של מנצ'סטר סיטי נגד סלטיק עד שגם הם פורשים לעולם השינה.
