הקרנבל בברזיל 2 – "העיר המופלאה" (Cidade Maravilhosa

אחרי הפוסט הקודם שלי על הקרנבל בריו באו אלי חברים ואמרו-שאלו "אחי, מה עם ריו?" מה עם העיר ריו דה ז'ניירו הנחשבת לעיר היפה בעולם, או לפחות לאחת מהיפות ביותר, אל תגיד לנו שאתה לא מתכוון לכתוב עליה משהו ולשים כמה תמונות?!? בסדר, הגעת לברזיל בגלל הקרנבל, צודק, אבל היי, מגיעות גם כמה מילים לעיר היפהפיה הזאת, לא ככה?

אז כן, נכון, אתם יותר מצודקים, בהחלט מגיעות כמה מילים לעיר הזאת, וטוב שהערתם אותי בעניין רגע לפני שאני עולה על המטוס לרסיפה, אתם יודעים, לפעמים הבנאדם שוכח את עצמו. אכן ריו דה ז'ניירו (Rio de Janeiro) היא עיר מרתקת ומלהיבה, הנחשבת ליעד התיירותי המרכזי בחצי הכדור הדרומי!

ריו דה-ז'ניירו היפהפיה, מבט מהר הקורקובדו

העיר מאוד מיוחדת קודם כל ביופיה עוצר הנשימה, הנגזר ממיקומה בין מפרץ גואנברה לאוקיאנוס האטלנטי, כאשר את שטחה מקשטים מפרצים מוקפי ירק והרי גרניט תלולים. העיר מיוחדת גם בתושביה – למעלה מעשרה מיליון קריוקאס, כפי שהם מכונים, הידועים בנהנתנותם ובכמיהתם לחיים הטובים: בילוי בחוף הים, סמבה, כדורגל, בירה, קאשאסה וכמובן הקרנבל. יש שיגידו כי הברזילאים בכלל, והקריוקאס תושבי ריו בפרט, הם עצלנים חסרי תקנה, וכי ישו הגואל הניצב על הר הקורקובאדו כשידיו פשוטות לצדדים פשוט ממתין לקריוקה הראשון בריו שיתחיל לעבוד, ואז הוא ימחא לו כפיים…

ישו הגואל, הקורקובדו

באותה נשימה שאני מספר לכם על הדברים הטובים שיש בריו, חשוב לי להדגיש גם כי בריו קיימים פערים כלכליים-חברתיים עצומים בין התושבים, והעיר סובלת מבעיות קיצוניות של עוני, אלימות, סמים ושחיתות משטרתית. כל מי שראה את הסרט "עיר האלוהים" (2002) של הבמאי פרננדו מיירלס, יודע בדיוק על מה אני מדבר. הסרט מבוסס על דמויות ואירועים אמיתיים ומראה באופן אלים, בוטה וחסר פשרות כיצד יורדים בני אדם לדרגה של חיות אלימות הפועלות על פי האינסטינקטים שלהן כדי לשרוד.

אבל בואו לא נקדים את המאוחר, ונחזור כמה מאות שנים אחורה, כדי לראות איך הכל התחיל. ובכן, ב-1 בינואר 1502, בעת הפלגה לאורך חופי דרום ברזיל, נכנס רב החובל הפורטוגלי גשפר דה למוש למפרץ עצום בגודלו שנקרא בפי האינדיאנים המקומיים גואנברה (Guanabara). רב החובל וצוותו היו בטוחים שהמפרץ הוא פתח של נהר גדול, וכינו את המקום "הנהר של ינואר" – ריו דה ז'ניירו. כן, כך, באופן הכי פשוט שיש וללא כל השראה, ניתן שם למקום שמאוחר יותר (1565) יהפוך לאחת מהערים היפות והמלהיבות ביותר בעולם. אחר כך הגיעו הצרפתים, ואחריהם שבו הפורטוגלים, ורק לקראת סוף המאה ה-17, עם גילוי כמויות אדירות של זהב, יהלומים ואבנים טובות בנהרות של האזור ההררי, צפונית מערבית לריו, עבר הכתר מהבירה סלבדור דה באהיה לריו דה ז'ניירו. באותם ימים כל אזור ריו נשטף בזרם של הרפתקנים שחיפשו דרך קלה ומהירה להתעשרות, ואלה הביאו עמם מאות אלפי עבדים מבאהיה להפקת הזהב מהנהרות והמכרות. ריו הפכה לנמל העיקרי של ברזיל, ממנו הובל הזהב לפורטוגל ואליו הגיעו המוני העבדים החדשים מאפריקה. בשנת 1763 עבר המשנה למלך פורטוגל מסלבדור לריו, וזו הפכה לבירת ברזיל.

מבט על ריו מהר הקורקובדו

דום ז'ואו, עוצר הכתר הפורטוגלי שנמלט מנפוליאון וצבאו שחצו את הפירנאים בדרכם לליסבון, הגיע לריו ב-1807, ועמו אצילים ואנשי בית המלוכה הפורטוגלי. בעקבות בואם החלה העיר לשגשג והוקמו בה מוסדות תרבות, כלכלה ומסחר. מאוחר יותר היה זה בנו, יורש העצר דום פדרו, שהצטרף לגל העצמאות ששטף את מדינות אמריקה הלטינית בהנהגתם של סימון בוליוואר מוונצואלה וחוסה דה סן מרטין הארגנטינאי, ובעת ביקור בעיר סאו פאולו שלף את חרבו בקריאה "עצמאות או מוות" והכריז על ניתוק מאביו ומהכתר הפורטוגלי.

ב-1960 הפכה ברזיליה לעיר הבירה, מתוך רצון השלטונות למשוך תושבים מרצועת החוף וליישב את אזור הסרטאו (Sertao) המיושב בדלילות, אך עבור רבים מהברזילאים נשארה ריו הבירה האמיתית, כפי שהם גם נהנים לספר, כי אלוהים ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי כשכבר היה מנוסה, הוא ברא את ריו דה ז'ניירו. כן, כן. ואכן ריו ממשיכה להיות בעיני רבים העיר הסקסית, השמחה, העצובה, המלהיבה, המטורפת ומלאת הניגודים מכולן. עיר שהיא מקום לגעגוע, חלום של אושר, עושר ובילויים. ז'ורז'ה אמאדו מבאהיה, מגדולי הסופרים הברזילאים, אם לא הגדול שלהם, תאר זאת בצורה יפה בספרו "דונה פלור ושני בעליה" כשכתב כך: "רק ברגע האחרון נודע לדונה פלור על הנסיעה של ואדיניו בעלה והיא דמיינה את הגרוע מכל וחשבה שאבד לה לנצח... היא לא האמינה שיחזור מריו דה ז'ניירו: ריו על אורותיה האגדתיים, על רחובותיה הסואנים, על בתי ההימורים שלה ועל מאות הנשים המוכנות והמזומנות. כמה פעמים כבר שמעה את ואדיניו אומר: 'יום אחד אני מתקפל לריו, שם זה נקרא חיים, ואני לא חוזר אף פעם'", (תרגום מרים טבעון).

חוף קופאקבנה

זהו, אז גם אנחנו התקפלנו לנו לריו, אך בשונה מואדיניו עדיין לא ידענו איך זה ייגמר. המלון שלנו היה בשכונת קופאקבנה (Copacabana) באזור הדרומי של העיר, ממש שני צעדים מחוף קופאקבנה המפורסם, וברור שזה היה המקום הראשון אליו הלכנו, חמושים בבגדי ים ובציפיות. האמת שמי האוקיאנוס השקט נראו לנו באותם רגעים מאוד כהים וחמורי סבר, שלא לומר מלוכלכים, ורק בימים שלאחר מכן ראינו אותם בצבעם הכחול והמזמין. כמובן שצבע המים וגם לא החול השורף או השמש הלוהטת לא הפריעו לצעירים ומבוגרים למלא את רצועת החוף שזכתה זה מזמן לתהילה, כשחלקם משתזפים בשמש, אחרים משחקים כדורגל, כדור-עף חופים או פוצ'יוולי (משחק שהומצא ממש בחוף הזה בשנת 1965 כנגד האיסור לשחק כדורגל על החוף, ומשוחק רק עם הרגליים והראש), ורק מיעוטם טובלים במים הקוצפים ובגלים הגבוהים. העיניים (והמצלמות) שלנו חיפשו את הנשים הברזילאיות שלגופן הטנגה, בגד הים המינימליסטי והסקסי, ואכן היו גם כאלה, צעירות ומבוגרות יותר, שלא התרגשו מאתנו יותר מדי והמשיכו בשלהן. הממ.., אפשר להבין אותן..

אקשן בחוף קופאקבנה

למעשה מאז שנות ה-90 איבדה שכונת קופאקבנה מעט מזוהרה כמרכז תרבות ואמנות, המקום בו נכתבו וצולמו שירים וסרטים רבים, ובו גם התפתח סגנון הבוסה נובה, עם נדידת השכבות העשירות דרומה יותר, בהתחלה לאיפנמה ולבלון, ובהמשך לסאו קונורדו וברה דה טיז'וקה. מעגל התושבים כולל היום אנשים מכל רוחב הקשת הסוציו-אקונומית, ועדיין יש לחוף קופאקבנה קסם משלו. הקסם הזה נשמר גם בזכות הטיילת רחבת הידיים אותה עיצב אדריכל הנופים הברזילאי הנודע, מקס בורלה והריצוף הגלי בצבעי שחור ולבן שהושלם ב-1970, וכן בזכות העובדה שהחוף משמש גם כבמה להופעות (האבנים המתגלגלות, רוד סטיוארט) ואירועים ספורטיביים, חברתיים ופוליטיים (Live Earth ב-2007, אליפויות עולם ותחרויות גמר בכדורגל חופים). ב-2009 חגגו על חולות קופאקבנה יותר ממאה אלף איש את זכייתה של ריו כמארחת המשחקים האולימפיים ב-2016.

לפני העליה ל"חרוט הסוכר"

אל חרוט הסוכר (Pao de Acucar) הסמוך לחוף וֶרמֶליה אנו מגיעים בבוקר שלמחרת יחד עם מרסיה מדריכתנו הברזילאית, אחרי לילה של קרנבל בסמבודרומו. הר הגרניט הזה, שגובהו 396 מטר והוא אחד משתי הפסגות המפורסמות של ריו (אל השנייה, הקורקבאדו, נגיע למחרת), מזכיר חרוט סוכר מזוקק הדומה לאלה שיוצרו בבתי החרושת לסוכר בברזיל בתקופה הקולוניאלית, ומכאן ככל הנראה שמו. הרכבל הראשון, היוצא מרובע אורקה (Urca), מעלה אותנו למורו דה אורקה (215 מ'), ומשם עוד רכבל עד לפסגה. הנוף עוצר נשימה, כאשר מולנו נפרשים מפרץ בוטאפוֹגוּ, ממש מתחתינו, השכונות של פלמנגו, קאצ'צ'י, לאפה ומרכז העיר, וכל מפרץ גואנברה, ומרחוק, מבעד לעננים, ניתן לראות את פסלו של ישו הגואל הניצב על פסגת הקורקובאדו, מראה פשוט שלא מהעולם הזה!

מבט על ריו דה-ז'ניירו מ"חרוט הסוכר"

כדי לקחת אוויר ולהתאושש מעט מהיופי המרוכז הזה אנו מתיישבים ומזמינים שתייה. בֶל, שיש לה עבר של שליחות בברזיל לפני שנים, ומתרגמת אותנו לפורטוגזית (ולהפך), עושה לנו היכרות עם משקה הגוארנה (Guarana), שהוא משקה תוסס ומתוק העשוי מפרי צמח שגדל באזור האמאזונס, וכאן הוא פופולארי לא פחות מהקוקה קולה. כולנו טועמים ומזמינים גם, שווה! גבי, קסי ובל הולכות לחנות הקטנה למדוד כובעים שיתאימו לנוף שמסביב, וחנן, אמנון ואני מצלמים את הנוף הזה כמו משוגעים, פשוט יופי שאי אפשר לעמוד בפניו! כן, וחוץ מזה אם אתם אוהבים לטפס על צוקים מסיבה כלשהי, אזי דעו לכם שהר הסוכר נחשב אטרקציה למטפסים, ובתחתיתו ממוקם אחד מאתרי הטיפוס העירוניים הגדולים בעולם, עם יותר מ-270 מסלולי טיפוס שונים.

נשותינו היפות בתצוגת כובעים

את הערב בילינו במסעדת Rio Scenarium אליה הגענו במטרו של ריו, שכולל שני קווים בסך הכל, והוא זול ויעיל. מרסיה המליצה לנו על המקום, שהוא הרבה יותר ממסעדה (Pavilhao da Cultura), ואכן היתה זו המלצה ראויה. יש במסעדה אווירה מיוחדת , אוספים מדליקים המוצגים בכל פינה, החל משעוני קיר וכלה בעגלות תינוק ומכוניות ישנות, ומתקיימות כאן גם הופעות של אמנים שונים. והערב, לכבודנו, הופיעה כאן להקה נחמדה בת שישה נגנים וזמרים ששרו וניגנו שירים ברזילאים.

אל הר הקורקובאדו (Corcovado) ואל פסלו של ישו הגואל (Cristo Redentor) עלינו למחרת ברכב שטח, שכבר ראה ימים טובים יותר. הדרך המטפסת ביער טיז'וקה יפה בפני עצמה, וכך גם הנופים הנגלים לעינינו במהלך הטיפוס לגובה של 710 מטר, אך השיא הוא כמובן פסלו הענק של ישו המתנשא לגובה 38 מטר. הפסל נחנך רשמית ב-12 לאוקטובר 1931, ומעבר להיותו סמל נוצרי חשוב הוא גם הסמל המייצג את העיר ריו דה ז'ניירו, ובשנת 2007 אף נבחר כאחד משבעת פלאי תבל החדשים. הפסל אכן מרשים, אין מה לומר, וכך גם הנוף המרהיב הנשקף מהמקום. אנחנו מצטרפים להמוני המבקרים הנאספים למרגלות הפסל המפורסם, ומצטלמים תחת ידיו המברכות של הגואל בעזרתה של אדליה, המדריכה הברזילאית שלנו היום. מי יודע, אולי זה יעזור?

אנחנו ליד פסל הקורקובדו, זוכים לברכת הגואל

סביב-סביב נשקפים הנופים הנפלאים של ריו, על מפרץ גואנברה ורבעי העיר השונים, הגנים הבוטניים והאגם, החופים הלבנים והר הסוכר, ועד לאצטדיון המרקאנה המפורסם, שנחשב פעם לאצטדיון הגדול בעולם, עם למעלה ממאתיים אלף מקומות (מרביתם בעמידה). האצטדיון הזה, שהוא מגרשן הביתי של הקבוצות ואסקו דה גאמה, פלמנגו ופלומיננזה, עבר שיפוץ כללי בעקבות התמוטטות אחד היציעים העליונים ב-1992, והיום יש בו 95,000 מקומות ישיבה. האצטדיון אמור לארח את גמר המונדיאל ב-2014, ואת גמר טורניר הכדורגל של אולימפיאדת ריו ב-2016.

עיצוב פסלו של ישו הגואל נעשה ע"י הארכיטקט הפולני-צרפתי פול לנדוסקי, והוא נבנה מבטון. גודלו של הפסל, מיקומו, ותנוחת הצליבה בה הוא עומד, כששתי ידיו פרושות לצדדים בתנוחה של קבלה וחיבוק, גורמים לכך שמרחוק הוא נראה כמו הצלב עצמו. הפסל מושך אליו מאמינים רבים, מכל הדתות, ותוך כדי הסתובבותנו במקום אנו פוגשים קבוצה של צעירים נוצרים חובבי ישראל העומדים ושרים ליד הפסל. מסתבר שהם יודעים גם שירים בעברית, ואף ביקרו בארץ כחלק מכת נוצרית קטנה ושהו בנצרת ובגליל. נחמד, אין לנו הרבה הזדמנויות לפגוש בעולם צעירים חובבי ישראל שאינם יהודים, ואני שמח בהם ואתם, אפילו שהם נוצרים.

מנגנים ושרים לרגלי הקורקובדו

אם יש אנשים בריו הזקוקים לרחמי ישו הגואל, הרי אלה תושבי הפאבלות, שכונות העוני של ריו. הפאבלות נוצרו כתוצאה מבנייה בלתי חוקית מסביב או בלב הערים הגדולות, לעיתים כמה עשרות מטרים משיכוני פאר, והן ממחישות את העוני הרב הקיים בברזיל כולה, ובערים הגדולות במיוחד. רוב תושביהן של הפאבלות היו בעבר עבדים משוחררים ובני המעמד הנמוך, שנדחו ע"י החברה. כיום מאכלסים את הפאבלות כפריים שעזבו את ביתם וניסו את מזלם בעיר הגדולה, כחלק מתנועת נדידה מסיבית שהתרחשה בברזיל במחצית השנייה של המאה העשרים, ולא הצליחו להשתלב.

אדליה מובילה אותנו לרוצ'ינה (Rocinha), הפאבלה הגדולה ביותר בדרום אמריקה (150,000 תושבים), ושואלת בזהירות אם נרצה לרדת מהרכב. כן, בהחלט. אנחנו יורדים וחוצים בהליכה אחד מרבעי הפאבלה. את "עיר האלוהים" כבר הזכרתי בתחילת הפוסט, ואכן הפאבלה היא לא בדיוק מקום בטוח להסתובב בו. מכיוון שהשכונה אינה חוקית, אין בה תחנות משטרה והיא מהווה זירת פעולה נוחה לסמים ופשע. כל פעולה שמבצעת המשטרה בתחומי הפאבלה היא פלישה של ממש הדורשת כוחות גדולים ולעיתים קרובות גם גובה קורבנות. תנאי המגורים בפאבלה קשים, פחונים ישנים ומבני בטון חשופים ומלוכלכים, ביוב שזורם ברחובות ומערכת חשמל שכולה חיבורים מאולתרים של אלפי חוטים וכבלים בין עמוד לעמוד, וכך גם צנרת המים. חשוב לציין כי במהלך שנות ה-90 חל שינוי בהתייחסות השלטונות לפאבלות, ובחלקן הוקמו מרפאות ציבוריות ובתי-ספר. החלו שיתופי פעולה ראשונים בין מנהיגי הקהילות המקומיות ובין גורמי משטרה, ואף הוכרזו תוכניות חומש ממשלתיות לפיתוח עירוני של הפאבלות.

בפאבלה רוצ'ינה

טוב, נראה לי שצריך להתקרב לסיום הפוסט, רגע לפני שאתם נרדמים, וכדי לשמר טעם טוב בפה וזיכרון ראוי ומייצג של ריו דה ז'ניירו, אקח אותכם לאיפנמה, שם אנו מבלים אחה"צ וערב אחד. איפנמה (Ipanema) היא שכונה הממוקמת ממש מדרום לחוף קופאקבנה, וגם לה חוף לבן ומפואר הראוי לקנאה. משמעות השם איפנמה בשפת טופי העתיקה הוא "מים עקרים", כנראה כיוון שהמקום נחשב לאתר גרוע במיוחד לדיג (הגלים נחלשים קרוב מדי לחוף ומבריחים את הדגים). איפנמה היא אחד האזורים היקרים למחיה בריו, ולא בכדי. יש במקום אווירה מאוד מיוחדת של כיף ושל רוח נעורים הבולטת בבתי הקפה הרבים הפזורים בה, במסעדות, בגלריות האמנות, בחנויות, בתיאטראות ובמוסדות הלימוד.

טרם שאנו מתפזרים לחפש מציאות ברחבי השוק הססגוני של יום ראשון, המאכלס אחד מגני איפנמה הסמוכים, אנחנו נכנסים לבית קפה לשתות משהו ולטעום אסאי. מה זה אסאי אתם שואלים? גם אנחנו שאלנו, ובֶל מסבירה וגם דואגת להזמין לכולנו. והטעם? נהדר! ואם בכל זאת אתם מתעקשים לדעת מה זה בדיוק, אז אסאי (במלרע) הוא פרי שגדל באזור האמזונס, עם טעם דמוי אוכמניות וצבע סגול כהה, וכשטוחנים אותו עם קרח כתוש מתקבל מטעם נפלא! והנה גם תמונה שלנו עם קערות האסאי.

אוכלים אסאי באיפנמה

ועכשיו לסיום המתבקש כל כך, ערב במועדון vinicius הקרוי על שמו של ויניסיוס דה מוראיס (זוכרים מהפוסט הקודם?), האיש שכתב ממש כאן, במקום הזה, את "הנערה מאיפנמה" (Garota de Ipanema) יחד עם אנטוניו קרלוס ז'ובים (לחן), קטע הבוסה נובה הידוע ביותר שנכתב עד כה, ועוד הרבה שירים אחרים. משורר, מחזאי ("אורפאו נגרו"), עיתונאי, מלחין, זמר, וגם דיפלומט, ובקיצור יוצר מוכשר ואחד המייצגים הראויים של התרבות הברזילאית. זהו ערב פרידה שלנו מריו דה ז'ניירו, ויחד עם ארוחת הסיום קודם אנו יושבים עכשיו ומאזינים לשיריו של ויניסיוס כפי שהם מבוצעים ע"י זמר מקומי, יושבים ונהנים. המועדון, שבתחילה היה די ריק, הולך ומתמלא. ברחובות בחוץ נוהרים להם הצעירים למסיבות הקרנבל שלהם, ואנו כאן סופגים את המוזיקה הברזילאית במיטבה, עוצמים עיניים, ויודעים שהעיקר עוד לפנינו. מחר אנו טסים צפונה לרסיפה ואולינדה ולבלגאן של הקרנבל שם, אבל בינתיים אפשר להירגע מעט וליהנות מויניסיוס ומריו דה ז'ניירו, העיר המופלאה הזאת.

מקשיבים לשירי ויניסיוס דה מוראיס, במועדון על שמו באיפנמה