12. העמק הקדוש 2: אויָאנטאיטָמבו והניצחון על הספרדים

זהו, עד עכשיו השקפנו על 'העמק הקדוש' מלמעלה, ועכשיו אנחנו מגיעים אליו. העמק הקדוש של האינקה, Valle Segrado בשפת המקום, הוא עמק נהר האורובמבה (Urubamba), המגיע מדרום מזרח ובחלקו העליון הוא נפתח ויוצר את העמק הקדוש המיושב בעיירות וכפרים רבים. מכאן ממשיך הנהר צפונה ומקיף את אתר מאצ'ו-פיצ'ו, ואגב כך גם יוצר קניונים מרשימים. בחלקו התחתון של נהר האורובמבה הוא ממשיך לזרום צפונה, ומתחבר לאגן הניקוז של האמזונאס.

בני האינקה העריכו את העמק הקדוש בגלל יתרונותיו הגיאוגרפיים והאקלימיים, שאפשרו מגוון רב של גידולים חקלאיים, ובראשם התירס, באזור זה של האנדים הגבוהים. התנאים החקלאיים הטובים אפשרו את קיומם ופרנסתם של ישובי אינקה רבים. כלכלת ממלכת האינקה, יש לדעת, התבססה על חקלאות, ומרבית התושבים היו איכרים. השלטון עשה מאמצים רבים להגדלת שטחי העיבוד, כפי שניתן לראות גם כאן, בעמק הקדוש, באמצעות דירוג מדרונות ההרים, הקמת טרסות ומילוין באדמת העמק, וחפירת ובניית תעלות ואמות שהובילו מים מההרים לשדות.

העמק הקדוש (צילום: איציק גונן)

העמק הקדוש, כפי שמופיע במפה ישנה (צילום: וויקיפדיה)

העיירה אורובמבה (Urubamba), כשמו של הנהר, היא הראשונה אליה אנו מגיעים בירידה מ-Moray. העיירה הזאת נמצאת בערך במרכזו של העמק הקדוש, והיא משתרעת ומפוזרת על שטח גדול. בעיירה כיכר מרכזית, פלזה דה ארמאס, ולא הרחק ממנה שוק לא גדול לשימוש המקומיים ובו בעיקר פירות וירקות ומוצרי בית. במקום גם כנסייה נאה, Senor de Torechayoc,, ומגרש כדורגל גדול בו מתקיים מדי שנה בתחילת יוני פסטיבל El Senor לריקודים. עוד בעיירה מוזיאון קטן וסדנה לעבודות קרמיקה, אך בסך הכל ייחודה של העיירה הוא במיקומה, ובהיותה בסיס יציאה לטיולים באזור, כולל Moray ובריכות המלח של סלינאס.

מכאן אנחנו ממשיכים בכביש לאורך נהר האורובמבה ליעד המרכזי שלנו כאן בעמק הקדוש, העיירה אויָאנטאיטָמבו (Ollantaytambo) הנמצאת בקצהו הצפון-מערבי של העמק. העיירה בנויה על יסודות של עיר מתקופת האינקה, והיא מהווה את הדוגמה הטובה ביותר שנותרה בידינו של תכנון עיר בתקופת האינקה: רחובות אורך ישרים הנחצים ע"י רחובות רוחב, כך שנוצרים 'בלוקים' (canchas). לכל בלוק כניסה אחת המובילה לחצר פנימית סביבה בנויים בתי המגורים. רחובות העיירה מרוצפים באבנים, ויש כאן בתי מגורים המאוכלסים ברציפות מאז ימי האינקה ועד היום!

רחוב באויָאנטאיטָמבו שיסודותיו מתקופת האינקה (צילום: איציק גונן)

אתר אויָאנטאיטָמבו נחשב לאחד החשובים ביותר בעולם האינקה, ויש אומרים שהחשוב שבהם, ואכן ביקור באתר מרתק זה, ממחיש לנו מדוע. בתקופת ממלכת האינקה היה המקום חלק מהאחוזה המלכותית של האינקה פאצ'אקוטי (Pachacouti), שבנה את העיר ואת מרכז הטקסים כולל 'מקדש השמש' (The Sun Temple), שבנייתו מעולם לא הושלמה. לאחר מותו עברה האחוזה לרשות המשפחה ובסופו של דבר לידי מאנקו אינקה יופנקווי (Manco Inca Yupanqui). בעת הכיבוש הספרדי שימש המקום כבירה זמנית וכמבצר עבור מאנקו אינקה המורד, מנהיג ההתנגדות לשלטון הספרדי, שהגיע לכאן לאחר המצור שלו על קוסקו וכישלונו בסקסיואמאן. ב-1536 הצליחו כוחותיו של מאנקו אינקה להנחיל תבוסה לכח הספרדי שהגיע לכבוש את המקום, וזה המקרה היחיד בו עמדו בני האינקה בהצלחה מול מתקפה של הכובש הספרדי! בסיוע מתקפת חיצים, חניתות וסלעים, וכאשר הפרשים הספרדים מתקשים לנוע בשטח שהוצף במים עוד קודם על ידי המגינים, הם הכריחו את הכוח הספרדי, בפיקודו של הרננדו, אחיו הצעיר של פרנסיסקו פיזארו, לסגת חזרה לקוסקו.

הכניסה לאתר והטרסות הגדולות המטפסות למקדש (צילומים: איציק גונן)

'גבעת המקדש' היא גבעה תלולה עליה בנו האינקה מרכז טקסי. לכיוון העיר נבנו הטרסות העצומות (Terraces of Pumatallis), ובגלל אופיין נהוג להתייחס לגבעת המקדש כאל מבצר, למרות שתפקידו העיקרי של המקום היה דתי דווקא. יש סדרה של מדרגות החוצות את הטרסות עליהן אני מטפס עם לאורה, עד לטרסה העליונה. לאורה אומרת שיש 212 מדרגות ואני סופר, יוצא לי קצת יותר... בינתיים הגשם שעזב אותנו בצ'ינצ'רו חוזר, אבל אנחנו ממשיכים למעלה, וכאן נחלק האתר לשלושה אזורים: החלק המרכזי, ישר מול הטרסות, אזור המקדש לכיוון דרום, והחלק שקשור למיתות ולוויות לכיוון צפון.

אזור המקדש נבנה מאבנים מסותתות ומותאמות, שלא כמו החלקים האחרים, ורואים שבנייתו הופסקה באמצע ומעולם לא הושלמה. למה? קשה לדעת, אולי החשש ממתקפה ספרדית (שאכן הגיעה), אולי עזיבת שליט האינקה המורד את המקום בהמשך, ואולי סיבות אחרות. כך או כך, מה שנותר הוא חלק מקיר הכולל 6 גושי אבן גדולים בגוון ורוד שנועדו למטרות פולחן (Six Monoliths) שמשקל כל אחד מהם כ-50 טון! ואני שואל איך הביאו את סלעי הענק האלה לכאן? לאורה אומרת שכל הסלעים הובאו לכאן ממחצבה שנמצאת על צלע ההר בצידו השני של נהר אורובמבה, כ-5 ק"מ מכאן, ושלצורך כך נדרשו אלפי אנשים (אינדיאנים), ואני מנסה לדמיין לעצמי איך זה היה, ומשתאה. (הצילום בגשם לא יצא טוב, אז אני מצרף צילום מוויקיפדיה, כדי שתתרשמו).

6 גושי האבן הגדולים ב'מקדש השמש' באויָאנטאיטָמבו (צילום: וויקיפדיה)

מכאן, מהמקדש, ניתן גם לראות יפה על צלע הר פינקויונה (Pinkuylluna) ממול את שרידי המבנים המרשימים ששימשו עבור האינקה כמחסני תבואה כדי להבטיח את שמירת היבול בטמפרטורה קרירה יותר ולהגן עליו; בהחלט מעורר התפעלות כאן כל הארגון והתכנון של בני האינקה. אגב, האינקה חילקו כל יבול לשלושה חלקים: שליש ניתן לשמש, שליש לאינקה השליט, ושליש נותר בידי ה'איו' (Ayllo), שהיתה היחידה הכלכלית הבסיסית של החברה האינקאית, קבוצת אנשים המשתייכים לאב קדמון משותף, מעבדים את אדמתם במשותף, מתפללים במשותף ומקיימים עזרה הדדית. כללי שיתוף אלה, חשוב לציין, מתקיימים עד היום בכפרי האנדים.

בירידה במדרגות האתר הגשם מתחזק עוד, וכשאנו פוגשים את אמנון וסיבו שהמתינו לנו למטה, כולנו ממהרים לחפש מחסה. מסתבר שבשוק של אויָאנטאיטָמבו, הסמוך לאתר הארכיאולוגי, ניתן למצוא מחסה סביר, וזו גם הזדמנות לקנות משהו, שתי ציפורים יחד. אני מחפש איזו חולצת צמר יפה לקסי, ואם לא בשוק כאן אז איפה? אז ככה, יש כאן כמה רמות של צמר: צמר הלמות שהוא טוב אבל הכי פחות נחשב, צמר האלפקות המצוין, וצמר הויקוניה (Vicunia) המעולה, שהוא רך וחם, וגם יקר יותר, כי לויקוניה יש מעט צמר וניתן לגזוז אותה רק פעם בשלוש שנים. עכשיו לך דע אם כשהמוכרת בשוק אומרת לך שזה צמר ויקוניה, ולכן יקר, זה באמת ויקוניה? היא נותנת לי למשש את שלושת סוגי הצמר אבל ממש קשה לי להבחין בין אלפאקה לויקוניה, ובסוף אני בוחר באלפאקה…

בשוק של אויָאנטאיטָמבו (צילום איציק גונן)

טרם שאנו עוזבים את אויָאנטאיטָמבו, ראוי להשלים את סיפורו של מאנקו אינקה שב-1536 הצליח לראשונה בהיסטוריה של מלחמות בני האינקה בספרדים להנחיל תבוסה לכוח הספרדי שתקף את המקום בניסיון לתפוס אותו חי. ובכן, למרות הניצחון על הספרדים העריך מאנקו אינקה כי המבצר באויָאנטאיטָמבו לא יצליח להגן עליו בפני כוחות ספרדים גדולים יותר שבטח יגיעו לכאן לנקום את מפלתם (והם אכן הגיעו), והוא נסוג עם אנשיו למעבה הג'ונגל שם הקים ב-1539 את העיירה וילקאבמבה (Vilcabamba) והכריז על יסודה של 'מדינת האינקה החדשה'. חמש שנים מאוחר יותר (1544) נרצח מאנקו אינקה ע"י ספרדים תומכי דייגו דה אלמגרו, יריבו של פיזארו, להם העניק מקלט. מדינת האינקה החדשה נפלה סופית ב-1572 כאשר טופאק אמארו (Tupac Amaru), אחד משלושת בניו של מאנקו אינקה שהמשיך את מלחמת הגרילה נגד הספרדים, נתפס והוצא להורג. בכך למעשה הסתיים עידן האינקה וההתנגדות לשלטון הספרדי. העיירה וילקאבמבה נחרבה ואבדה, ומוגדרת היום כ'עיר האבודה של האינקה' (היא ולא מאצ'ו פיצ'ו).

מאנקו אינקה בעת הכתרתו בקוסקו (ציור של Guaman Poma)

טוב, הזמן רץ ואנחנו יוצאים חזרה לכיוון קוסקו. עוד נשוב לכאן בדרך למאצ'ו-פיצ'ו, בעוד 3 ימים, אך בינתיים אנחנו חוצים שוב את העמק הקדוש, הפעם לדרום מזרח, ועוצרים לזמן קצר רק בעיירה פיסאק (Pisac), הנמצאת בכניסה הדרומית של העמק הקדוש. פיסאק ידועה בעיקר בזכות שני דברים: שוק יום ראשון המפורסם שלה, שוק הומה וססגוני המושך אליו תיירים רבים והוא מאוד מסחרי (בהשוואה לשוק שראינו היום בצ'ינצ'ארו), ואתר האינקה הנמצא על צוק בגובה של כ-600 מטר מעל לנהר אורובמבה. אתר האינקה יושב מעל לטרסות חקלאיות, שהן בשימוש האיכרים גם היום, והוא כולל מעין מצודה הצופה על העמק הקדוש, ומתחם דתי הכולל שרידים של מקדש השמש, מזבחים, מזרקות, אמבטיות רחצה טקסיות ששוחזרו ואזורים טקסיים. הצוק שמאחורי האתר כולל קברים של בני האינקה שנבזזו בעבר ע"י שודדי קברים, והאתר כולו היה גם הוא חלק מאחוזתו המלכותית של האינקה פאצ'אקוטי.

פסלו של פאצ'אקוטי אינקה יופנקווי באגוואס קליינטס (צילום: D. Gordon B. Robertson)

לקראת סיום היום והחזרה לקוסקו מחכה לנו עוד דובדבן קטן מפרדס האינקה, הלא הוא 'המבצר האדום', פוקה פוקארה (Puka Pukara) הניצב בשערי קוסקו ושולט על נקודות אסטרטגיות חשובות. מבצר זה, שנבנה מסלעים שנראים אדומים בעיקר לקראת השקיעה (כמו עכשיו למשל) ומכאן שמו, היה חלק ממערכת ההגנה של העיר קוסקו, וכנראה נבנה בתקופתו של פאצ'אקוטי, האינקה התשיעי. אנו מסתובבים בין שרידי המבצר ורואים את חלקי הקירות הגדולים והטרסות, ואין ספק כי בבנייתו הושם הדגש על הפונקציונאליות שלו ולא על היופי (בשונה ממבנים אחרים שבנו האינקה). אופן הבנייה גם מעלה את ההשערה שייתכן ומבצר זה, שהיה גם מרכז אדמיניסטרטיבי, הוקם בבהילות, ואולי גם שימש כנקודת ביקורת לכל מי שהתקרב לקוסקו מכיוון זה. העובדה שבמקום נמצאו גם אמבטיות מפוארות, מזרקות וחדרים נפרדים, כך אומרת לאורה, יכולה להעיד כי ייתכן והמקום גם שימש כמקום מנוחה עבור אנשים חשובים מבני האינקה.

פוקה פוקארה, המבצר האדום (צילומים: איציק גונן)

זהו, אנחנו מסיימים יום ארוך, רטוב בחלקו, ומתיש שהחל בקרנבל הססגוני, המרגש והמפתיע בעיירה צ'ינצ'ארו, המשיך באתר המיוחד של Moray, עבר לעמק הקדוש על עיירותיו בהן ביקרנו, אורובמבה, אויָאנטאיטָמבו, ופיסאק, ומסתיים כאן במבצר פוקה פוקרה. יום מעניין ובעיקר חשוב בניסיון שלנו להבין את סיפורה של ממלכת האינקה וסיפורם של האנשים שחיו כאן באותם ימים.

מחר אנחנו יוצאים לטרק של יומיים ברכס הגבוה של פומהמרקה (Pumamarka) בגבהים של מעל 4000 מטר, ואם אתם כבר מסתקרנים, אז אני מצרף כאן תמונת מתאבן אחת. להתראות בהמשך הבלוג!

בטרק של פומהמרקה(צילום: פאול)