3. אי השמש ואי הירח – חלק א'
לאחר הביקור באיים הצפים אנו חוזרים בשייט לחוף הפרואני, ומתחילים לנסוע עם הטרנזיט של טיטו לכיוון דרום מזרח, למעבר הגבול הבוליביאני שליד העיירה יונגויו (Yunguyo). הכביש מתפתל לאורך חופי ימת טיטיקקה, ובדרך אנו חוצים כפרים קטנים ולידם חלקות אדמה מעובדות עם תעלות מי השקיה מסועפות החורצות אותן לאורכן ולרוחבן. החלקות מחולקות בין תושבי הכפרים וניתן לראות מי חקלאי טוב יותר מביניהם לפי מצב הגידולים בכל חלקה. מגדלים כאן הרבה קינואה, ולבקשת סיבו, החקלאי שבינינו, אנחנו עוצרים ליד שדה קינואה שנראה יפה יותר כדי להתרשם מאופן עיבוד השדה וצמחי הקינואה עצמם.
שדה קינואה לאורך החוף הדרום מערבי של אגם טיטיקקה (צילום: איציק גונן)
מעבר הגבול לבוליביה עובר מהר וללא בעיות, בודקים את הדרכונים, מחתימים אותם ואנחנו בבוליביה. לפני המעבר אנחנו נפרדים מטיטו (אותו נפגוש שוב בעוד כמה ימים, כשנחזור מבוליביה לפרו). לאחר מעבר הגבול אנו פוגשים את אלחנדרו, מדריך צנום ושקט, שילווה אותנו במהלך טיולנו בבוליביה, הולכים להחליף קצת כסף (לכסף המקומי קוראים בוליביאנו) וצועדים לחוף הימה הסמוך שם מחכה לנו הסירה שלנו. מכאן אנחנו מפליגים צפונה בדרכנו לאי השמש (Isla del Sol) שבימת טיטיקקה. אנחנו חוצים בשייט את המייצר שבין יאמפופאטה, הנמצאת בקצה הצפוני של חצי האי עליו יושבת גם קופאקבאנה, לבין אי השמש וממשיכים צפונה. מי הימה אינם שקטים והסירה הקטנה נאבקת מול הגלים, עולה ויורדת בקצב הגלים. בינתיים אמנון עסוק במצלמותיו ובנייד, סיבו חוטף תנומה קלה ואני מנסה לדבר באנגלית וספרדית משובשת עם הבוליביאני שמשיט את הסירה במקצועיות רבה.
אמנון, אני ואלחנדרו בשייט, מאחור השייט הבוליביאני שלנו (צילום: סיבו)
לאחר כשעה וחצי של שיט רצוף במים לא שקטים אנו נוחתים במעגן קטן ודי שומם בקצה הזנב הדרום-מזרחי של אי השמש, ליד האתר פילקו-קאינה (Pillku-Kayna) שבו שרידים מתקופת האינקה, דרומית לעיירה יומאני (Yumani) ואף דרומית למפרץ פואנטה דל אינקה ממנו מטפסות 'מדרגות האינקה' המפורסמות (בהן נרד מחר). מכאן נצטרך עכשיו לטפס עד לגב הרכס השולט באי, גובה של כ-4000 מטר, ואז להתחבר לרשת הדרכים ושבילי הליכה הפרושה על גב הרכס, בדרכנו צפונה.
שלט אי השמש (Isla del Sol), המוצב ליד 'מדרגות האינקה' (צילום: איציק גונן)
אי השמש (Isla del Sol) ממוקם בחלקה הדרומי של ימת טיטיקקה, והוא האי הגדול ביותר בימה. האי הוא אי סלעי והררי, שחופיו מלאי מפרצים ירוקים יפיפיים, וכבר מרחוק ניתן לראות את הטרסות הרחבות המקשטות אותו לכל אורכו. הטרסות האלה אופייניות לחקלאות של בני האינקה וכבר ראינו כמוהן בפרו במקומות שונים, ובמיוחד במדרונות היורדים ל'עמק הקדוש', הלא הוא עמק הנהר אורובאמבה, בדרך מקוסקו למאצ'ו פיצ'ו, אך על כך עוד אספר בנפרד. בעזרת הטרסות, שמולאו באדמה חקלאית טובה, ומערכת השקיה משוכללת הכוללת תעלות ואמות מים, הצליחו בני האינקה להפוך את מדרונות ההרים לשטחים חקלאיים ובכך לספק פרנסה ותוצרת חקלאית לכל התושבים במקום. בסך הכל חיות היום באי השמש כ-800 משפחות המתפרנסות בעיקר מחקלאות, דיג ותיירות.
אי השמש (Isla del Sol) (צילום: איציק גונן)
על פי המיתולוגיה של בני האינקה, אי השמש הוא מקום בריאתם של בני האינקה ומקום לידתה של השמש. האגדות האינדיאניות העתיקות מספרות כי האל קון-טיקי ויראקוצ'ה, בורא העולם והאנשים (בעל עור בהיר ועטור זקן), שהוא אל נערץ בפרו עד היום, יצא מתוך האגם ויצר את האדם מסלעים ואבנים. שני בני האינקה הראשונים אותם יצר הם מאנקו קאפאק ואחותו-אשתו מאמא וואקה (המכונה גם מאמא אוקיו). זאת הסיבה כי אי השמש היה תמיד ועד היום מקום מקודש לבני השבטים איימארה וקצ'ואה.
צאצאית של בני האינקה (צילום: איציק גונן)
אגדה שונה מעט מספרת כי לאינטי, אל השמש, נולדו ארבעה בנים וארבע בנות במערה באי השמש שבאגם טיטיקקה, והם שהיוו את הגרעין המקורי לבני האינקה. הקבוצה, בהנהגת אחד האחים, מאנקו קאפאק, יצאה לחפש אדמות פוריות. הם נשאו עמם מטה קדוש מזהב שכאשר יינעץ באדמה פורייה ישקע בה עמוק, וזה יהיה האות להקמת עיר חדשה במקום. במהלך המסע הצליח מאנקו קאפאק להיפטר משלושת אחיו וכך הפך לשליטם הראשון של בני האינקה, בני אל השמש. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמא אוקיו לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיות הקיסר.
מסעה של החבורה הסתיים משהגיעו לעמק קוסקו שהיה כה פורה, עד שכאשר ננעץ מטה הזהב באדמה הוא שקע בה עמוק ונעלם מן העין. כך, על פי האגדה, נוסדה קוסקו בירת האינקה, בשנת 1200 לספירה לערך. הממ... מה תגידו? שני הסיפורים מעניינים ואף אחד מהם לא כמו סיפורי התנ"ך שלנו, מה שמלמד שכל עם מעצב לו את הסיפורים ואת המיתולוגיה שלו, וכל עם גם בטוח שהסיפור שלו על בריאת העולם הוא הסיפור הנכון…
חלקן העליון של 'מדרגות האינקה', מימין טרסות חקלאיות (צילום: איציק גונן)
לאחר הנחיתה במפרץ הקטן אנחנו מתחילים לטפס למעלה, לגב ההר, וזה חתיכת טיפוס אנכי של איזה 200 מטר! לא התכוננו לטיפוס כזה מייד אחרי השייט, אבל אנחנו משנסים מתניים ועולים לגב ההר, ואז מתחילים ללכת צפונה, עד שאנו פוגשים במסעדה קטנה, די מבודדת, ועוצרים לאכול ארוחת צהריים מאוחרת, מגיע לנו, לא? האוכל בסדר, לא משהו מיוחד, ומכאן אנו יוצאים צפונה להליכה של כשעתיים עד למלון האקולוגי שיארח אותנו ונמצא במרכז האי. אין באי כבישים או מכוניות, וכל ההתניידות היא בהליכה רגלית. השביל המרכזי לאורך גב הרכס נקרא 'דרך האינקה' (Inca Route), וממנו יוצאים שבילי משנה למקומות שונים באי. השמיים די מעוננים וקודם גם ירד קצת גשם, אך בהמשך ההליכה מתבהר ואפילו נהיה חם והנוף נהדר מהגובה הזה: מסביב ימת טיטיקקה הכחולה המקיפה את האי ואנו צועדים בין שטחים ירוקים, חלקם מעובדים, טרסות, בתים קטנים והרבה עצי איקליפטוס. הגשם ניקה את האוויר והגגות האדומים יוצרים ניגוד נהדר לשטחים הירוקים ולמים הכחולים. בדרך אנו עוברים כנסייה קטנה, בי"ס המשרת את ילדי האי עם מגרשי כדורגל וכדורסל צמודים, כמה מסעדות קטנות ומקומות לינה, ובעיקר המון שטחים ירוקים.
כנסייה קטנה בכפר יומאני (צילום: איציק גונן)
בית הספר המקומי, מימין בימה 'אי הירח' (צילום: איציק גונן)
על אי השמש יש מספר כפרים קטנים, שהגדולים שבהם הם יומאני (Yumani), בדרום האי, אותו אנו חוצים בהליכתנו צפונה, וצ'איאפאמפה (Cha'llapampa), בצפון, ליד מפרץ בשם זה. כמו כן יש על האי מעל 80 אתרים עם שרידים ארכיאולוגים, מרביתם מתקופת האינקה (המאה ה-15 לספירה). בקצה הצפוני של האי, נמצא הסלע הקדוש (רוקה סגרדה), הוא 'סלע הפומה'. לסלע צורה של פומה (צריך דמיון מפותח כדי לראות זאת), ולפי האגדה על סלע זה ישב האל ויראקוצ'ה בעת שברא את העולם. בשפת האינקה (קצ'ואה) נקרא 'סלע הפומה' בשם טיטי-קאיה (Titi-Qala), ונראה שזה המקור לשמה של הימה (ראה גם הפרק הראשון במסע זה). באזור זה נמצא גם מתחם צ'ינקאנה (Chincana), הבנוי כולו על צלע ההר ומכונה גם 'המבוך'. זהו אזור בנוי מתקופה שקדמה לאינקה, והחוקרים מאשרים מציאת עדויות לכך שעל אי השמש חיו אנשים כבר באלף השלישי לפני הספירה (2200 B.C.). מעניין לציין עוד כי בשנת 3100 B.C. היו להערכת החוקרים פני המים בימה נמוכים בכ-85 מטר, והם עלו והתייצב על גובהם הנוכחי בסביבות שנת 2000 לפנה"ס.
מתחם צ'ינקאנה ('המבוך') – (צילום: אורן שץ)
טוב, המלון האקולוגי בו נשהה הלילה במרכז האי (La Estancia Eco Lodge) כבר ממתין לנו. יש כאן מבני חדרים המפוזרים בשטח, מין בקתות משופרות כאלה והמקום נראה נחמד, שלא לדבר על הנוף המקסים הנשקף ממנו. חוץ מאתנו נמצאת פה עוד קבוצה קטנה של מטיילים מהולנד, ועוד כמה זוגות. יש לנו שני חדרים, ואנו מתמקמים בהם, סיבו בחדר אחד ואמנון ואני בשני, חדרים פשוטים מאוד אך מספקים. אמנון לוקח את המיטה השמאלית ואומר לי שהוא חייב להתקשר לבל. בארץ עכשיו אמצע הלילה, ואני משכנע אותו לחכות למחר בבוקר, חבל להעיר אותה. בחוץ כבר מתחיל להיות קר ורוח, וכשאנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב במבנה הקטן והפשוט המשמש חדר אוכל, אפשר להרגיש את הקור היטב.
חדר האוכל של המלון (צילום של המלון)
האוכל סביר, לא משהו לכתוב עליו הביתה, ועד שאנחנו גומרים לאכול (משמרת שנייה) העייפות הולכת ומשתלטת עלינו ואנחנו מרגישים די גמורים. אנחנו עוד יוצאים להסתובב קצת בחוץ, חרף הרוח והקור, כדי ליהנות מהנוף ובעיקר מאורות בתי האי וכמה סירות מאחרות שעדיין משייטות להן במי הימה. האורות המנצנצים מאירים מעט את שמי הלילה האפלים שהעננים ההולכים ובאים בהם מוסיפים להם נופך מסתורי משהו המתחבר למיתולוגיה ולאגדות השונות של בני האינקה המסופרות על המקום הזה. ממש כאן נוצרו השמש והאדם, ובסיפור הזה מאמינים עד היום התושבים, צאצאי האינקה, בבוליביה, פרו, אקוודור ומדינות נוספות כאן בדרום אמריקה.
בסוף העייפות שולחת אותנו לחדרים. לילה אפל, מסתורי ומסקרן מצפה לנו על אי השמש...
