פרק 2 – מתחילים לטפס
יום שני למסע וראשון לטיפוס – יום חמישי, 29.9.2016
היום מתחילים לטפס!
לתומנו חשבנו שכמו אצלנו, קמים מוקדם (חמש-שש בבוקר) כשעוד לא חם, ומתחילים לטפס, אבל מסתבר שכאן זה הולך אחרת, ולהר הזה ולאנשי המקום חוקים משלהם. כן, אז רק בסביבות עשר בבוקר יבואו לאסוף אותנו, ובינתיים אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר במסעדת המלון. הפעם יש מזנון פתוח (בופה), וחרף המבחר שהוא לא משהו, אנחנו לפחות מצליחים למלא את רעבוננו, ארוחה מסודרת אחרונה לפני היציאה לדרך. בעשר וחצי לערך מגיע אוטובוס קטן ואנו עושים הכרה עם נסטו המדריך וסיימון, עוזר המדריך. על האוטובוס נמצא כל הצוות הפורטרים, כולל הטבח (טוונזי) ועוזרו (גבריאל-גבי), אותם נכיר אישית בשער מצ'אמה, רגע לפני תחילת הטיפוס. בהמשך לויכוח אתמול עם קרמאל, אין לי ספק שכל הפורטרים שעל האוטובוס יצאו אתנו למסע, בלי קשר לשקילות שתערכנה בשער מצ'אמה, אך נמתין ונראה.
האוטובוס עם הפורטרים הגיע לאסוף אותנו
מוכנים כבר לצאת, רגע לפני העליה לאוטובוס
אנחנו יוצאים ממוֹשי מערבה על כביש 23A ולאחר עצירה כדי להצטייד בבלוני הגז לבישול ובלון החמצן לטיפוס, אנו פונים צפונה לכפר מצ'אמה, שם אנחנו מצטיידים בבשר טרי לימי המסע. לקראת שתים-עשרה אנחנו מגיעים לשער מצ'אמה ונרשמים במשרד המקומי בהליך שילווה אתנו מכאן ואילך בכל מחנה לינה אליו נגיע במהלך הטיפוס. כעת אנחנו ממתינים בסככת ההמתנה הנאה הסמוכה למשרדים בעת שהפורטרים עוברים תהליך שקילה עם כל הציוד שלנו (כולל אוהלים לכולם, אוכל לשבעה ימים, גז וכלי בישול ואוכל וציוד אישי), ובסופו של תהליך מגיע אלינו נסטו כדי לבשר לנו שמשלחת הטיפוס, חוץ מאתנו, תכלול 18 איש כולל הוא ועוזרו, והטבח ועוזרו. 18 איש נראה לנו המון, יותר מדי, כשאנחנו חשבנו על 12, או מכסימום 15. יורי עוד מנסה מול נסטו לנהל מלחמת מאסף להקטנת מספר הפורטרים, ואני חושב לעצמי שאם מגבילים כל פורטר בנשיאת 20 ק"ג, זה אומר יותר פורטרים, ובכך בעצם מספקים עבודה ליותר אנשים בְמקום עם שיעורי אבטלה ועוני גבוהים. אז אולי צריך פשוט להניח לזה ולראות את זה כתרומתנו לכלכלה המקומית, חרף חשבון הטיפים שהולך להתנפח בהשוואה למה שתכננו והכסף המזומן שהבאנו אתנו…
עם הפורטרים באוטובוס, בדרך לתחילת הטיפוס
בסככת ההמתנה העשויה עץ ממתינים אתנו לקבלת האישור לטיפוס גם זוג מדנמרק, פולה וקארל, כבני 50 לערך; היא אשה מלאה וחייכנית, בעלת פנים עגולים ונאים ומצוידת במצלמת גו-פרו (וגם משאף לאסמטים), ואילו הוא נמוך ומוצק, וצולע מעט על רגלו. לכאורה נראה שלא יהיה להם קל לטפס, אך אני חושב ואומר שלך תדע, אל תסתכל בקנקן, אולי הם מטפסים בעלי ניסיון ויפתיעו את כולנו? חוץ מהם נמצאת כאן גם בחורה יהודיה כבת 40 העונה לשם מרים מרקוביץ', מסן פרנסיסקו, לבושה במכנסיים קצרים, גרביים עד הברך ונעלי בית... בהמשך הדרך יסתבר לנו שהיא עובדת סוציאלית משפחתית שעובדת במסגרת הסוכנות היהודית בסן פרנסיסקו. בינתיים היא מספרת לנו שהיתה אמורה לטפס עם עוד 4 אנשים ששודכו יחד ע"י חברת נסיעות, אלא שציודם של כל הארבעה לא הגיע בטיסה, וכך היא הגיעה לנקודת ההתחלה לבדה, אחרי שמצאה מדריך ופורטרים. הממ... הסיפור הזה נשמע די מוזר, אני חייב לומר, ולפי הילדים הבחורה הזאת נראית ונשמעת קצת הזויה... טוב, בטח עוד נראה אותה גם בהמשך הדרך. בינתיים כולנו ממתינים כאן בסככה להסדרת הטיפוס וקבלת אישור על העברת הכספים הנדרשים כדי לקבל אישור להיכנס לשמורת הקילימנג'רו ולטפס על ההר. מחיר השהיה על ההר, המשולם כמובן מראש לרשויות טנזניה ע"י המטפסים, הוא קצת מעל 150$ ליום שהייה. כלומר, שאם אנו מתעדים לטפס ולרדת חזרה במשך 7 ימים, המחיר לכל אחד מאתנו המטפסים הוא קרוב ל-1,100$, בהחלט לא מעט. בהתחשב במספר המטפסים המגיעים לכאן כל שנה (כ-30,000 מטפסים לשנה בעשור האחרון), זה בהחלט מקור הכנסה לא מבוטל לשלטונות טנזניה.
ממתינים במתח בסככת ההמתנה
מרים מקבלת אישור ראשונה ויוצאת לדרך עם המדריך והפורטרים שלה, ומעט אחריה גם פולה וקארל עם צוותם. עכשיו נותרנו רק אנחנו, ומתחיל להיות מאוחר ואנחנו בלחץ שלא נפספס את יום הטיפוס הזה. נסטו בא להסביר לנו שיש איזו תקלה במערכת העברת הכספים, ואני ניגש למשרד לראות אם יש איזה לחץ שאפשר להפעיל עליהם בעצם נוכחותי. כמה דקות לאחר מכן אני רואה דרך חלון הזכוכית את האחראי במשרד מסמן עם ידו משהו כמו "יאללה, בואו נגמור עם זה", והאישור ניתן. סיימון חותם על כמה טפסים ונסטו מביא לנו את קופסאות האוכל הענקיות, העשויות פלסטיק, עם הארוחה שלנו להמשך הדרך. הקופסאות האלה ממלאות חצי מתיקי הגב שלנו, ואנו מבקשים ממנו כי בהמשך ייארז האוכל בשקיות ניילון. הארוחה כוללת עוף קר ברוטב אדום, וסלט מיונז שאנו מייד מעיפים לפח, וזה מוביל למפגש עם טוונזי הטבח, טרם היציאה לדרך, כדי שנגיד לו מה אנחנו לא אוהבים לאכול. זהו, עכשיו הכל מוכן, ובשעה 13:10 אנו יוצאים בדרכנו אל פסגת הקילימנג'רו!
ליד שער מצ'אמה, מוכנים להתחיל לטפס
נסיון לסלפי ליד נקודת ההתחלה של המסלול
יש לנו היום לטפס קצת יותר מ-1,000 מטר, עד לגובה 2,835 מטר ונקווה שלא ניכנס לחושך בגלל היציאה המאוחרת. הצפי הוא לחמש שעות טיפוס ואנחנו ננסה לעמוד בזה. בכוונה בחרנו להגיע לכאן אחרי העונה (יולי-אוגוסט), שאז המסלול מלא במטפסים (במיוחד בשלב של התחלת הטיפוס). כעת יש מעט מטפסים במסלולי הטיפוס השונים, אולי כמה עשרות, וההליכה במסלול הטיפוס שלנו אמורה להיות הרבה יותר נוחה. המסלול שלנו היום עובר דרך יער גשם, שהוא המשכו של מישור העשב, ובתיקים שעל הגב לקחנו אתנו ציוד נגד גשם, אך למזלנו אין גשם וזה כמובן מקל על ההליכה. העלייה מתחילה מתון, בשביל רחב, ואז הופכת לשביל צר ותלול יותר, עם מדרגות עפר בחלקו, המתפתל בינות לצמחיה סבוכה וירוקה של עצים גבוהים שגזעיהם מכוסים באזוב ושרכים למיניהם, ושיחים נמוכים יותר. בדרך אנו חולפים על פני פולה וקארל ומברכים אותם שוב בהצלחה בהמשך הטיפוס.
אמרו לנו שיש סיכוי לראות כאן ביער הגשם כל מיני בעלי חיים כולל קופים, אבל חוץ מיורי הסך הכל שלנו בסוף היום עומד על 2 עורבים ושני עכברים שחורים, לא משהו. יורי הוא היחיד בינינו שהצליח לראות מרחוק קוף קטן מקפץ בין הענפים. זהו. כך או כך אנחנו נהנים בדרך, מצלמים ומצטלמים, ויש הרגשה נהדרת; הנה, אחרי כל ההכנות, המחשבות וההתרגשויות במשך כמה חודשים אנחנו כאן, מטפסים על הקילימנג'רו, איזה כיף!
מטפסים ביער הגשם
הפסקה להתרעננות
הארוחה והלאנץ' בוקס
לאחר כחמש שעות וקצת של הליכה וטיפוס, מרביתן ביער הגשם, אנחנו מגיעים למחנה הראשון, מצ'אמה האט (Machame Hut), הנמצא בגובה 2,835 מטר. המדריכים מחליקים אתנו ידיים על ההישג של היום, ואנו מתייצבים לתמונה קבוצתית ליד שלט המחנה, לפני שיחשיך. בהמשך, אגב, נגלה שיש אחידות מוחלטת בעיצוב שלטי המחנות השונים לאורך כל המסלול, וזה בהחלט יפה! לאחר הצילומים אנחנו נכנסים לצריף של משרד המחנה וממלאים את פרטינו האישיים, בתוספת חתימתנו, בספר המטפסים.
ליד שלט מחנה מצ'אמה (2,835 מטר)
אספי מתמקם באוהל שלנו
מכאן אנו ממהרים לשני האוהלים שלנו שהוקמו זה מכבר על ידי הפורטרים שלנו, מחליפים את הבגדים שלנו הרטובים מזיעה בבגדים יבשים, רוחצים פנים בקערות המים הירקרקות שהפורטרים העמידו בסמוך לפתחי האוהלים, שמים פנסי ראש כי כבר חושך ואין במחנה שום תאורה, ונכנסים לאוהל חדר האוכל שלנו לארוחת ערב. הארוחה שמגיש לנו גבי, עוזר הטבח ומי שמתגלה כאיש המפתח במילוי צרכינו השוטפים, היא ארוחה טובה וכוללת מרק ירקות לפתיחה, ולאחריו בשר בקר, סלט כרוב עם גזר, שתייה חמה, ולקינוח אבוקדו! כמובן שאיננו שוכחים את כדורי האורמוקס, בְמה שהופך להיות הטקס המרכזי של ארוחות הבוקר והערב שלנו…
כדורי האורמוקס נגד מחלת הגבהים
אוהל השירותים שלנו ניצב במלוא הדרו לא הרחק מהאוהלים שלנו, שירותים פרטיים רק של ארבעתנו, וזו סיבה טובה לנצלו לפני שהולכים לישון. גלי לחצה שניקח אותו, ואכן נראה שאוהל השירותים הזה, שעלותו 30$ ליום, הוא בסך הכל עסקה טובה שהופכת את חיינו לנוחים יותר. כן, גם זה חשוב. אנחנו מתארגנים באוהלים לשינה, ובאוהל השכן מפעילה גלי את הגרלנדה שהביאה במיוחד כדי להבטיח אור קטן באוהל כל הלילה, וגם משכנעת את יורי לישון עם אוהל פתוח. אני מקווה שלא יהיה להם קר מדי במשך הלילה, בכל מקרה יורי מקבל הכל באהבה. אספי ואני מארגנים את האוהל כך שהתרמילים והתיקים שלנו לא יפריעו לנו לישון, ואני מכניס את הליינר (שמיכת פליס פנימית) לתוך השק"ש, שיהיה חם ונעים יותר. תוך כדי אנחנו מפזמים את 'Barbie Girl' שנדבק אלינו ולא יעזוב אותנו מעכשיו ועד סוף המסע, ובמיוחד משפט האלמוות של קן: 'Come on Barbie let's have party…'. בתשע וחצי לערך אנחנו שוקעים בשינה עמוקה, עדות ליום הארוך שעברנו ולמאמץ שהשקענו בטיפוס היום. בארבע וחצי לפנות בוקר אני מתעורר, חייב להשתין. לצאת עכשיו החוצה בקור הזה זו התאבדות, אבל אין ברירה, אין לנו בקבוק השתנה באוהל כפי שהציע אחד מהכותבים ב'למטייל', ואני שם עלי נעליים ויוצא החוצה לקוררר...
הקילימנג'רו מבצבץ מבין העצים...
