מסע הגוננים לפסגת הקילימנג'רו 11 - רשימת טיפים למטפס

פסגות הקילימנג'רו 

טיפוס על הקילימנג'רו – רשימת טיפים למטפס

בין התאריכים 28 לספטמבר ועד ל-7 אוקטובר, 2016 טיפסנו אני ושלושה מילדיי לפסגת הקילימנג'רו. מסענו זה תועד ופורסם בשבועות האחרונים כאן ב'למטייל' ב-10 פרקים (הבלוג של גונני - 'מסע הטיפוס של הגוננים על הקילימנג'רו') המתארים את כל המסע, משלב ההכנות ועד לחזרה לארץ עם סיום המסע.

בפרקי המסע השונים שהתפרסמו כאן משולבים גם טיפים שונים שצברנו בדרך, על בסיס חוויותינו ולמידותינו, והפוסט הנוכחי מכוון לרכז את כל הטיפים האלה, ונוספים, לרשימה אחת שתוכל לסייע לכל מי שמתכנן לטפס מתישהו על ההר המרשים הזה!

מתי לטפס?

יולי-אוגוסט הם חודשים טובים לטיפוס, אך עמוסים במטפסים, ועומס זה פוגע בחווית הטיפוס. צריך לדעת שבעשור האחרון מטפסים על ההר כ-30,000 מטפסים מדי שנה, כשחלקם הגדול עושה זאת בחודשי הקיץ, לכן עדיף לטפס לפני או אחרי. החודשים יוני וספטמבר הם חודשים טובים לטיפוס, הרבה פחות עמוסים, עדיין לא מאוד קר והסיכוי למשקעים נמוך. מאי ואוקטובר נחשבים לחודשי מעבר בין החורף לקיץ, וזה אומר שקר יותר ויש סיכוי לגשם וגם לשלג, כפי שהיה אצלנו במסע.

לסיכום: יוני וספטמבר עדיפים.

איזה מסלול לקחת?

ישנם 6 מסלולי טיפוס המתאחדים בסופו של דבר לשלושה מסלולים מרכזיים: מסלול מרנגו (Marangu Route), הידוע בכינויו 'מסלול קוקה קולה', מסלול מצ'אמה (Machame Route), הידוע בכינויו 'מסלול וויסקי', ומסלול רונגאי (Rongai Route) המגיע מקניה, מצפון.

מסלול מרנגו הוא המסלול הפופולארי והעמוס מבין מסלולי הטיפוס לפסגת הר הקילימנג'רו גם בגלל שניתן להשלימו ב-5 ימים (למטפסים מאומנים), וגם בגלל שלאורך הדרך הלינה היא בבקתות עם מיטות ומקלחות (לעומת לינה באוהלים ללא חשמל ומים במסלולים האחרים). ניתן גם להוסיף יום טיפוס נוסף, כדי לשפר את ההתאקלמות לגובה. מבחינת החסרונות חשוב לדעת כי במסלול הזה אחוז הנכשלים להגיע לפסגה הוא הגבוה ביותר, וגם שהעלייה והירידה הן באותו מסלול, וזה פחות מעניין. בנוסף יש לחשב עוד כ-50$ ללילה לטובת הלינה בבקתות, ולזכור שבזמן שאתם ישנים בבקתה, הפורטרים שלכם ישנים בחוץ בקור, לעיתים גם ללא אוהלים.

מסלולי הטיפוס על הקילימנג'רו 

מסלול מצ'אמה אותו אנחנו בחרנו, נחשב למסלול עדיף מבחינת הסתגלות לגבהים והסיכון למחלת גבהים, שזה האיום המרכזי על ההגעה לפסגה, ואף יכול להוביל למוות. המסלול הבסיסי הוא של 6 ימים, אך רבים מוסיפים יום שביעי (כפי שאנחנו עשינו) כדי להקל על ההתאקלמות בגובה. המסלול יפה מזה של מרנגו ואחוזי הצלחה גבוהים יותר בהגעה לפסגה. יתרון נוסף הוא הירידה במסלול שונה, מסלול מוואקה (Mweka Route), שמשמש רק לירידה מההר. חסרון אפשרי הוא הלינה באוהלים (למי שמעדיף את נוחיות הבקתות). למסלול זה מצטרפים במגדל הלבה גם מסלול למושו (Lemosho Route), ומסלול שירה (Shira Route).

מסלול רונגאי הוא מסלול טיפוס של 7 ימים המגיע מצפון, מהצד הקנייתי של ההר. יתרונותיו הם שהנוף בו נחשב יפה יותר מזה שבמסלול מראנגו, הוא קל יותר ממסלול מצ'אמה וגם כאן יש אחוזי הצלחה גבוהים בהגעה לפסגה. בפועל פחות אנשים מטפסים בו, וזה יתרון, והירידה מההר היא במסלול מרנגו. חסרונותיו הם הצורך להתחיל בקניה ולסיים בטנזניה, וכך גם הלינה באוהלים (למי שמעדיף את נוחיות הבקתות).

לסיכום: מצ'אמה 7 ימים, או רונגאי 7 ימים בעדיפות ראשונה, אך אם חשוב לכם מאוד לישון בבקתות ולא אוהלים, עם חשמל ומים, קחו את מסלול מרנגו המקורי, בתוספת יום. מסלול למושו, המתחבר בהמשך למצ'אמה, גם הוא מומלץ מבחינת ההסתגלות לגובה.

ציוד

כללי: מרבית הציוד למסע הטיפוס יגיע אתכם, מהארץ, אך יש ציוד שעדיף לשכור במקום. למשל – שקי שנה שמתאימים למינוס 17 מעלות (טמפרטורה אפשרית בהחלט בקרבת הפסגה, במיוחד בחורף, או בהשפעת הרוחות). מי שלא נוהג ללכת עם מקלות הליכה ואין לו משלו, עדיף לשכור אותם במקום, וכך גם פונצ'ו/שכמיה אם אתם חוששים/מצפים לגשם במהלך הטיפוס. חשוב להדגיש שכיסוי הגשם של תיק הגב לא מונע חדירת מים לתוכו דרך הגב, ולכן חשוב לכסותו בפונצ'ו או סוג של שכמייה, אפילו משהו זול אם לא רוצים לקנות או לשכור משהו יקר (וטוב) יותר.

מומלץ שהציוד אותו אתם מעוניינים לשכור ימתין לכם במלון עם הגעתכם. כך תוכלו לבדוק אותו בנחת ולדאוג להחלפת כל פריט שיימצא כבלתי מתאים לדעתכם עוד באותו יום.

חשוב להיערך לגשם ושלג גם מחוץ לעונה 

להלן תוספות לציוד הרגיל המופיע ברשימות כל חברות הטיולים לאזור:

1. מומלץ להביא חותלות (או בשמן המקצועי gaters). כל הפורטרים הולכים איתן, ולא סתם. הן היחידות המונעות כניסת מים לנעליים במקרה של הליכה בגשם, ברד או שלג, ומגינות גם מכניסת אבק בהליכה במקומות מאובקים במיוחד.

2. בהקשר של גשם אפשרי (כולל ההליכה ביער הגשם בהלוך ובחזור), מומלץ להביא שקית ניילון אטומה בה ניתן יהיה לארוז את הביגוד החליפי/נוסף אותו אתם לוקחים בתיק הגב שאתם הולכים אתו יום-יום.

3. פריט נוסף שראוי לשקול להביא: זוג נעליים נוסף (פחות מדוגם מהזוג הראשי), למקרה שהנעליים נרטבות לגמרי בגשם, דבר שיכול לקרות גם ביום ההליכה הראשון ביער הגשם.

4. מומלץ גם להביא מיתר, שיוכל לשמש למטרות שונות, בין השאר כחבל כביסה לתלייה של בגדים רטובים באוהל חדר האוכל (אם יורד גשם בחוץ), או בין העצים במחנה כשיש שמש בחוץ.

5. שלוקר מאוד מומלץ. אגב, למרות האזהרות המים שבו לא ממש קפאו גם ביום הפסגה למרות שירדנו מתחת לאפס (מינוס עשר). חשוב לשלב בין שלוקרים לבקבוקים, ולהתעקש על הרתחת המים ולא על טבליות.

6. מומלץ להביא ציפית פליס פנימית לשק שינה (liner), זה מאוד עוזר לחימום בפנים, ובמקרה של שק"ש שהריצ'רץ' שלו נדפק במהלך הטיפוס, זה פשוט הצלה!

7. השימוש במקלות הליכה בהחלט מסייע גם למי שאינו רגיל ללכת עם מקלות הליכה, במיוחד בירידות. כשהולכים בשלג ועומק השלג לא ברור, למקלות יש חשיבות מיוחדת.

8. מומלץ להביא בקבוק מים חמים מגומי, ולחמם בעזרתו את השק"ש לפני שהולכים לישון, פשוט מצוין ועדיף על שקיות חימום (הפורטרים יחממו עבורכם את המים).

9. עזרה ראשונה במהלך הטיפוס. חובה להביא אתכם מהארץ עזרה ראשונה. לצוות הפורטרים המלווה אין מענה במקרה של בעיה רפואית במהלך הטרק וגם במלון במושי אין רופא. חייבים להביא אביזרי חבישה, פלסטרים, פולידין, אנטיביוטיקה, סדורל לבנות (למערכת השתן - חובה!!!), אופטלגין, כדורי צינון - דקסמול קולד, כדורי אורמוקס נגד מחלת גבהים - לפי מינון של 2 כדורים ביום, ועוד תוספת אם צריך להעלות מינון ל- 4-3 ביום האחרון. כמו כן גם שפתון לשפתיים ומאגר של טישוס/נייר טואלט, כולנו היינו מאוד מצוננים במהלך הטיפוס.

10. אם מטיילת קבוצה של 4-3 ומעלה, מומלץ לקחת אתכם בית שימוש כימי צמוד (נמצא בתוך אוהל קטן מיוחד). מדובר בעלות של 30$ ליום אבל זה שווה. זה גם חוסך מפגש עם שירותי ה'בול-פגיעה' הלא נקיים של המחנה, וגם עוזר כאשר אתם מתעוררים באמצע הלילה וצריכים לשירותים ויש חושך מוחלט (במחנות האוהלים אין חשמל ואין מים), ואז יש לכם שירותים צמודים במקום הצורך ללכת לפעמים איזה 100 מטר בשטח סלעי בסיוע פנס ראש עד לשירותים הציבוריים.

מחנה הבסיס (בראפו) במסלול מצ'אמה. שני האוהלים הכתומים משמאל הם שלנו, וכך גם אוהל השירותים המאורך משמאל 

10. לגבי מיכל חמצן לטיפול בנפגע מחלת גבהים, אנחנו לקחנו אתנו מיכל חמצן אחד עבור ארבעתנו, אותו שכרנו יחד עם השק"שים ומקלות הטיפוס. בפועל לא השתמשנו במיכל, ועדיין זה נתן לנו הרגשה טובה שיש לנו מיכל כזה אתנו. צריך לזכור שבכל מקרה אחרי הטיפול בעזרת מיכל החמצן, המטפס כבר לא יכול להמשיך לטפס וחייב לרדת לפחות 500 מטר באופן מיידי, ואחר כך להמשיך ולרדת.

11. ציוד לפעילויות פנאי. מומלץ לקחת ספר/ים ומוזיקה לשעות שלאחר הטיפוס. ראינו את ההמלצה הזאת בזמנו ב'למטייל' וכך עשינו. גם קלפים עושים את העבודה.

אוכל

האוכל שהפורטרים מכינים בשטח הוא בסך הכל אוכל טוב, ועדיין יש פריטים שחשוב להביא מהבית כדי לשדרג את רמתו: קפה שחור, טחינה, ממרח נוטלה, תיונים יותר שווים/מגוונים ממה שיש להם, חטיפי אנרגיה ופירות יבשים, דברים מפנקים שיוכלו לשפר מאוד את מצב הרוח במהלך הטיפוס. משום מה אין להם גבינות, והם גם לא מודעים לכך שסנדוויץ' ופרי לארוחת צהריים בלאנץ' בוקס הרבה יותר טעימים מעוף יבש שלא ניתן לאכילה (שהם שמו), ועוד כמה פריטים מיותרים.

את המים ביום הטיפוס הראשון קנינו ערב קודם בסופר מקומי, לאחר שהובהר לנו ברגע האחרון שזה באחריותנו. מומלץ לבדוק את העניין מראש עם החברה המקומית שתספק לכם את מורי הדרך והפורטרים, ואם יש צורך, אז לדאוג לקנות את המים. בהמשך המסלול אוספים מים מזרימות של נחלים ומרתיחים אותם.

ארוחת בוקר באוהל חדר האוכל

נושאים נוספים

1. אתיופיין ארליינס. חברה לא צפויה. הטיסות שלנו גם התאחרו וגם הוקדמו (הטיסה מהקילימנג'רו חזרה לאדיס) איכות המטוסים - ממטוסים גרועים ועד למטוס אחד מעולה באותה טיסה שהוקדמה. מטיסות בהם אמרו לנוסעים שכל אחד יכול לשבת איפה שהוא רוצה (למרות שהיו לנו מקומות מסומנים), ועד לטיסה בה אחת מאתנו קיבלה כרטיס עליה למטוס על שם אחר (אותו שם משפחה), ואז הם היו שני נוסעים על אותו כסא... ובנוסף גם הנחיה מוזרה שאסור לשים מצלמות בתיק שהולך לבטן המטוס...

2. לפורטרים הסבלים מותר לסחוב רק 20 ק"ג, ושוקלים אותם בשער לפני היציאה. המפתח של חברות הטיפוס כאן הוא בין 4 ל-6 פורטרים למטפס אחד במסלול עם אוהלים (ועוד מדריך וטבח). לארבעתנו הצטרפו 14 פורטרים (המפתח בין 12 ל-20 פורטרים ל-4 מטפסים), ועוד מדריך ועוזר מדריך, וטבח ועוזר טבח. ס"ה 18 איש, וזה נראה לנו המון.

מכיוון שבסוף גם צריך לשלם טיפים לכולם (רשימה מומלצת לטיפים תקבלו מהחברה המארגנת בטנזניה), הטיפ שלנו לכם הקוראים והמטפסים לעתיד הוא לנסות ולצמצם את מספר הפורטרים עד כמה שניתן.

3. החלפת כסף וכמה להביא. אין צורך להחליף לשילינגים המקומיים, אפשר להסתדר עם דולרים אם מוכנים לספוג שער המרה לא אחיד וקצת גבוה (לא קריטי - 2000 במקום 2100 שילינגים לדולר). בכל מקרה מומלץ שכל מטפס יביא אתו לפחות 500$ במזומן לטובת שכירת ציוד, קניית מים וצ'ופרים לדרך, קצת אוכל ומזכרות, טיפים לצוות הפורטרים, ואגרת כניסה לטנזניה (50$). בכל אלה לא מקבלים אשראי.

4. תקשורת. לאורך המסלול כמעט בכל המחנות אפשר לדבר בטלפון ולשלוח SMS. לכן, כדאי לקנות סים מקומי או לעשות חבילת תקשורת למטרות אלה. אין טעם לעשות חבילת גלישה. במלון בו היינו (Sal Salnero) במושי היה WiFi מעולה.

5. מסאז' אחרי טיפוס. אנחנו לקחנו מסאז' במלון (שעה מסאז' = 40$) וזה שווה כל דולר. פשוט חובה!!! ניתן לשלם באשראי, ואנו ממליצים בכל לב!

6. מטענים לטלפונים ולמצלמות. מומלץ להביא אתכם מטענים שיהיו צמודים אליכם כל הטיפוס (מטען של 18,000 אמור להספיק לכם לכל השבוע). אם אתם רוצים לטעון את הטלפונים בשדה התעופה באדיס אבבה (יש שם איזה 5 שעות המתנה) - צריך לדאוג שהמעביר האוניברסלי יהיה בתיק היד.

7. מזכרות. מומלץ להגיע לחנויות מזכרות אותנטיות ולא מלכודת תיירים, לאחר הירידה מההר ו/או בדרך למלון (למשל מקום בשם קילי וויליג'). בכל מקרה, חשוב לסכם על כך עם הצוות מראש.

בנקודת סטלה (5,756 מטר), אחת משלוש פסגות ההר 

לסיכום: מסע הטיפוס המשפחתי שלנו לפסגת הקילימנג'רו היה לנו חוויה אישית ומשפחתית מדהימה ומאתגרת, שחייבה אותנו לגייס את כל יכולותינו כדי להתמודד עם עצם הטיפוס לפסגת ההר, עם החמצן ההולך ומתמעט, ועם קשיי מזג האוויר (גשם, ברד ושלג) שליוו אותנו במהלך הטיפוס. עשינו זאת בזכות הרצון ובזכות ה'ביחד' המשפחתי, ואת החוויה הזאת לא נשכח לעולם!

על פסגת הקילימנג'רו (אהורו – 5,895 מטר)