קמינו דה סנטיאגו 15 - פיניסטרה: שקיעה ב'סוף העולם'!

פרק 15 – פיניסטרה: שקיעה ב'סוף העולם'!

הבוקר התעוררתי בארבע בבוקר, אחרי שאתמול הלכנו לישון בסביבות חצות, וכל הראש שלי מלא במחשבות על החוויה וההתרגשות של אתמול. פשוט קשה להכיל את הכל, ועכשיו אני שוכב במיטה ומשחזר בראשי שוב ושוב את כל מה שעברנו...

אכן התרגשות גדולה, אישית ומשפחתית, ומאוד מיוחדת, אין מה לומר, משהו שילווה אותנו עוד ימים רבים. ועדיין יש לנו עוד מטרה אחת במסע הזה. כן, אז אחרי שהלכנו בקמינו והגענו לסנטיאגו דה קומפוסטלה, ואחרי שקיבלנו את תעודות הצליין שלנו, ואחרי שהשתתפנו במיסה לצליינים בקתדרלה המרכזית של העיר ואפילו זכינו לראות את הבוטפומירו בפעולה, נותרה לנו עוד מטרה אחת טרם שאנו שבים לארץ: ביקור בכֵף פיניסטרה (Cape Finisterre), או פיסטרה (Fisterra) בשפה הגליסיאנית, עם המגדלור שבראשו (Faro de Fisterra), הצוק המשתפל אל האוקיאנוס האטלנטי.

המגדלור של פיניסטרה / צילום: איציק גונן

ההגעה לפיניסטרה נחשבת להמשך של הקמינו דה סנטיאגו. הקמינו עצמו מסתיים בקתדרלה בסנטיאגו, וכך גם מסע העלייה לרגל הצליינית וקבלת הקומפוסטלה, 'כתב המחילה'. אך בימי הביניים וגם לאחר מכן היו צליינים שהמשיכו ללכת עד פיניסטרה (עוד כ-90 ק"מ), כחלק ממנהג פגאני קדום יותר, כדי להגיע עד לנקודה הנחשבת למערבית ביותר בספרד, נקודת הק"מ ה-0.000. בנקודה זו, שבה נופלים הצוקים בתלילות אל 'חוף המוות' (Costa de Morte) והאוקיאנוס האטלנטי, האמינו האנשים שמסתיים גם העולם (Finis Terre). המחשבה הזו החלה עוד בתקופה שלפני הנצרות, ונמשכה גם לאחר מכן, עד למסעו של קולומבוס וגילויו של 'העולם החדש'. לקטע דרך זה, מסנטיאגו לפיניסטרה, המסומן גם הוא בסימוני הקמינו (הצדפה והחץ הצהוב), אין משמעות דתית כפי שיש למסלול עד סנטיאגו, אך יש לו חשיבות בפני עצמו ולכן חלק (קטן) מהצליינים ממשיכים ללכת בו גם היום וזוכים לשרותי אלברגות (בכמות מצומצמת) לאורך הדרך. בין ההולכים לפיניסטרה יש גם המקיימים שם את מנהג שריפת בגד או נעליים כביטוי לפרידה מחוליי העבר והתחלה חדשה.

פיניסטרה – אבן דרך 0.000 / צילום: איציק גונן

כפי שכבר כתבתי בפרק הקודם, חשבנו בתחילה לנסוע לפיניסטרה באוטובוס, כפי שעושים רבים, אך בסופו של דבר החלטנו לשכור רכב ליום אחד, כדי להיות עצמאיים בשעות ובמסלול הנסיעה. ומכיוון שאת הרכב נשכור החל מ-12 בצהריים, יש לנו זמן הבוקר להתפנק קצת ולקבל בתשע בבוקר את ארוחת הבוקר אלינו לחדר. רק שהארוחה די עלובה, יש לומר, עם מין עוגות במקום טוסטים, ובסך הכל לא הייתי ממליץ על הפנסיון הזה. מעבר לארוחה ולפנסיון, די מוזר לנו שלא צועדים היום, התרגלנו כבר לקום, להתארגן ולצאת לדרך, ולי זה ממש חסר. אנחנו מתכוונים לישון לילה אחד בפיניסטרה ואז לחזור לסנטיאגו ללילה נוסף אותו נעשה בפנסיון אחר. למזלנו הפנסיון השני נמצא ממש קרוב, מצידה השני של כיכר גאליסיה, והם גם הסכימו להחזיק אצלם את המוצ'ילות שלנו עד שנחזור, וכך לאחר שאנו מסיימים לאכול ולהתארגן, אנחנו יוצאים ברגל עם כל הציוד עלינו לפנסיון השני (PR Fornos). פקידת הקבלה כאן, גבריאלה, נחמדה ודוברת אנגלית טובה, ואנו משאירים אצלה את המוצ'ילות ויוצאים ברגל למשרד להשכרת רכב, שנמצא לא הרחק, ליד תחנת הרכבת.

האופל שלנו / צילום: גלי זוהר-גונן

שכירת הרכב היא גם סיפור. אנחנו שוכרים רכב מחברה (פפה) שיש לה ידע ונתונים על כל החברות להשכרת רכב אך לה עצמה אין רכבים, והיא משכירה לנו רכב מחברה להשכרת רכב (אלאמו במקרה שלנו) שם היא מאתרת רכב פנוי, ואנו אמורים לקבל את הרכב במשרדים של חברה שלישית (אוטוקאר). ומעניין שכשהתקשרנו אתמול לאלאמו ישירות, הם אמרו שאין להם רכב, וכך גם שאר החברות להשכרה שפנינו אליהן... ואחרי כל שרשרת המעורבים בהשכרה הזאת, זה עדיין יוצא לא יקר. בינתיים גם שידרגו לנו את הרכב, וכך אנחנו זוכים באופל מוקה X, דגם ספורטאז' לבן, ויוצאים לדרך לכיוון פיניסטרה, תוך כדי שאני מתרגל מחדש נהיגה ברכב ידני... בחרנו לנו את המסלול הכי יפה שיש, נסיעה לאורך החופים של צפון מערב גליסיה, ואנחנו 'חותכים' מערבה בכביש המהיר לכיוון Noia, ומשם בכביש מִשני הנוסע ומתפתל לאורך החוף וכל המפרצים היפים. מזג האוויר ממש מקסים, שמים כחולים ויום שטוף שמש ואנחנו מסתגלים במהירות לנסיעה במקום הליכה רגלית.

מפרצי האטלנטי / צילומים: איציק גונן

נתיב הנסיעה עובר לא רחוק מהעיירה פאדרון (Padron), אליה הגיעה לפי המסורת גופתו של יעקב הקדוש (סנטיאגו) בסירה עם שני תלמידיו, תאודורוס ואתנסיוס במטרה לקברה בפיניסטרה, 'סוף העולם', אך מכשולים שונים בדרך גרמו לכך שבסופו של דבר נקברה הגופה באזור ליברדון (Libredon), היא העיר סנטיאגו של היום. העיירה פאדרון, ראוי לציין, היא גם תחנת העצירה האחרונה, לפני סנטיאגו, ב'דרך הפורטוגלית' (Camino Portuguese). עכשיו אנחנו נוסעים דרך עיירות החוף Muros, Carnota, O Pindo, ובעיירה השלווה והנאה קורקוביון (Corcubion), בה עובר נתיב ההליכה הרגלי של הקמינו מסנטיאגו, אנחנו עוצרים כדי ליהנות ממי המפרץ ולצלם כמה צליינים שעושים דרכם לפיניסטרה. האמת? לראות אותם הולכים עושה לי חשק גם להתחיל ללכת, אילו רק היו לנו עוד כמה ימים…

צליינים חוצים את קורקוביון / צילום: איציק גונן

מקורקוביון הדרך כבר קצרה, וכך לאחר כשעתיים וחצי שעות מאז עזבנו את סנטיאגו, אנחנו נכנסים בשערי העיירה פיניסטרה (Finisterre) השוכנת לאורך החוף, קרוב לקצה לשון היבשה החודרת דרומה לאוקיאנוס האטלנטי. דבר ראשון אנו עוצרים ליד ההוסטל הנחמד שלנו (Longosteira), הצבוע כולו בגווני הכחול כמו להדגיש את קרבתו לחוף הים, כדי לוודא שהכל סגור עם החדר שהזמנו. גלי יורדת וחוזרת לרכב עם התרשמות טובה מאוד מהבחורה שמנהלת את המקום, ויש לנו גם מפתח לחדר. מעולה. מכאן אנחנו ממשיכים ומטפסים בכביש 445 עוד כמה ק"מ עד למגדלור (Faro de Fisterra). המראה מסביב נהדר, הים הכחול, הצוקים הנופלים בתלילות אל המים, והצמחייה הירוקה. רגע לפני המגדלור יואבי מוצא סוף-סוף חולצת T שחיפש בחנות המזכרות, ואני מצטלם ליד צלב מרשים המוצב על סלע, אם צליין אז עד הסוף!

הצלב ואני / צילום: יואבי זוהר

צוקי כף פיניסטרה / צילום: איציק גונן

ב-22 ליולי 1805 התקיים כאן, בים ליד כף פיניסטרה, קרב ימי מפורסם שהיה חלק מ'המלחמות הנפוליאוניות' והכנותיו של נפוליאון לכבוש את אנגליה. הקרב התנהל כאן בין צי בריטי, בפיקודו של תת-אדמירל רוברט קאלדר (Robert Calder), ובין צי צרפתי-ספרדי בפיקודו של אדמירל דה-וילאנב (Pierre de-Villeneuve). הקרב הסתיים בסופו של דבר ללא הכרעה וניצחון של אחד מהצדדים, ותוצאה זו, יחד עם חוסר יכולתו של נפוליאון לרכז כוח ימי מספיק גדול כדי להשיג שליטה באזור התעלה, היו גורם מרכזי בהחלטתו של נפוליאון לוותר על תוכניתו לכבוש את אנגליה. תת-אדמירל קאלדר הועמד בפני בית דין צבאי על כך שלא חידש את הלחימה ביומיים הבאים, הוא ננזף חמורות, הפיקוד הימי נלקח ממנו והוא מעולם לא חזר יותר לפקד. ובאשר לאדמירל דה-וילאנב, כתב נפוליאון בזיכרונותיו שאם היה מצטרף עם כוחותיו לכוחות הצי שהמתינו בברסט (במקום לשוט לפרול), היה הוא, נפוליאון, נוחת עם כוחותיו באנגליה.

הצי של תת-אדמירל קאלדר, ציור של וויליאם אנדרסון / וויקיפדיה

אנחנו ונקודת ה-0.000 / צילום: צליין אלמוני

נקודת ביקור חובה כאן על הצוק כמובן היא אבן דרך 0.000, המתייחסת לעובדה שכף פיניסטרה נחשב לנקודה המערבית ביותר בספרד, 'סוף העולם', וגם לנקודת הסיום של מסלול הקמינו, על אף שבקתדרלה בסנטיאגו נמצאת נקודת 0.000 נוספת, ואנו לא מחמיצים הזדמנות להצטלם עם אבן הדרך הזו. מכאן אנחנו צועדים למגדלור ומעט אחריו כדי לראות את כל הים הכחול הענק הזה שמדרום, מזרח ומערב. יש כאן על הצוק גם מלון (O Semaforo) שבכניסה אליו ניצב עמוד עם מרחקי דרכים למקומות שונים בעולם, וממש ליד בר נחמד, Bar O'Refuxio אליו אנחנו נכנסים לשתות קלרה וקולה צוננות ומשיבות נפש. חם. כן, אמנם אנחנו לא צועדים היום אבל הרגלים שנקנו במאמץ וזיעת הקמינו לא שוכחים כה מהר... הקיר הדרומי של הבר מלא בציורים של עשרות בתי מגדלור שונים ברחבי ספרד, כולל כמובן המגדלור של פיניסטרה, ואנחנו שותים ונהנים מהתצוגה הזו.

בית המגדלור ויואבי על הצוק / צילומים: גלי ואיציק

קיר בתי המגדלור בבר / צילום: איציק גונן

כולם מדברים על לראות את השקיעה מכאן, כאיזה שיא וסגירה למסע הקמינו כולו, וזה אומר לחזור לכאן לקראת תשע בערב, כי עכשיו רק ארבע וחצי אחה"צ. אז אנחנו יורדים חזרה לטייל מעט בעיירה פיניסטרה, ונחזור לכאן מאוחר יותר, בלבוש מתאים. ובכן, פיניסטרה היא עיירת חוף טיפוסית, די מנומנמת, שהחלק העתיק שלה מלא בסמטאות עקלקלות, מרוצפות אבנים, עם חנויות קטנות וציוריות ושורה של מסעדות, בעיקר של מאכלי ים. חיים כאן כ-5,000 תושבים הנהנים מחוף ים לבן, מרינה לא עמוסה מדי, מבצר יפה היושב מאחורי שובר הגלים של המרינה (Castelo de San Carlos), ומהעובדה שצליינים ההולכים לכאן מסנטיאגו נשארים לפחות לילה אחד, ולעיתים גם יותר, כאן, ב'סוף העולם'.

סמטאות פיניסטרה, מבצר סן קרלוס והמרינה / צילום: איציק גונן

'מנוחת מגנום' על מדרגות הטיילת / צילום: גלי זוהר גונן

אנחנו מטיילים בסמטאות הציוריות של העיר העתיקה, בוחנים את תפריטי המסעדות השונות ואיפה יש ארוחות 'מניו', כדי שנדע לאן כדאי לבוא לאכול אחרי השקיעה, נכנסים לכמה חנויות ציוריות, מחפשים ציורי קיר מדליקים, ועושים ביקור בשוק ובסופר המקומי, ביקור המסתיים בכמה פירות ובשלגוני מגנום אותם אנחנו מלקקים בישיבה על מדרגות הטיילת הקטנה. הכל שליו ורגוע כאן, וגם אנחנו לא ממהרים לשום מקום. מאוחר יותר אנחנו חוזרים להוסטל שלנו, מתארגנים לקראת הערב, ויוצאים שוב לצוק המגדלור. עכשיו ניתן לראות הרבה הולכי רגל, תיירים וצליינים, שעושים דרכם בהליכה רגלית או ברכב הסעות מיוחד שמעלה אנשים אל הצוק. אנחנו מגיעים ומתמקמים על הסלעים במקום שיבטיח לנו תצפית טובה על השקיעה ומחכים.

כולם ממתינים לשקיעה / צילומים: גלי איציק

והנה היא מגיעה, השקיעה מכף פיניסטרה / צילום: איציק גונן

ואז מתחילה השקיעה, והיא יפה כל-כך. כל האנשים שהגיעו לכאן מפוזרים על הסלעים מסביב, וכולם כמונו מנסים לגמוע עוד ועוד מהשקיעה הזו ומכדור השמש שהופך מצהוב לאדמדם ולאדום וגולש לו לאיטו אל הים במערב. אנחנו אוכלים שוקולד טוב שהכנו במיוחד לאירוע החגיגי הזה, ונזכרים יחד ברגעי חוויה קטנים שהיו לנו לאורך הקמינו. אנחנו נזכרים ומתרגשים שוב, וההתרגשות שלנו מהולה גם בעצב. עצב על כך שהרפתקת הקמינו דה סנטיאגו שלנו עומדת להסתיים. שלושתנו מרגישים שהיינו שותפים יחד לחוויה משפחתית, רגשית ורוחנית חזקה, ועשינו את זה יחד, בקושי וברגעי השמחה, במאמץ ובחווית ההתמודדות עם הקושי, וזו הרגשה מאוד מיוחדת.

מעלים זיכרונות בכף פיניסטרה / צילום: איציק גונן

שמש לים שוקעת / צילום: איציק גונן

לאחר שהשמש נעלמת לה במימי האוקיאנוס האטלנטי, אנחנו אוספים את עצמנו ויורדים חזרה לעיירה, הגיע זמנה של ארוחת הערב. בטיילת, לאורך המזח יש מספר מסעדות שכבר בחנו היום אחה"צ ואנחנו בוחרים להתנחל באחת מהן שמציעה מאכלי ים וכמובן תפריט צליינים. יואבי מזמין מנה עיקרית של פאייה עם פירות ים (צדפות למיניהן), אני הולך על דג שעוד לא אכלתי כאן, נראה קצת כמו Sea bass אבל עם שם אחר, וגלי לא זוכרת מה היא אכלה... אנחנו מקבלים גם בקבוק יין, הפעם הזמנו יין לבן, ומכיוון שגלי לא מצטרפת אלינו בשתייה, יואבי ואני מסתערים עליו ועד סוף הארוחה מחסלים את כול הבקבוק. אין מה להגיד, האוכל והיין הזה יחד יצא פשוט מעולה! תכף אחת-עשרה בלילה ובמסעדה עושים לנו סימנים שהם רוצים כבר לסגור (נשארנו אחרונים). אנחנו קמים ועכשיו מרגישים טוב את היין עם מין סחרחורת קלה כזאת שמאיימת על יציבותנו, וכך יואבי ואני הולכים-מתנודדים ברגל אל ההוסטל שלנו. מזל שגלי לא שתתה, ושההוסטל לא רחוק מדי…

...ומזל שהראש חולם על שקיעה / צילום: יואבי זוהר