2. האיים הצפים בימת טיטיקקה
טוב, רגע לפני שנצא עם האוטובוס מקופאקבאנה ללה-פז (הנקודה בה מסתיים הפרק הראשון במסע), נשאֶר ברשותכם עוד קצת בימת טיטיקקה, שהרי ימה זו היא רחם העולם וממנה הכל נולד, והיא קשורה בטבורה לאם הגדולה, לפאצ'אמאמא (Pachamama), ואי אפשר סתם כך לעזוב אותה בלי להקדיש לה את הזמן הראוי והנכון. כן, וחוץ מזה יש לי עוד כמה סיפורים מעניינים לספר לכם על הקורות אותנו ביומיים האחרונים.
אז ככה, לפני יומיים, הגענו עם ערב לעיר פונו (Puno) שבמזרח פרו, אחרי נסיעה וטיולים שעשינו כל הדרך מקוסקו (Cusco), שאליה עוד נשוב בהמשך, ונחתנו במלון Posdada del Inca הממוקם מחוץ למרכז העיר, ממש על גדת ימת טיטיקקה. עכשיו דמיינו לכם ארוחת ערב כשברקע הימה הקסומה הזאת מוארת לה באור הירח, המבליט את נחשולי הכסף החופזים להם במים, ומסביב מנצנצים אורות הבתים שלאורך החוף... הממ.. רומנטי להתפקע, אין ספק, רק שאת נשותינו היפות השארנו מאחור. ולא שלא ניסינו לשכנען להצטרף למסע, אלא שקסי רעייתי ובל של אמנון, אחרי שבועיים של ריקודים בקרנבלים של ברזיל, התעייפו והעדיפו לחזור לארץ, וסיבו הצטרף אלינו ישירות מהארץ בגפו, וכך מצאנו עצמנו בערב רומנטי שכזה, לחופה של ימת טיטיקקה, מדמיינים לעצמנו מה היה אם…
ערב על גדת ימת טיטיקקה (צילום: המלון)
למחרת מוקדם בבוקר מגיע אלינו טיטו, בן שבט האיימרה אותו כבר פגשנו אתמול בערב, בחור משופם ובריא בשר, אשר לשאלתנו משיב שהוא אכן נקרא על שמו של טיטו, המנהיג היוגוסלבי. מה תגידו? פתאום המרחק בין אירופה ויוגוסלביה (לשעבר) לפרו נראה קצר כל-כך... הוא מזמין אותנו לרכב הטרנזיט שלו ואנו יוצאים לדרך. היעד שלנו הם האיים הצפים של בני האוּרוֹ (Uro), איים מלאכותיים מעשה ידי אדם הנמצאים באגם טיטיקקה. האיים נבנו ע"י בני שבט האורו בשנת 800 לספירה לערך, כאמצעי הגנה כנגד תקיפות ורדיפה מתמשכת של השבטים השכנים, האיימרה והקצ'ואה, ובעיקר שבט האינקה, ומאז הם נמצאים באגם ומשמשים את שרידי בני האורו.
האיים בנויים מצמח מים הנקרא טוטורה (Totora), זהו צמח הדומה לקנה ונראה כמו קש לאחר שהוא מתייבש. בנוסף לבניית האיים עצמם, משמש צמח זה לבניית בתי המגורים, ולבניית הסירות בהן יוצאים בני השבט לדיג, ולהכנת חפצי אמנות שונים אותם הם מציעים לתיירים המגיעים לכאן. בנוסף, משמש צמח הטוטורה גם למאכל (שורשי הצמח) ולטיפול בכאבי ראש. צמח רב-שימושי, אין מה לומר. על מנת לתחזק את האיים ולמנוע מהם לשקוע בעקבות ריקבון השכבות התחתונות, מוסיפים האורוס תושבי האיים מדי פעם שכבה חדשה של צמחי טוטורה.
קציר חדש של קני הטוטורה (צילום: איציק גונן)
בסירת מנוע קטנה אנחנו שטים לאיים הצפים, מפלסים לנו נתיב בין קני הטוטורה ורשתות הדיג, ובדרך פוגשים סירות של בני הארוס שיושביהן עסוקים בקציר של קני טוטורה הנמצאים במקומות רבים לאורך חופי הימה ואיפה שהמים אינם עמוקים. אנחנו יכולים לראות גם גברים וגם נשים עוסקים במלאכת קציר קני הטוטורה, ויחד עם זאת חשוב לומר כי החלוקה המינית בעבודה אצל בני האורוס היא מאוד ברורה: הגברים דגים, צדים, מכינים ומתקנים רשתות ובונים רפסודות, מחצלות, כלים מוזיקליים וכלי עבודה. הנשים טוות ואורגות צמר למה, מבשלות, מכינות סלים, ולעיתים כלי קדרות. בני האורוס מתפרנסים בעיקר מדיג במימי הימה, וגם מעט מצייד תרנגולות, ברווזים ואווזים, וכן עופות מים המגיעים לימה. יש להם גם מעט אדמות בקרבת הימה, אך אלה אדמות עניות והם מגדלים עליהם מעט תפ"א וקינואה. ענף כלכלי נוסף וחשוב ממנו מתפרנסים בני האיים הוא התיירות ההולכת ומתפתחת כאן, ובצד השטת תיירים בסירותיהם העשויות קני טוטורה ואירוחם על האיים, ניתן למצוא בכל מקום גם דוכנים קטנים למכירת מזכרות שהם עושים. לאחר כשעה של שייט אנו מתקרבים לאחד האיים המרכזיים, ומעט לפניו אנו זוכים לברכת שלום וברוכים הבאים של אחד מבני האורו, כפי שתוכלו לראות:
ברוכים הבאים לאיים הצפים! (צילום: איציק גונן)
בני האי, בלבושם הססגוני, כבר ממתינים לנו כדי לארחנו (וכמובן גם לנסות למכור לנו מעבודות ידם), ואנו שמחים לפגוש אותם בגלל העניין והסקרנות, בגלל הייחודיות של המקום, ובגלל הצבעוניות של בגדי הנשים, ממש חגיגה לעיניים! בינתיים הצעדים הראשונים שלי על האי עשוי קני הטוטורה נותנים לי תחושה של חוסר יציבות, כאילו אני על איזה רפסודה או משהו, ובאמת ניתן לראות את האיים האלה גם כמין סוג של רפסודות ענק... יש מקומות בהם הרגל שלך מתחילה לשקוע, ונראה כי כאן ה'קרקע' זקוקה לחידוש. אבל די מהר אתה מתרגל לתנודות, כאילו כבר שנים שאתה חי כאן, ומתפנה ליהנות מהייחודיות של המקום. בין בקתות המגורים ובחצרות האחוריות ניתן לראות תרנגולות, חזירים וכבשים משוטטים, כמו בכל כפר מקומי, אלא שכאן הכבשים לא מהססות לאכול את ה'קרקע' עליה הן עומדות…
צועדים על האי (צילום: איציק גונן)
בשלב הזה של הביקור, אחרי שכבר התרגלנו לקרקע והספקנו לשוטט מעט מסביב, מציג לנו טיטו את מפת הימה וסיפורם של האיים הצפים. לאחר מכן אנחנו מקבלים הסבר על האופן בו הם בונים ומרחיבים את האיים שלהם, כשטיטו מתרגם לנו לאנגלית קלה. ההסבר בהחלט מעניין ונותן מין תחושה כזאת של משחק בלגו, שאתה מחבר חלקים ויוצר משהו חדש, במקרה זה עוד קרקע להתיישבות. הממ.. מעניין.
טיטו מסביר ואנחנו מקשיבים (צילום: איציק גונן)
ככה בונים את האי (צילומים: איציק גונן)
זו גם הזדמנות לשמוע עוד סיפורים על בני האורו. האגדות מספרות שלאורוס יש דם שחור המסייע להם לשרוד את הלילות הקרים כאן, ומגן עליהם מפני טביעה. סיפור זה קשור כמובן לתנאים האקלימיים הקשים השוררים באזור גיאוגרפי זה. כך או כך צריך גם לדעת כי בסביבות שנות החמישים של המאה הקודמת מתו רבים מבני האורו בגלל רעב גדול שפקד את האזור והנותרים התפזרו למקומות שונים והתערבבו עם בני שבט האיימארה. אך ההתיישבות על האיים לא פסקה, כאשר תושבי האיים היום הם תערובת של בני האורו ובני האיימארה, ואלה שומרים עדיין על אורחות החיים של בני האורו. במהלך השנים הוקם על האיים גם בית ספר, האסקוולה פלוטנטה (Escuela Flotante), והיום יש גם טלוויזיות ואנטנות קליטה, וכמובן גם תיירים.
דוכן מזכרות על 'קרקע' האי (צילום: איציק גונן)
אחת מהנשים המוכרות מזכרות מזמינה אותי להיכנס למבנה המגורים המשפחתי שלה שם ישובים כבר בעלה וכמה ילדים קטנים, ושם היא מציגה בפני את כל העבודות שהיא מוכרת. יש שם הרבה תליונים ומחרוזות מסוגים שונים, דגמי סירות בלסה, אריגי בדים למטרות שונות ועוד. אם הייתי רואה את הדברים בחנות, אני מניח שלא הייתי קונה, אבל כאן אני מרגיש צורך לתרום להם משהו על חייהם הלא-קלים, על המאמץ שהם עושים לשרוד את היום-יום, ועל כך שהם מוכנים לפתוח את בתיהם בפני מבקרים זרים, ואני בטוח גם שבבית יהיה תמיד מי שישמח לקבל כמה מתנות של עבודת יד.
האורו, חשוב לספר, הם בוני רפסודות בלסה (balsa) מפורסמים. רפסודות הבלסה שלהם בנויות אף הן מקני הטוטורה ולסירות שלהם יש להן יכולת שיוט מצוינת. הקנים לבניית הסירה נחתכים בעזרת סכין ואחרי יבוש הם נאספים לאגדים, אשר נקשרים בעזרת חבלים הקלועים מעשב (cehu). שדרית הסירה (מוט השלד המרכזי) עשויה מאגודה דקה מאוד וארוכה של סוף. והנה גם דוגמה לסירה כזו שהשיטה אותנו בין האיים הצפים, אמנון ואני נחים לנו וסיבו מצלם…
אמנון ואני בסירה עשויה קני טוטורה (צילום: סיבו)
הנישואין אצל בני האורוס נחגגים, אם בכלל, בנוסח הקתולי על ידי כומר המבקר בכפר מדי שנה. ישנה מסורת שבני הזוג נישאים רשמית כאשר הם עומדים גב אל גב במי הימה. הם בדרך כלל אנדוגמיים ומתחתנים בתוך השבט, אם כי בעשורים האחרונים, עקב מחסור בנשים, הם לוקחים גם את נשות האיימרה.
בני האורו מעריצים את פאצ'אמאמא (Pachamama) אלת האדמה, יחד עם אלים מקומיים, למרות שבאופן רשמי הם בחלקם קתולים ובחלקם אדוונטיסטים, ויש להם אפילו כנסייה קטנה. הם מאמינים בפתרון חלומות, סימנים מטאורולוגיים ופענוח אותות. כמו כן הם מקריבים אלכוהול, עלי קוקה וחיות לאליהם, כמו האיימארה.
תמונת פרידה משותפת עם בני האורוס (צילום: טיטו)
טוב, הגיע הזמן להיפרד. אנחנו נערכים לתמונה משותפת עם בני האורוס ונפרדים מאנשי המקום המיוחד הזה, עולים על הסירה שלנו יחד עם טיטו ומפליגים חזרה לכיוון פונו. אנחנו מתכוונים עוד היום לעבור את הגבול לבוליביה, ולשוט ל'אי השמש', כך שיש לנו עוד תוכנית ארוכה.
_______________________________
תודה לגילי חסקין ולד"ר אריאל בר, שבידיעותיהם נעזרתי לצורך כתיבת פרק זה.
