4. אי השמש ואי הירח – חלק ב'
...בחמש בבוקר אמנון מנער אותי ובסוף גם מצליח להעיר אותי. אני מביט בשעון, מה??? "יש לנו עוד שעה לישון!" אני אומר לו. "אתה בטוח?", הוא שואל, "אמרנו שקמים בחמש, לא?". "יש עוד שעה לישון" אני אומר לו ובזמן שהוא הולך לעשות מקלחת אני כבר חוזר לעולם החלומות...
אמנון אוהב להתקלח מוקדם בבוקר, ובשבילנו זו ברכה, במיוחד בימים בהם שלושתנו ישנים בחדר אחד (בקוסקו למשל). כך משתחרר לו קצת הפקק של השירותים בבוקר. אחרי אמנון הולך סיבו, שבתור חקלאי רגיל לקום מוקדם, ואני סוגר את הרשימה, מנצל עוד רגע של שינה ואחר-כך מנסה ללא הצלחה למצוא מגבת שעדיין לא התנגבו בה...
יום נהדר עולה על 'אי השמש', שמשי ויפה, המאשר את הידיעה כי כאן נולדה השמש, ואמנון ואני יוצאים החוצה לחפש תמונות בוקר יפות לצילום. אני מוצא פוזה יפה (המשחזרת תמונה שלי מהניווטים ביחידה) ומבקש מאמנון שיצלם אותי. אמנון, שהוא הצלם המקצועי מבין כולנו, מעקם את פרצופו למראה הפוזה אך בסופו של דבר נאות לצלם (תמונת הפתיחה של הפרק הקודם), ואז הוא אומר לי: "עכשיו אני אראה לך איך צריך להצטלם כאן", ומעמיד אותי בפוזה שונה ואז מצלם שוב, והנה התמונה:
בוקר חדש באי השמש, המקום בו נבראנו (צילום: אמנון)
בינתיים אמנון גם הספיק לדבר עם בל ("מסרת לה ד"ש?", אני מברר), וכשאני שואל אותו למה הוא לא מסמס לה פשוט בהודעות מה קורה, הוא מסביר לי שיש לו אצבעות עבות ולוקח לו מלא זמן לשלוח הודעות. זה אמנון, ואף אחד מאתנו עדיין לא יודע שזה הטיול הגדול האחרון שלו...
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו עוקבים בעניין איך גבר ואשה מקומיים, אורזים את התיקים הגדולים שלנו ומעמיסים אותם על שני חמורים, שיישאו אותם על גבם עד למעגן למטה, במפרץ פואנטה דל אינקה. אשה נוספת מגיעה לעזרה בשלב הקשירה, ולאחר שמשימת הקשירה מסתיימת בהצלחה יוצאים החמורים לדרך, ובעקבותיהם גם אנחנו.
קושרים היטב את התיקים על גב החמור… (צילום: איציק גונן)
אגב, החמורים האלה מזכירים לי תמונה של חמור שצילמתי אצלנו בשירותים בחדר, ואתה בקשה לחסוך במים, כי המים שמשתמשים בהם במלון האקולוגי שלנו מועלים לכאן בעזרת חמורים, פרדים ולאמות. ואם אתם שואלים במה עוד מתבטאת האקולוגיות של המלון אז כך: החשמל מופעל בעזרת מערכת סולרית, ובנוסף פועלת מערכת חימום לחדרים כאשר בצד הצפוני של כל חדר יש מין חדרון הצבוע בפנים בשחור ומכוסה מבחוץ בגג עשוי פוליקרבונט המאפשר קרינת שמש גבוהה. מחדרון זה יש מעבר בצורת חור עגול בקיר המזרים פנימה את החום הנוצר בחדרון וכך מחמם את כל חדר המגורים. הריהוט בחדר הוא ריהוט כפרי פשוט, וגם זה מוסיף לתחושת האקולוגיה.
החמור מהשירותים שלנו… (צילום: איציק גונן)
עכשיו אנחנו צועדים דרומה בשביל, לכיוון 'מדרגות האינקה', וחוצים שוב את הכפר יומאני. בהליכה על השביל המתפתל אנו פוגשים גברים ונשים, חלקם עם חמורים הנושאים מטענים, שהרי אין כבישים על האי וכל המשאות מובלים ע"י חמורים/פרדים/לאמות. ילדה עם אלפקה הולכת אחרינו כברת דרך, לא מוותרת, ומבקשת שניתן לה כסף תמורת נכונותה להצטלם. אמנון וסיבו מתעלמים ממנה וממשיכים ללכת, אבל אני, רחמי נכמרו עליה. אני מצלם אותה ונותן לה כמה מטבעות, ממני זה לא יוריד ולה אולי יעזור במשהו, ולא אכפת לי שיגידו שככה הם מנצלים את התיירים שמגיעים לכאן, אז אני אהיה קצת מנוצל... והנה אחת התמונות שצילמתי אותה, כשברקע ניתן לראות את אי הירח שבהמשך נגיע אליו.
נערה צעירה עם אלפקה על אי השמש (צילום: איציק גונן)
אנו יורדים דרומה בשביל החוצה את הכפר יומאני ומוביל ל'מדרגות האינקה' (Escalera del Inca), בדרכנו לכיוון מפרץ פואנטה דל אינקה. המדרגות אלה, 206 במספר, נבנו לפני יותר מ-500 שנה ע"י בני האינקה כדי לחבר בין המפרץ ל'מעיין האינקה', או בשמו האחר, 'מזרקת הנעורים' (Fountain of Youth). אגדה מקומית טוענת כי כל מי שישתה ממי המעיין יזכה לנעורי נצח, ואנחנו כמובן ממהרים לטעום, אם לא יועיל לא יזיק... המקומיים מגיעים לכאן כדי למלא מיכלים של מי שתייה (ואולי גם כדי להבטיח נעורי נצח), כאשר מעט רחוק יותר ממתינים החמורים והפרדים כדי לשאת את מיכלי המים.
'מעיין האינקה' באי השמש (צילום: איציק גונן)
החמורים והפרדים ממתינים בסבלנות (צילום: איציק גונן)
אנחנו יורדים ב'מדרגות האינקה' עד למפרץ, כאשר מי מעיין האינקה מלווים אותנו בתעלה פתוחה עד למטה. כאן המים כבר הרבה פחות נקיים, ונראה שמי שישתה אותם דווקא יקצר את חייו ולא יאריכם... למטה בתחתית המדרגות ניתן לראות את פסליהם הצבעוניים של מאנקו קפאק ומאמא אוקיו, שאי השמש הוא מקום הולדתם. למפרץ הזה, מפרץ פואנטו דל אינקה, מגיעות מרבית סירות המטיילים והמבקרים. יש כאן בקרבת מקום בתי מגורים ומסעדות בינות לחורש ולעצי האיקליפטוס, שהם חלק מהכפר יומאני. ואפשר גם לראות כאן את הנשים המקומיות, ה'צ'ולות', כשהן מציגות את מרכולתן ומנסות למכור עבודות צמר ועוד כל מיני שמונצ'ס.
אמנון מצלם בקצה 'מדרגות האינקה' (צילום: סיבו)
תחילתן של 'מדרגות האינקה' עם פסלו של מאנקו קפאק ומי 'מעיין האינקה' (צילום: איציק גונן)
במעגן כבר ממתינה לנו סירה ואנו עולים אליה ושטים מזרחה בשייט קצר של כ-40 דקות ל'אי הירח' (Isla de la Luna). לפי האגדות האינדיאניות כאן יצר האל ויראקוצ'ה, בורא העולם והאנשים את הירח, והורה לו לזרוח. 'אי הירח', המכונה גם קואטי (Koati) הוא אי קטן בהרבה 'מאי השמש', כמעט ואינו מיושב וכמובן שגם מתויר פחות. ועדיין יש לאי הזה סיפור מרתק לספר לנו, סיפורן של 'בתולות השמש' (Virgins of the Sun), אחד הסיפורים היותר מרתקים ומעוררי דמיון בהם ניפגש במהלך המסע הזה. בינתיים אמנון וסיבו עייפים משום-מה, ומעדיפים להישאר על הסירה, אז אני לוקח אתי את אלחנדרו ושנינו מטפסים למעלה במעלה האי.
השלט בתחתית העלייה: אי הירח, מקדש הבתולות (צילום: איציק גונן)
הסירה ממתינה למטה במעגן ואני מתחיל לטפס… (צילום: איציק גונן)
כבר בעליה אנו פוגשים שרידים ארכיאולוגים ראשונים. הארכיאולוגים שחקרו את המקום, ואת ימת טיטיקקה כולה, סבורים כי אלה שרידי מבנים שנבנו כאן ע"י אנשי הטיוואנאקו (Tiwanaku) בשנים 650-1000 לספירה. אגב, שניים מהממצאים הארכיאולוגים שנמצאו כאן במאה ה-19 מוצגים כעת במוזיאון הבריטי בלונדון. אנשי הטיוואנאקו גם בנו על אי הירח מקדש גדול, ועל חורבותיו של מקדש זה בנו בני האינקה בשנים 1532-1450 את 'מקדש הבתולות' (Templo de las Virgenes). לאחר טיפוס מיגע אנחנו מגיעים למקום ניתן לראות את שרידי המקדש של בני האינקה, עם חצר גדולה במרכז, אבני גג, קירות ודלתות טרפזיאליות המאפיינות את סגנון הבנייה של בני האינקה, וראינו כבר כמוהן בביקורנו במאצ'ו פיצ'ו (ראה בפרקים הבאים).
מקדש בתולות השמש על אי הירח (צילום: איציק גונן)
אני ליד אחד מפתחי המקדש (צילום: אלחנדרו)
'בתולות השמש' או 'הנשים הנבחרות' (Chosen Women) היו ילדות בנות 10-8 שנבחרו מדי שנה לשרת את אל השמש. מרביתן היו נערות כפר פשוטות שנבחרו בגין יופיין וכשרונן, כאשר לאחר שנבחרו הן הופרדו ממשפחותיהן (שזכו לשדרוג מעמדם החברתי בעקבות בחירת בנותיהן), ולעולם לא חזרו אליהן. ילדות אלה הובאו למספר מקדשים, ביניהם המקדש הזה כאן על 'אי הירח', וכאן הן הוכנו לקראת מה שנחשב לכבוד העליון ביותר: להיות קרבן אנושי לאל השמש. במקדשים גרו ילדות-נערות אלה תחת שבועה של טהרה ובתוליות, ובמהלך תקופת הכשרתן הן למדו להכין אוכל לטקסים דתיים, לשמור על האש הקדושה, ולארוג בגדים לשליט ולטקסי הפולחן בהם השתתף.
בתולות השמש (מקור הצילום: וויקיפדיה)
במקדש הן היו תחת השגחתה של אשה מבוגרת ומנוסה שנקראה מאמאקונה (Mamacona), והיא שלימדה אותן והדריכה אותן כיצד להתנהג. נאסר על הילדות-נערות לעזוב את המקדש במשך 7-6 שנים, ובסוף תקופה זו חלקן הפכו לקורבנות שהוקרבו לאל השמש, ואילו האחרות נמסרו כפילגשים או נשים לאצילים ובני המעמד הגבוה.
בעת הכיבוש הספרדי, במאה ה-16, עמד מספרן של 'בתולות השמש' על כמה אלפים, וכולן היו נתונות למרותה של כוהנת בכירה שנקרה קויה-פסקה (Coya-Pasca), אשה אצילה שהאמינו שהיא בת זוגו הארצית של אל השמש.
הממ... סיפור מרתק. קרבנות אדם הוא לא נושא חדש, גם במסורת שלנו, ובכל זאת מרגש (ומעורר צמרמורת) לחשוב שממש כאן, במקום הזה, גידלו וטיפחו בנות צעירות, יפות ומוכשרות, כדי שהן תועלנה כקורבן לאל השמש. מה חשבו ומה הרגישו אותן בנות כאשר הכינו אותן לעולה, וכאשר הן הונחו על המזבח. התנ"ך שלנו לא מספר לנו מה הרגיש יצחק, וגם כאן אין בידינו שום עדות שהגיעה מפי מישהי שאולי ניצלה ברגע האחרון מגורלה המר.
השלט שמוצב במקדש (צילום: איציק גונן)
בשקט, ועם הרבה הרהורים אני יורד לאיטי במורד הרכס חזרה למעגן ולסירה, שתיקח אותנו מכאן לקופאקבאנה (ראה פרק 1), בדרך ללה-פז, בירת בוליביה. אין ספק כי הימים שעשינו כאן בימת טיטיקקה, המקום בו נוצר העולם ונבראו בני האדם לפי אמנותם של בני האינקה, היו ימים מאוד משמעותיים עבורי בניסיון ללמוד ולהבין את אנשי המקום, את מסורותיהם ואת תרבותם.
