הקרנבל בברזיל 3 – רסיפה: הריף של בּרוכּי
למי שתוהה על שם הפוסט, הרי שם העיר רסיפה (Recife) בפורטוגזית הוא ריף, שונית, על שם שורה של שוניות סלעיות המצויות סמוך לבואה ויאג'ם, חוף הרחצה המפורסם של רסיפה ואחד הידועים בברזיל כולה, ובַּרוּכּי... הוֹ ברוכּי, ובכן ברוכּי הוא דמות מיוחדת ויוצאת דופן שחיכתה לנו כאשר נחתנו ברסיפה אחרי טיסת בוקר של קרוב לשלוש שעות מריו דה ז'ניירו, כדי להדריכנו ברזי רסיפה ואולינדה. כל מה שאספר לכם כאן על ברוכּי יהיה כאין וכאפס מול דמותו הצבעונית והמיוחדת וכל מטען האנרגיה והידע העצום שהוא נושא אתו, מבלי שיצא אף פעם מגבולות ברזיל, ועדיין לא אמרתי מילה על היפנית שהוא מדבר חופשי ועל ההיכרויות שלו. מסתבר שהבחור מכיר כמעט כל איש (ואשה!) שחיים ברסיפה, ואני מדבר אתכם על עיר שמתגוררים בה כמיליון וחצי תושבים, ועם הפרברים היא מגיעה ל-3.6 מיליון תושבים! אתם קולטים? בכל מקום שהסתובבנו בו ברסיפה, וגם באולינדה העיר האחות, כולם לוחצים לו ידיים כאילו הוא ראש העיר או משהו. גם בקרנבל, בלילה, תוך כדי הריקודים וכל הבלגנים, הדוחק והצפיפות הוא מתחבק, מנשק, רוקד, מפלרטט, וגם מספיק להסביר לנו מה קורה מסביב ולשלב אותנו עם ההמונים הרוקדים. אין, אין, פשוט מלך!
בַּרוכּי מלך רסיפה
ויותר מכל, אם יש מישהו שהשפיע יותר מכל האחרים בטיול על הצלחתנו להשתלב בחגיגות הקרנבל ברסיפה, אולינדה וסלבדור וליהנות בהן כפי שלא נהנינו, אולי, בכל החגיגות בהן השתתפנו מאז ומעולם, זה ברוכּי! עכשיו אתם בטח מתים מסקרנות לדעת מה, איך הוא עשה את זה? ובכן ברוכּי, מעבר להיותו מה שהוא, עשה משהו שלכאורה הוא פשוט אך באותה מידה גם גאוני. אחרי שקיבל את פנינו בשדה התעופה ולקח אותנו לסיור בעיר רסיפה, הוא נתן לכל אחד מאתנו את חולצת הקרנבל הצבעונית של Jirimundo, אחת מלהקות הרחוב הגדולות (הבלוֹקוּש) המופיעות במהלך הקרנבל ברחובות רסיפה. בהתחלה לא קלטנו את זה, אבל כשהגענו בלילה לחגיגות לבושים בחולצות הקרנבל האדומות של הבלוקו, מייד אומצנו בחום ע"י חברינו ללהקה, וזה אומר שאנחנו מקומיים, אנחנו מכאן, מרסיפה, ושכל האלפים הממלאים את הרחובות הסמוכים ולבושים באותן חולצות שלנו הם "חברים לנשק", ולא פחות חשוב: זה אומר בירה חינם(!) ככל שנוכל לשתות ממשאיות תדלוק הבירה של הלהקה הפרושות בפינות הרחובות ומשקות את כל חברי הלהקה. בקיצור, ברוכּי נתן לנו זהות, ויחד עם הזהות הוא נתן גם משמעות לכל מה שקרה אתנו בטיול הזה מכאן ואילך, לא פחות!
בירה ועוד בירה על חשבון הבלוקו...
אי-אי-אי, מה אגיד לכם, זה היה פשוט שיגעון כל מה שקרה לנו מכאן ואילך! נכון, אולי זה לא מתאים לכל אחד, אולי זה לא מתאים למי שחושש "לרדת למגרש" ולהתלכלך, לתת וגם לחטוף, כי באמת מי שחושש להיות מוקף במאות ואלפי אנשים שמחים ורוקדים, ולא פעם ממש לחתור את דרכו דרך ההמון הצפוף והנלהב מוכן להיות מכויס בכל רגע, מוטב לו שיתרחק מהקרנבל העממי וההמוני של רסיפה, אולינדה ובמיוחד סלבדור באהיה וייקנה לו כרטיס לטריבונות המסודרות בסמבודרומו בריו, או שיתפוס לו עמדת תצפית מרוחקת ובטוחה. אך מי שלא חושש להתערב ולהתערבב בקהל החוגגים, לרקד ולפזז ופשוט לשמוח כאילו אין מחר, מובטחת לו חוויה שלא ישכח לעולם!
בחגיגות הקרנבל ברסיפה
טוב, שמתם לב בוודאי שקפצתי ישר לקרנבל, אין מה לעשות, הוא פשוט מרגש אותי כל פעם כשאני חושב עליו, וחוץ מזה הרי בגללו בכלל הגענו לכאן, אך בכל זאת אם כבר אנחנו כאן, יש כמה דברים שחשוב לי לספר לכם בקשר לרסיפה. ולכן בואו נעשה אתנחתא קלה בסיפורי הקרנבל, אליהם כמובן עוד נשוב, לטובת מעט היסטוריה, והפעם בעיקר היסטוריה יהודית. ובכן, רסיפה היא בירת מדינת פרנמבוקו (Pernambuco), אחת מ-26 המדינות (אסטדוס בפורטוגזית) המרכיבות את ברזיל ונהנות ממעמד פדראלי. רסיפה רבתי נחשבת כאזור המאוכלס ביותר בצפון מזרח ברזיל, והחמישי בגודלו בברזיל כולה. העיר שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי ונחשבת לאחת מערי הנמל הגדולות שבברזיל. אחד מכינוייה של העיר הוא "ונציה של ברזיל", ולא בכדי. במהלך סיורנו בעיר שטנו בספינת קטאמאראן מתחת לגשרים הרבים של העיר, העוברים מעל הנהרות קפיבאריבה ובבריבה. נתיבי הנהרות, הנשפכים כאן לאוקיאנוס, יוצרים איים רבים וגשרים המחברים ביניהם ואלה מעניקים לעיר מראה מעניין ומיוחד.
מבט מאולינדה לכיוון רסיפה שבהמשך המפרץ
אזור רסיפה היה מהמקומות הראשונים שיושבו בברזיל ע"י הפורטוגזים, ב-1534. האזור התאים במיוחד לגידול קנה סוכר, שהיווה מקור עיקרי לעושרה של האימפריה הפורטוגלית. מושבות הפורטוגלים באפריקה סיפקו שפע עבדים שחורים לעבודה בשדות ובמפעלים, והעיר רסיפה התבססה בזכות מיקומה כנמל גדול. עם ראשית ההתיישבות במקום הגיעו לכאן ב-1542 גם "נוצרים חדשים", יהודים פורטוגלים שנאלצו להתנצר בארצם, והסיפור הגדול, אם להקדים את המאוחר, הוא שבסופו של דבר קבוצה קטנה מיהודי פרנמבוקו היתה זו שייסדה כמאה שנה לאחר מכן, ב-1654, את הקהילה היהודית בניו-יורק! כן, כן, ואם אתם רוצים לדעת איך בדיוק זה קרה, אז הנה בקיצור הסיפור, כפי שחושף אותו יורם מלצר ("מסע אחר", ינואר 2011).
"הנוצרים החדשים" שהגיעו לפרנמבוקו התבלטו מיד ביוזמות העסקיות שלהם, כשחלקם הפכו לבעלים של מפעלי סוכר, ואחרים נעשו סוחרים בינלאומיים, מלווי כספים ובעלים של בתים רבים ברסיפה ובאולינדה הסמוכה. לא חלף זמן רב ועושרה של פרנמבוקו על 121 מפעלי הסוכר שבסביבתה משכו את ההולנדים, שהגיעו למקום עם צי של 65 ספינות ויותר מ-7000 איש, תקפו והשתלטו על המחוז העשיר והחלו את העידן ההולנדי בצפון מזרח ברזיל למשך 24 שנים. עבור היהודים היה הכיבוש ההולנדי בשורה של ממש, כיוון שבהולנד התקיימה סובלנות דתית והיה מותר להיות יהודי. כעת יכלו כל אלה שכונו "הנוצרים החדשים" לשוב ליהדותם, וכך אמנם היה. ברסיפה התארגנה קהילה יהודית, וב-1635 אף הוקצה לסוחרים חברי הקהילה שטח אדמה בין רסיפה לאולינדה שהפך בהמשך ל"רחוב היהודים" (Jodenstraat) של רסיפה ההולנדית. [מצורפת להלן תמונה של שוק העבדים ברחוב היהודים ברסיפה, ציור של זכריאס וגנר מהמאה ה-17. התמונה באדיבות Arquivo Historico Judaico de Pernambuco].
שוק העבדים ברחוב היהודים ברסיפה, המאה ה-17
הקהילה היהודית כינתה את עצמה "קהל צור ישראל", ובשנים 1640-41 נבנה ברחוב בית כנסת ובו גם מקווה ותלמוד תורה, בדומה לביה"כ הפורטוגלי הגדול באמסטרדם. היום נחשב בית כנסת זה לעתיק ביותר באמריקה הדרומית. ככל הנראה ב-1941 הזמינה קהילת "צור ישראל" ברסיפה את הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה לנהל את ביה"כ ולהיות לרב הקהילה, לארגן את לימודי העברית והתורה וגם לשמש כמוהל. חשוב לציין כי הרב אבוהב דה פונסיקה היה דמות חשובה ומוכרת ביהדות הספרדית-הולנדית, נינו של "הגאון האחרון בקסטיליה". תחת הנהגתו החזקה והמאורגנת של הרב הצטרפו לקהילה היהודית עוד נוצרים חדשים מהאזור, וכמו כן הגיעו למקום מהגרים יהודים חדשים מהקהילות בהולנד, פולין, ספרד, תורכיה, איטליה, גרמניה וצפון אפריקה. על סמך רישומים מדויקים שניהלו ההולנדים מעריכים החוקרים כי ב-1645, בשיא פריחת המושבה היהודית בפרנמבוקו, היו בה כ-1,450 יהודים, כמחצית מכלל האוכלוסייה הלבנה במקום. המחצית השנייה של האוכלוסייה, פורטוגלים קתולים אדוקים, לא ראתה בעין יפה את ההתיישבות היהודים ו"היציאה מהארון" של הנוצרים החדשים, אך השלטונות ההולנדיים התמידו במדיניותם.
בית הכנסת היהודי ברסיפה
ב-1646 החלה התקוממות של הפורטוגלים תושבי פרנמבוקו במטרה לשים קץ לכיבוש ההולנדי. המאבק בין ההולנדים לפורטוגלים-הברזילאים ידע עליות ומורדות ונמשך 8 שנים עד שב-1654 הקיץ הקץ על השליטה ההולנדית בפרנמבוקו, ועל הסובלנות הדתית כלפי היהודים. ההולנדים נכנעו ועזבו את רסיפה וסביבתה כשהם משאירים מאחור גם כ-400 יהודים תושבי המקום. הפורטוגלים לחצו על היהודים למכור את רכושם ולעזוב, והקציבו 3 חודשים עד למסירתו של כל יהודי שיישאר בתחומי המושבה לידי האינקוויזיציה. יהודים רבים "נעלמו" בפנים הארץ כיהודים אנוסים ומתנצרים חדשים, אך היתה גם עזיבה מסודרת כאשר ב-1654 יצאה מרסיפה שיירה של 16 ספינות בדרכן לנמל אמסטרדם וכשעל סיפונן משפחות של סוחרים יהודים שעזבו עם רכוש רב, כולל המכונות לעיבוד קנה הסוכר. אחת מהספינות, "פאלק" (Valk) נפלה בדרך בידי שודדי ים ספרדים, שוחררה ע"י שודדי ים צרפתים, ובסופו של מסע הגיעה לשטח הולנדי בטוח באמריקה הצפונית שנקרא אז "ניו אמסטרדם", הלא היא ניו יורק של ימינו. על הספינה היו 23 יהודים, מהם 4 זוגות נשואים, שתי אלמנות ו-13 ילדים, ואלה הקימו במקום קהילה חדשה לה קראו בשם הסמלי "שארית ישראל". קהילה זו היתה הקהילה היהודית היחידה במקום מ-1654 ועד 1825, כשאז כבר נקראה העיר ניו יורק.
מרתק, נכון? תחשבו על 23 המסכנים האלה שהיטלטלו בין מוות (השודדים הספרדים התכוונו להסגירם לידי האינקוויזיציה ולקבל עבורם פרס כספי) לחיים (השודדים הצרפתים ששחררו אותם, כיוון שלחמו באותה עת יחד עם ההולנדים נגד הספרדים), והפכו למייסדי הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם מחוץ לישראל. אכן נסתרות דרכי האל.
רחוב היהודים ברסיפה, שלט זיכרון
לאחר שהיהודים עזבו את רסיפה, הפך "רחוב היהודים" ל"רחוב הצלב", והיום הוא נקרא רחוב "ישו הטוב" (Rua do Bom Jesus), וכך גם מצאנו אותו כשהגענו אליו עם ברוכּי בסיורנו בעיר. אז שם הרחוב אולי נהיה נוצרי, אבל זכרה של הקהילה היהודית ששגשגה כאן בתקופת השלטון ההולנדי עדיין חי. באתר בו עמד בית הכנסת, שאותר על סמך מפות ישנות, נערכו חפירות מקצועיות אשר חשפו את בית הכנסת וחלקים ממנו שוחזרו, כולל המקווה. כחלק מהשימור והשחזור נוספה קומה שנייה, על פי דגם בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם, והיא משמשת בית כנסת בשבתות ובאירועים מיוחדים. במקום גם פועל מכון לחקר יהדות פרנמבוקו העוסק בתולדות היהודים במדינה זו.
משאיות הבירה מוכנות לתדלק כל חוגג מהבלוקו “שלנו”
ובחזרה לקרנבל של רסיפה. הרעש וההמולה עצומים והמוזיקה בוקעת בעוצמה מהרמקולים המפוזרים בשטח. כל הרחובות מוארים ומקושטים וחברי הבלוקו שלנו עומדים, מדברים, שותים ורוקדים, כשחלקם כבר די שתויים בשלב הזה, כמו אחד שמבקש שאצלם אותו וברגע שאני מכוון את המצלמה הוא חופן את שדי אשתו(?) ומתחיל לינוק, וכולם מסביב צוהלים... בין החוגגים מסתובבות בובות ענק של דמויות מהפוליטיקה והבידור-ספורט המקומיים וגם העולמיים, שהן מהמאפיינים של הקרנבל ברסיפה, ומצטלמות בשמחה עם החוגגים. מתחת לכל דמות כזו נמצא בחור צעיר וחזק שיכול לסחוב עליו את כל הקונסטרוקציה הזאת, ואשר מדי פעם מציצות פניו מ"החנות" של בובת הענק, כדי שגם הוא יוכל ליהנות ולנשום קצת אוויר.
קסי זוכה לחיבוק נשיאותי...
ברחוב סמוך צועדות קבוצות קטנות של להקות, חלקן מהבלוקו שלנו ואחרות מבלוקוש אחרים. מסלול זה מוביל בהמשך לבמה גבוהה וגדולה, סמוך לחוף הים, עליה מתקיימים מופעים וריקודים של קבוצות מופיעים גדולות יותר, שגם הכינו מופע במה. בכל קבוצה קטנה המופיעה ברחוב נמצאים בשתיים-שלוש השורות הראשונות הרקדנים/מציגים, ומיד מאחוריהם נמצאת הבטרייה של הנגנים, מרביתם מצוידים בכלי נשיפה, מחצוצרות דרך סקסופונים וטרומבונים ועד לטוּבּוֹת, והשאר בתופים. לעיתים קבוצות הנגנים קטנות יותר (10-6 נגנים) ולפעמים גדולות יותר, אך תמיד, גם כשכל הנגנים הן בנות, הן עושות רעש והמולה כמו של תזמורת שלמה. בשלב זה עדיין איננו תופסים את עצמנו ככאלה שמסוגלים להשתלב ולהופיע גם (כאילו, מי אנחנו, וחוץ מזה לא הבאנו את החצוצרות...), אבל נדמה לי שהזרעים שינבטו בסופו של דבר בחגיגת הקרנבל בסלבדור באהיה לכדי הופעה של ממש, מתחילים ממש עכשיו להיזרע…
להקה מהבלוקו "שלנו" בקרנבל של רסיפה
ברוכּי, שהערב בא עם מגבעת עור מיוחדת, נעלם לו מדי פעם בין החברים הרבים ואז שב וחוזר, מוביל אותנו דרך החוגגים, כשלא פעם אנו נאלצים להתפצל לזוגות ושלישיות עקב הדוחק והלחץ העצום, ואחר כך חוזרים, מחפשים אחד את השני ומתאחדים. אמנון רץ קדימה לצלם, חנן נעזר בגובה שלו כדי לבדוק שכולם בסביבה, בל, גבי וקסי בוחנות את דוכני האוכל, ואני צובט את עצמי בפעם המאה וחושב בקול "היי, אתה בקרנבל!". בכל רחוב שאנו חוצים ניתן לראות קבוצות אחרות, חלקם עם חולצות של בלוקוש אחרים, וחלקם עם תלבושות ממש מושקעות. לעיתים הקבוצות מתארגנות ומחכות להתחיל ולצעוד, ולעיתם הם כבר במסלול צעידה ואנחנו מצטרפים אליהם בדרכנו אל הבמה המרכזית. למסתכל מהצד, וכך גם לנו, זה נראה בלגאן אחד מושלם, אך מסתבר שיש דווקא סדר וארגון בכל הברדק הזה. מה אני אגיד לכם, כן ברדק, לא ברדק, החוויה הזאת של הקרנבל, כשאנחנו בתוכו, שמחים וחוגגים עם כולם ומרגישים חלק מכולם, יחד אולי עם ההיסטוריה היהודית של רסיפה שאנו נושאים אתנו בלא-מודע הקולקטיבי שלנו, היא משהו באמת משכר. כנראה שלא במקרה משתמשים במושג "שכרון חושים" כשמתארים את ההרגשה הזאת של להשתתף ולחגוג את הקרנבל, זה באמת שכרון חושים!
הנשים שלנו חוגגות
