מסע הגוננים לפסגת הקילימנג'רו 8 - אנחנו על פסגת אפריקה!

פרק 8– אנחנו על פסגת אפריקה!

המסלול עכשיו הרבה יותר קל מהטיפוס לנקודת סטלה, ואנחנו דוהרים קדימה, כשבדרך אנו פוגשים את המטפסים הראשונים שהגיעו היום לפסגה ועכשיו הם בדרך חזרה למחנה הבסיס. בדרך לפסגה אנו עוצרים מספר פעמים כדי להתרשם מקרחוני העד, שנמצאים עכשיו משמאלנו (דרום) ונושקים לפסגה, והמראה פשוט מרהיב! כולם מדברים וכותבים על כך שבגלל התחממות כדור הארץ הקרחונים האלה ייעלמו בתוך מספר שנים, ואני חושב לעצמי שאם זה ייקרה זה יהיה ממש עצוב.

חלק מקרחוני הפסגה, שדה הקרח הדרומי 

מימין ניתן לראות את הקלדֶרה, לוע מכתש קיבו (Kibo Crater), שהרי הקילימנג'רו הוא הר געש רדום כשחרוט קיבו עליו אנו מטפסים הוא הגבוה מבין שלושת החרוטים הגעשיים הנמצאים עליו. ההליכה הזאת על טבעת לוע המכתש, כשמצד אחד הקרחונים ומצד שני המכתש עצמו היא חוויה בפני עצמה, מיוחדת וחד-פעמית. מדי פעם מצליחה השמש לחדור את מעטה העננים, ופתאום יש לנו שמיים כחולים לדקה או שתיים, ואז שוב משתלטים העננים. מאיה ומתיאס, הזוג הדני הצעיר והמקסים שפגשנו מספר פעמים לאורך המסלול, עושים עכשיו את דרכם חזרה מהפסגה ומאיה זורקת לעברנו You are almost there בניסיון לעודד ולהמחיש לנו כמה אנו קרובים לפסגה.

צועדים על טבעת לוע המכתש 

להשתין וליהנות מהקרחון... 

עייפים אך נחושים 

נסטו אמר קודם שייקח לנו יותר משעה להגיע לפסגה, אבל הוא לא באמת מכיר אותנו, ואחרי 45 דקות אנחנו כבר למעלה. עכשיו בדיוק תשע בבוקר ואנחנו על פסגת הקילימנג'רו. די, אני לא מאמין, פשוט אושר אחד גדול! ממש קשה לי לתאר את התחושה שממלאת ומציפה אותי עכשיו, הרגע המאושר הזה שבו אתה מצליח להגשים חלום שהלך אתך שנים רבות, ואחרי כל המאמץ והתלאות של חמישה וחצי ימי טיפוס רצופים בתנאים קשים של מזג אוויר וחמצן דליל, והנה אתה כאן, יחד עם שניים מילדיך (ועד לפני רגע גם עם השלישית), על פסגת הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה וההר הבודד (שאינו חלק מרכס הרים) הגבוה ביותר בעולם, בגובה 5,895 מטר! אין, כל הטיפוס הזה על ההר וכל הדרך הקשה שעשינו יחד הם חוויה אישית ומשפחתית כל-כך מיוחדת, חוויה רגשית, מסעירה ומגבשת, חוויה מכוננת שאף אחד מארבעתנו לא ישכח לעולם!

בדרך לפסגה 

פסגת הקילימנג'רו (אהורו), 5,895 מטר!

ובינתיים כאן על פסגת אהורו (Uhuru Peak - 'חופש' בסווהילית), אנו ממתינים שהשלט המפורסם של פסגת ההר יתפנה כדי שנוכל להצטלם לידו, הוכחה שאכן הגענו לפסגה... ג'ני, ה'חילזון' מדרום אפריקה, שטיפסה לכאן עם מורה הדרך שלה והגיעה יחד אתנו מסיימת להצטלם, ומציעה לנו בהתלהבות לצלם אותנו, ואנו כמובן נענים. היא מאושרת, אנחנו מאושרים, ויש תחושת אחווה כזאת בינינו שטיפסנו עד לכאן. בינתיים אספי שולף את הכרזה המשפחתית ('הגוננים כאן') שציירה עלמה נכדתי, בתה של גלי, ואנו מצטלמים אתה וגם עם כרטיס הברכה לשנה החדשה אותו נתן לי איתמר, אחיה הצעיר של עלמה, במעטפה סגורה והשביע אותי שאפתח אותה רק כשאגיע לפסגה.

'הגוננים כאן', אנחנו עם השלט של עלמה 

עם ברכת ה'שנה טובה' של איתמר 

ועוד צילום אחד לפני שמתחילים לרדת 

יש התרוממות רוח, וצחוקים, וההרגשה שלי מצוינת, חרף הגובה והקור, ורק חבל נורא שגלי לא אתנו כאן בפסגה. ובינתיים מסתבר שיורי ואספי לא ממש מרגישים טוב, בגלל הגובה. זה התחיל כבר בסוף הטיפוס ועכשיו עוד יותר עם תסמינים השייכים למחלת גבהים: כאב ראש, סחרחורת ובחילה. נסטו מחליט להצמיד להם את פיטה כמדריך, חרף חוסר ניסיונו, כדי שירד אתם למחנה הבסיס מה שיותר מהר. שלושתם טסים למטה, ואילו נסטו ואני סוגרים את 'משלחת גונן' מאחור בקצב מתון יותר. סופת השלג הולכת ומתגברת, ומכאן ואילך היא תלווה אותנו במשך כל שלוש וחצי שעות הירידה מהפסגה. תוך חצי שעה אנחנו כבר בנקודת סטלה, ומכאן המסלול שונה מזה בו עלינו. הבעיה היחידה, בעיני, שתוך זמן קצר הכל נהיה לבן סביב ולא ניתן לראות שום שביל או סימן. "איך אתה מצליח לנווט כשהכל מכוסה בשלג", אני שואל את נסטו, והוא משיב: "יש לי סימנים"... הרוח מצליפה את השלג בפנים ואני משתדל להטות את הראש מעט שמאלה, כדי לא לחטוף את זה ישר בפרצוף. עכשיו זה הזמן של מקלות הטיפוס, שמסייעים בירידה ומאפשרים לבחון את עומק השלג טרם שאתה מניח את רגלך.

שלג בירידה מהפסגה 

אני צועד בשלג 

ההליכה בשלג מאיטה את הקצב עכשיו, אבל אני עדיין באופוריה של ההגעה לפסגה וקצב ההליכה פחות מדאיג אותי. מה שכן מדאיג הוא שלומה של גלי בעיקר, וגם יורי ואספי, והרצון לדעת שהם מרגישים טוב והכל בסדר איתם. נסטו לעומת זאת מודאג מסופת השלגים, והוא מכיר את ההר היטב. הוא בטח יודע דברים שאני לא, על ההר ועל מזג האוויר וסכנותיו בגובה הזה. מה שברור הוא שאם השלג יתחזק זו יכולה להיות בעיה גם של סיכון לנו וגם של אבדן זמן, ובמיוחד שהיום אנו אמורים לרדת כ-2,800 מטר, עד למחנה מוואקה (Mweka Camp). כבר כשהתחלנו את הירידה אמרתי לנסטו כי נרצה לרדת היום רק עד מחנה מילניום, שזה פחות 800 מטר, לאור העובדה שלא ידעתי מה מצבם של גלי, יורי ואספי, ולאור סופת השלגים. נסטו לא רצה להחליט כרגע ואמר שנראה כשנגיע למחנה הבסיס. בינתיים גם המים שאתנו הולכים ואוזלים, ולמזלנו אצל נסטו בתיק הגב יש כמה קרטונים קטנים של מיץ אננס שנלוו תמיד לארוחות הצהריים שלקחנו אתנו, ושנינו שותים מהם.

מחנה באראפו בשלג 

לאחר כשלוש וחצי שעות של הליכה בשלג, כולל חלק חלקלק ומסוכן עם זרימות של מים במצוק שמעל למחנה הבסיס, אנחנו מגיעים למחנה. אני בודק מה שלום הילדים, ונראה שכולם התאוששו ומרגישים בסדר, וזה מצוין. גלי הגיעה למחנה כבר ב-10:30, אבל נראה שבירידה המהירה נדפקה לה הציפורן של הבוהן, ואילו יורי ואספי הגיעו ב-11:20. ברור שעלינו לרדת מהמחנה עוד היום, כדי להקטין את הסיכון של מחלת הגבהים וגם לא להשאיר לעצמנו יותר מדי הליכה למחר, שהוא היום המסיים את הטיפוס. נסטו מגיע לאוהל חדר האוכל ואנחנו מסכמים שבמקום לרדת היום למחנה מוואקה נרד למחנה מילניום (במקום לרדת עכשיו עוד כ-1570 מטר נרד רק 850 מטר), כי אנחנו כבר גמורים, וזה יאפשר לנו יותר זמן למנוחה והתאוששות במהלך הלילה.

ועוד ממחנה באראפו והשלג היורד בעוז 

בארבע אחה"צ אנו יוצאים לדרך, הליכה שכולה ירידה ממחנה הבסיס בראפו למחנה מילניום. גלי (עם הציפורן הדלוקה והחבושה), אספי ויורי הולכים קדימה עם נסטו ואני עם סיימון במאסף. מסלול ההליכה נוח יחסית, ורק חלק ממנו עם אבנים ובולדרים קטנים. לאחר כשעתיים וחצי הליכה אני מגיע עם סיימון למחנה מילניום, כשהאחרים כבר הגיעו לפנינו. מחנה מילניום (Millennium Camp) נמצא בגובה 3,820 מטר, והוא הרבה יותר מסודר מבאראפו. המחנה נמצא על מישור המכוסה בעצים ושיחים סחופי רוחות ואבנים לבנות המפוזרות בשטח ויוצרות מעין שבילי הליכה, ויש בו להערכתי כרגע לא יותר מחמש קבוצות מטפסים שעצרו בו ללינת לילה. אני מתמקם באוהל של אספי ושלי למנוחה קלה, הולך לבדוק את השירותים הפרטיים שלנו ("נגמר הנייר!...), ובשעה שבע כולנו בארוחת ערב אחרונה באוהל חדר האוכל ששרת אותנו יפה בשבוע האחרון, בניהולו של גבי המסור. האוכל כרגיל, מרק (תמיד טוב), פסטה עם רוטב אפונה וגזר, וחתיכות אננס לקינוח. הערב כבר לא צריך לקחת כדורי אורמוקס להסתגלות לגובה, ונראה לי שהטקס הזה של לקיחת הכדורים בארוחת בוקר וערב יחסר לכולנו…

במחנה מילניום 

אחרי האוכל אנחנו נשארים לשבת ולדבר, מנסים לשחזר את אירועי 20 השעות האחרונות עם הטיפוס הקשה לפסגה והירידה למטה, הקור וסופת השלג, החמצן המתדלדל והסימפטומים של מחלת הגבהים שהחלו להופיע, להבין מה עבר עלינו שהרי התפצלנו ארבעתנו לשלוש קבוצות משנה, ועם מה כל אחד מאתנו התמודד. בינתיים מופיע סיימון כדי לשבת אתנו ולראות שברור לנו כמה טיפים יש לתת מחר בבוקר לכל הפורטרים, למדריכים ולטבח. סיימון מפנה את תשומת ליבנו לכך שיש פורטרים שהיה להם תפקיד מיוחד והם לא היו רק פורטרים, ולכן מגיעה להם קצת יותר. למשל גבי, שהגיש לנו את האוכל והיה אחראי על הרתחת מי השתייה וחלוקתם לנו (ושממילא התכוונו לתת לו מעט יותר), או הפורטר שהיה אחראי על השירותים הפרטיים שלנו ועל אספקת נייר הטואלט. לאור שביעות רצוננו והערכתנו לנסטו וסיימון המדריכים, אנחנו מחליטים ביוזמתנו להוסיף לכ"א מהם עוד 5 דולר ליום. וכך הולך ותופח לו החשבון (גם עקב ריבוי הפורטרים), ומה שהיה אמור להיות בתחילה לא יותר מ-700$, מגיע כמעט ל-1200$... לא תכננו על כל כך הרבה כסף מזומן, ואנחנו מגרדים את כל מה שיש לנו. מזל שגלי ואני הבאנו קצת יותר מזומן.

לילה יורד על מחנה מילניום 

אחרי איזה שעה או משהו העייפות מכריעה אותנו, וגם גבי שבא לרמוז לנו שצריך לפנות את חדר האוכל, ואנחנו פונים לאוהלינו הקטנים ללילה האחרון שלנו בין יריעותיהם, לפחות במסע הזה, וזה כולל גם את גלי, שאחרי שני הלילות בחדר האוכל (הראשון מוצלח והשני לא ממש) חזרה לאוהל הזוגי עם יורי. ללא כדורי האורמוקס כמות ההשתנה יורדת, וכך במהלך הלילה יוצא לי לקום רק פעמיים לשירותים (לעומת 4-3 בלילות עד כה) וזה בהחלט נסבל, במיוחד שמזג האוויר כאן כבר הרבה פחות קר, ויש יותר חמצן וקל יותר לנשום גם במאמץ.

ובלילה חולמים על פסגת ההר...