6/1/2016, יום רביעי
הבוקר קמנו כרגיל לקראת טיול מודרך לעיירה Tay Ninh, הקרובה לגבול עם קמבודיה, שם נמצא המקדש של כת Cao Dai. העיר נמצאת כ- 96 ק״מ צפון-מערבית לסייגון.
הנסיעה ארכה כ- 3 שעות, שכן מהירות הנסיעה המותרת בסייגון היא עד 50 קמ״ש ובכבישים הבין-עירוניים רק עד 80 קמ״ש. את זה כבר חווינו בנסיעות אחרות בטיול הזה. באמצע הדרך עשינו עצירה מינהלתית אחת.
לאורך הדרך עברנו שטחים חקלאיים רבים, ובהם האיכרים המעבדים את אדמותיהם.
בחלק משדות האורז ראינו שמגדלים את הצמח המשמש להכנת טפיוקה, בין עונות גידול האורז.
באזור Tay Ninh יש מטעי עצי גומי רבים - השטח השלישי בגודלו בוייטנאם. כמו בתאילנד, גם כאן ראינו את החתכים האלכסוניים בעצים והכוסיות לאיסוף חלב הגומי המוצמדות אליהם, העשויות מחצאי קליפות קוקוס.
הדת של ה- Cao Dai היא שילוב של בודהיזם, טאו, קונפוציוס והנצרות. היא השלישית בגודלה בוויטנאם (מבחינת מספר המאמינים) אחרי הבודהיזם והנצרות. הקדושים שלהם אינם ״החשודים הרגילים״ (בתולות כאלה או אחרות) אלא דווקא אנשים שחיו פעם והיתה להם משמעות היסטורית, כגון ז׳אן ד׳ארק, ויקטור הוגו, ווינסטון צ׳רצ׳יל ועוד.
בכל אופן, המקדש הזה מתואר כדיסני וורלד של המזרח, שכן הוא מקושט בדרקונים צבעוניים בכל הגדלים והצורות, יחד עם סמלים בודהיסטיים מגוונים. מעל לשער הכניסה ממוקמת ״העין הקדושה״ שרואה הכל והיא סימלה של הכת. בתוך המקדש ממוקמים צד לצד פסלי ישו, בודהא והאל ברהמה ההינדי... מעניין.
מדובר במתחם די גדול, כשהמקדש נמצא במרכזו. האוטובוס החנה במקום מסודר והלכנו מרחק קצר עד למקדש. יש כניסה נפרדת (מימין) לגברים ולנשים (משמאל).
המדריכה הזהירה אותנו מראש שבאזור הזה יהיה חם, אך לא ידענו עד כמה. מה עוד שעד כה היינו בטמפרטורות קרות למדי, ואפילו אתמול בסאיגון הטמפ׳ היו בסה״כ נוחות. בכל אופן, כאן היו 32 מעלות שהרגישו כמו 37 עקב כ- 51% לחות.
יש לחלוץ נעליים לפני הכניסה למקדש. הגענו כמה דקות לפני השעה 12:00, בה התחילה תהלוכה פנימה של הנזירים, לקראת התפילה. צבע הלבוש מבדיל את המנהיגים הרוחניים לפי אמונתם: קונפוציוס לבושים באדום, הטאו לבושים בתכלת, הבודהיסטים בצהוב ואילו המאמינים של כל האמונות לבושים בלבן. בתוך המבנה יש 2 סטים של עמודים המעוטרים בדרקונים צבעוניים ועוד מגוון קישוטים. בסוף האולם יש מעין כדור, בתוך אולם מוגבה משהו, ועל הכדור הציור של העין הרואה הכל. הטקס היה פשוט ביותר ולאחר כחצי שעה יצאנו מהמתחם ויצאנו לאכול צהריים.
מכאן נסענו למתחם מינהרות Chi Cu, הנמצאות כ- 40 ק״מ צפון מערבית לסייגון. כיום יש 2 אתרים בהם ניתן לבקר במינהרות. האחד, ב- Ben Dinh (שנקרא Cu Chi 2), בו אנו ביקרנו, מיועד לתיירים. השני, ב- Ben Duoc (שנקרא Cu Chi 1), מיועד רק לתלמידי בתי הספר, שם הם מקבלים שיעורי מורשת. באתר זה יש גם פסל הנצחה ענק בגובה 39 מטרים, הנראה למרחקים.
המינהרות שימשו את הוייטקונג להעברת כוחות וציוד, למסתור, מפקדות ובתי חולים, חדרי אוכל ובונקרים לתחמושת ועוד. אורך המערות האלה היה כ- 250 ק״מ מסייגון ועד לגבול עם קמבודיה ובמקומות מסויימים היו ב- 3 שכבות עומק, כלומר כ- 12 מטר מתחת לאדמה.. כיום נותרו רק כ- 121 ק״מ והביקור מתבצע בחלקים הפחות מסוכנים של המערכת. בתקופות השיא שהו במינהרות אלה כ- 300,000 איש. ההערכה היא שבמשך כ- 10 שנים נהרגו כ- 30,000 איש במינהרות...
מידות הפתחים היו מותאמות כמובן לוייטנאמים, שהם קטנים ורזים, ולכן הפתחים היו במידות של 22x30 ס״מ בלבד.
הראשונים שביצעו פעילות ממוסדת לחקירת המינהלות היו מהצבא האוסטרלי. רק לאחר מכן הקימו האמריקאים יחידות ייעודיות שנקראו ״עכברושי המינהרות״ Tunnel Rats.
למינהרות Cu Chi הגענו כעבור כשעה וחצי. עשינו סיבוב של כשעתיים במקום, שחלקו משוחזר וחלקו משומר. יש מיצגים של סוגי החדרים שהיו מתחת לקרקע, ממלכודות השונות שפרשו הוייטנאמים (שהאמריקאים קראו להם VC) ובהן שפיצים מחודדים ואכזריים. בסופו של הסיור ניתן להיכנס לקטע קצר למדי של המינהרות. הקטע הקצר ביותר הוא של כ- 25 מטרים והארוך ביותר כ- 110 מטרים. המדריך סיפר שמרבית האנשים עושים את המסלול הקצר ורק כ- 5 אחוז עושים את המסלול המלא. המינהרות הורחבו, כמובן, כדי לאפשר לתיירים המערביים ״הרחבים״ להיכנס. אלה שעשו את המסלול הארוך (רק 110 מטרים, כן?) יצאו רטובים לגמרי מהלחות. עכשיו תארו לעצמכם מה זה לחיות במינהרות הצרות והאפלות, 12-15 מטר מתחת לפני השטח, במשך מספר שנים... כשהמערכות היו מלאות במגוון מנקים, כגון עקרבים, נדלים ארסיים ועוד. מניירות של הוייטקונג שנלכדו בזמן המלחמה בתוך המינהרות, עולה כי מעל ל- 50% מחיילי ה- VC ששהו במינהרות - חלו במלריה.
כל האזור הזה הופצץ למכביר ע״י האמריקאים, בניסיונות לחסל את המינהרות. כתוצאה מכך הושמדה כל הצמחייה - ומה שרואים דם היום הם עצים שגדלו מאז. יש לא מעט חורים ענקיים בקרקע שנוצרו מהתפוצצות הפצצות שהוטלו ע״י מפציצי ה- B52.
בתחילת הדרך ניסו האמריקאים מגוון שיטות כדי לסלק את ה- VC מהמינהרות - גז לפיזור הפגנות, הצפה במי הנהר הסמוך, השחלת רימוני יד וחומרי נפץ לפתחי המינהרות - ואפילו עשו שימוש בכלבי רועים גרמנים כדי לחשוף את פתחי המערות. אבל לכל שיטה כזו - מצאו ה- VC פתרון נגד... מאוד מזכיר את מינהרות החמאס אצלנו בעזה. לא לשכוח שמי נהרות כאלה כבר היו בלא מעט מקומות בעולם, לשימושים שונים: בברלין בזמן המלחמה הקרה, בין צפון לדרום קוריאה, בגבול לבנון אצלנו... לכולם היו מורים טובים - ה- VC.
ניתן היה לראות את מינהרות המסתור התת-קרקעיות, את פתחי האוורור של המינהרות, המוסתרים בתוך תילי עפר הדומים לקינים של תרמיטים, את המלכודות שפרשו ה- VC בשטח כדי לפצוע ולהרוג את החיילים האמריקאים שפיטרלו בג'ונגל.
במקום יש מטווח בו אנשים יכולים לירות בכלי נשק מהתקופה: מקלעי 0.5 ו- 0.3, רובי סער M16 ולקלס שניקוב (AK47), קראבין M1 ועוד. כל כדור עולה 1-2 דולרים (כיום אין בעייה למצוא תחמושת למכביר בשוק החופשי) והיו שם כמה שהתלהבו עם ה- 0.5...
הלחות במקום גבוהה ביותר - מומלץ להביא חולצה להחלפה בתום הסיור.
בסיום הסיור ישבנו לטעום מהטפיוקה, שהוא שורש הניתן לבישול. טעמו מעט תפל אך הוא נועד לספק לגוף עמילנים. כדי לתת לו בכ״ז טעם כלשהו, נוהגים לטבול אותו בשומשום ומלח. לי הוא טעם בכ״ז כתפוח״א...
מכאן חזרנו לאוטובוס בדרכנו חזרה לסייגון, שנמשכה כשעה וחצי.
הנסיעה היתה איטית מאוד, במיוחד בתוך סייגון. העיר מלאה במסעדות פאר, בתי מלון ברמה גבוהה, חנויות אופנה ועוד ועוד - וכל זאת יחד עם פאנצ׳ר מאכרים שמתקנים אופנועים על המדרכה באמצע הלילה, או כל הדברים האחרים שכבר תיארתי. הקונטרסט הזה בין הפשוט למתוחים - מהמם.
הסתובבנו קצת בשוק שליד המלון, שוק Cho Ben Tahn, קנינו משהו לאכול ועלינו לסדר את המזוודות לקראת העזיבה מחר.
לסיכום היום הזה, בסדר, מעניין - אבל לא בטוח ששווה את המאמץ, ובמיוחד מקדש Cao Dai. רוב היום הלך על נסיעות - באתרים עצמם היינו פחות מ- 3 שעות. וכאמור גם סייגון עצמה לא ממש מצאה חן בעינינו.
