יום שישי 23/12

קמנו מוקדם כדאי להתארגן לעזיבה ותוך-כדי כך התחיל לרדת גשם חזק, של שלשמחתנו נפסק לאחר כ- 10 דקות.

ירדנו לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת בוקר ומדי פעם יצאתי החוצה לצלם את הציפורים שהופיעו - צופיות, טרוגון ועוד.

יצאנו מהמלון לכיוון התחנה הראשונה שלנו להיום, נהר התכלת Rio Celeste שנמצא בשמורת הר הגעש טנוריו Tenorio. המרחק היה כ- 80 ק״מ אך הנסיעה ארכה כ- 3 שעות, שכן בחלק מהזמן היינו תקועים אחרי משאיות ולאחר מכן הדרך היחידה שמובילה לנהר היא דרך עפר של כ- 22 ק״מ. בהתחלה היא נוחה, אך בחצי השני היא מתאימה לרכבי 4x4 שכן היא משובשת ביותר ומפחידה מאוד וזה אילץ אותי לנסוע לכל היותר במהירות 10 קמ״ש.

לבסוף הגענו למסעדה Soda el Pilon, שם החנינו את הרכב (בתשלום) ובעצת מדריך מקומי שכרנו מגפיים, שכן לדבריו הדרך בהמשך מלאה בבוץ.

נכנסנו למשרדי הפארק, שילמנו עבור הכרטיסים והתחלנו ללכת. בהתחלה נראה היה שהמסלול יהיה קל, שכן היה שביל סלול. אך בהמשך השביל הפך לסלעי ותלול.

כעבור כ- 1.5 ק״מ הגענו לצומת, ממנה יורדים לא מעט מדרגות תלולות כדי להגיע למפל. המפל לא גבוה במיוחד, רק 30 מטר, אבל מי האגמון שנקווה מתחתיו הם בצבע תכלת יפה.

טיפסנו בחזרה למעלה ופנינו שמאלה, לכיוון מרפסת התצפית שבמקום. עד מהרה הגענו לקטעים הבוציים ושמחנו ששמענו לעצתו של המדריך, שכן הנעליים שלנו ספגו מספיק בוץ ומים בטיפוס אל Cerro Chato ולמרות כל מאמצינו הן טרם יבשו לגמרי.

בדרך הגענו לעיקול של הנהר בו ביעבעו מים חמים מתחת לאדמה והיה ריח גופרית באוויר. כאן כבר החל לרדת גשם אך בהיותנו בוגרי מסלול Cerro Chato כבר לא התרגשנו מהעניין.

לאחר זמן מה הגענו למרפסת התצפית מעץ, אבל לא ניתן היה לראות דבר לאור הערפל שנוצר כתוצאה מהלחות העצומה. מסיבה זו גם לא הצלחנו לראות את הר הגעש טנוריו שעל-שמו נקרא הפארק. המשכנו הלאה והגענו ללגונה הכחולה, שהוא בעצם אזור מאוד שקט של הנהר ובו רואים יפה את גוון התכלת של המים. המשכנו הלאה ועברנו מעל 2 גשרי עץ מתנדנדים.

לבסוף (כ- 1.1 ק״מ מהצומת הסמוכה למפל) הגענו לאזור שנקרא El Tenidor, כלומר ״הצביעה״. באזור הזה מתחברים 2 נהרות. האחד הוא חומצי מאוד שכן מקורו מהר הגעש הסמוך. בשני יש גבישי חומרים שעיקרם אלומיניום, חמצן וסיליקטים ושנקראים (כן, כן) ״אלומינוסיליקטים״.... התוצאה שמתקבלת, מחיבור 2 הנהרות, היא תופעה הנקראת Mie scattering, שנובעת מכך שחומציות המים יורדת ואז גבישי החומר מהנהר השני מתחברים ואז האור הפוגע בהן גורם לגוון התכלת של המים, שכן החומר הזה בולע את כל הגוונים מלבד הכחול. בקיצור - יפה מאוד.

בפארק הזה יש גם לא מעט קופים שואגים וטפירים (חייה הדומה לחזיר) אך לא ראינו אפילו אחד. אני מנחש שבגלל הגשם.

התחלנו לטפס בדרך חזרה. השביל כבר היה בוצי לגמרי. אם בהלוך עוד אפשר היה לעקוף את הבוץ, עכשיו כבר לא היתה שום דרך. כל אלה שלא באו עם מגפיים - פשוט שקעו.

כל המסלול הזה לקח קצת יותר מ- 3 שעות.

סיימנו את המסלול והתיישבנו לאכול ב- Soda el Pilon. ומשם יצאנו לתחנה הבאה שלנו, מלון Hacienda Guachipelin, בו נשהה בימים הבאים. הנסיעה ארכה כשעתיים.

אני חששתי שניאלץ לחזור דרך אותו שביל נורא דרכו הגענו, אבל מפות גוגל הפנו אותנו דווקא שמאלה, כלומר פחות או יותר צפונה. יצאנו מהחניון ומייד עלינו על כביש כורכר וחצץ, שאמנם היה משובש אבל בסדרי גודל יותר טוב ממצב השביל בהלוך. עד מהרה התברר למה - זו היתה תשתית לכביש בסלילה. כמו בבדיחה הידועה על המעבר לנסיעה מצד ימין לצד שמאל, נראה שגם כאן זו היתה השיטה. מהר מאוד הגענו לקטעים די ארוכים בהם נציב אחד היה סלול (למעשה יצקו בטון) ואילו הנתיב השני היה עדיין מכורכר. אבל, וכאן האבל הגדול, בצד היציקה הפונה לנתיב השני בלטו מוטות ברזל ארוכים. כך שהנהיגה בתוך הערפל הכבד ששרר ובגשם, היתה צריכה להיות מאוד מדוייקת, כדי שלא לחתוך את הצמיגים מצד אחד, ולא ליפול לתעלות הניקוז העמוקות מהצד השני... ולמה כתבתי על הבדיחה? כי בחלק מהמקומות נתיב ימין הוא שהיה סלול ובחלק נתיב שמאל היה הסלול. התקדמנו בנהיגה זהירה ולפתע, לאחר אחד העיקולים, ראינו רכב תקוע בצד ימין של הדרך (זה שלא היה סלול). נראה שהנהג נסע מהר מדי ולא הספיק לראות שהנתיב הזה לא קיים למעשה, שכן כ- 10 מטרים מתחילת הקטע היצוק - השביל כבר היה לא עביר שכן כוסה בערימות עפר ואבנים... על חלק מהקטעים הסלולים היה שלט האוסר נהיגה עליהם שכן הבטון היה חדש. על האחרים לא היה כתוב דבר. כך שלאור המציאות בשטח, לא היתה ברירה אלא לקחת סיכון ולנהוג על הנתיב הסלול ולקוות שלא יהיו בו מוטות ברזל בולטים כלפי מעלה.

בכל אופן לאחר כחצי שעה בלבד הגענו כבר לכביש סביר ומשם המשכנו לכיוון המלון. מהר מאוד התחלנו לשים לב לשינויים במז״א ובתוואי השטח והצמחייה. ראשית, הענן התמידי שרר עלינו בכל הימים עד כה עלה לגובה וסוף סוף אפשר היה לראות מעט נוף. שנית, כל הדרך עד למלון, עשרות ק״מ, היינו באזור ממש מישורי, בניגוד להרים הגבוהים באזור הר הגעש ארנל. שלישית, אפשר היה לראות מייד שכמות המשקעים כאן נמוכה מאחד יחסית לאזור ארנל - היו לא מעט אזורים די יבשים.

המשכנו לנסוע עוד עשרות ק״מ על כביש מס׳ 1 ואז פנינו שוב לתוך ההרים, בכביש צר, לא מסומן ולא מתוחזק, עד שהגענו למלון.

המלון הזה דומה בסגנונו לחווה חקלאית. כל מתחם החדרים בנוי בצורת האות ״ח״ ובאמצע שטח ירוק ורחב. החדר היה הרבה יותר פשוט וקטן מאשר במלון הקודם וגם שטחי המלון לא היו ממורקים כמוהו. אבל אין באזור הזה הרבה בתי מלון ברמה טובה - והמלון שבחרנו הוא אחד הטובים.

לאחר מנוחה יצאנו למסעדת המלון לארוחת ערב.

קישור לפוסט הקודם

קישור לפוסט הבא