7/1/2016, יום חמישי
היום יצאנו מהמלון בסביבות השעה 08:30 בדרכנו לעיירה My Tho & Cai Lay, הנמצאת כשעתיים דרומית לסייגון, בדלתת נהר המקונג.
האזור של דלתת המקונג הוא כצפוי האזור הפורה ביותר בוייטנאם, שם מגדלים את עיקר גידולי האורז והפירות של המדינה. מז״א כאן יציב ואחיד למדי במרבית השנה ולכן החקלאים יכולים לגדל את מגוון הדברים פחות או יותר לפי רצונם. ולכן, בניגוד לצפון ולמרכז, שם ראינו שדות אורז בהכנה ולא יבול כלשהו, כאן בדרך לדלתת המקונג ראינו שטחים עצומים של שדות אורז מלאים וגדושים, בצבעים שונים, דבר שנובע מרמות בשלות שונות של היבול.
בדרך עצרנו מינהלתית בתחנת המנוחה הגדולה והעמוסה Mekong Rest Stop, בה טעמנו לראשונה מילק שייק העשוי מהפרי Jack fruit אותו אנו אוהבים.
המשכנו עוד פחות מחצי שעה ועצרנו בפגודה ייחודית בשם Vinh Trang, שנמצאת בעיירה My Tho. זו פגודה ייחודית בעיצובה, העתיקה ביותר באזור הדלתא של המקונג. המבנה הוא מלבני בסגנון תאילנדי ולא מגדל קומות כבפגודה סינית. בחזית הפגודה יש פסל ענק של בודהא עומד. בתוך המתחם יש פסל של בודהא שמנמן ושמח ואילו בחלקו האחורי פסל של בודהא שוכב, כמו שיש בבנגקוק ב- Wat Po, אם כי כאן הוא פחות מפואר.
בנמל של My Tho עלינו על סירה ושטנו על המקונג, לסיור סביב 4 איים הנמצאים בנהר Tien, בין My Tho ל- Ben Tre והנקראים על-שמם של 4 בעלי החיים הקדושים לוייטנאמים - הדרקון, חד-הקרן, הצב וציפור הפניקס.
על הסירות השטות בנהר מצוירות 2 עיניים בחרטום. בעבר האמינו הדייגים שיש מפלצות בנהר. ולכן הם ציירו את העיניים, כדי להפחיד את המפלצות. כמינהג נשמר עד ליום הזה.
בגדה הצפונית של הנהר הים גם לא מעט בתים צפים, מתחתיהם מגדלים דגים. אף אחד לא גר שם, משאירים שומר בלבד.
אי ציפור הפניקס הוא האי של נזיר הקוקוס, שהיה נזיר שהשתקע באי הזה זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה ופיתח מעין ״דת״ חדשה שהיתה שילוב של בודהיזם ונצרות. מספרים עליו שביצע מדיטציה במשך 3 שנים על סלע מסויים באי, כשכל מזונו היה אגוזי קוקוס - ומכאן כינויו. השלטון הדרום וייטנאמי התנכל לו הזמנו. המינזר ננטש וכיום מצבו די רעוע.
ביקרנו באי חד-הקרן וטעמנו יין אורז מתובל בדבש ותה עם דבש ופולן. לאחר מכן הסתובבנו בחממות שם גידלו מספר זני סחלבים.
עלינו בחזרה על הסירה והמשכנו למקום הנקרא ״ממלכת הקוקוס״, שם מייצרים מגוון ממתקים מחלב הקוקוס ופנקייקס מאורז ומציגים את תהליך הייצור.
משם יצאנו לסיור קצר על עגלה הרתומה לסוס. עצרנו למנת פירות ושתייה חמה ולהקת נגנים ניגנה עברנו מספר שירים מקומיים בליווי כלי מיתר וייטנאמיים שלא ראיתי עד היום.
בסופו של דבר חזרנו לנמל, עלינו על סירת משוט, סמפן וייטנאמי, ששונה מהסיני. שטנו מעולם הקוקוס לאורך תעלת מים, בין עצי הקוקוס, וראינו את פרח קוקוס המים, שנראה כמו ראש גדול וקוצני של נבוט מימי הביניים. השייט הזה היה נחמד מאוד.
לאחר כחצי שעה עלינו שוב לסירה, שהשיטה אותנו למסעדת Mien Tay Riverside Restaurant, שם קיבלנו ארוחה בת 8 מנות, שכללו דג ״אוזני הפיל״, ממנו הכינו לנו אגרולים והיתה מנה של כדור שבהתחלה לא הבנו מה זה, עד שבא המלצר וגזר אותו עם מספריים. בתוך הכדור היתה מעין עיסת אורז מ- sticky rice ואילו הקליפה נראתה כמו קרפ צרפתי... את הכל חתך לנתחים לא גדולים והניח בצלחת. היו כמובן עוד מנות - הכל טעים.
חצינו את תעלת Bao Dinh והגענו לכפר Tan Thach, שם הסתובבנו ורכבו על אופניים כשעה וחצי בסביבת הכפר. הרכיבה בתוך המטעים היתה על שבילים סלולים ודי מסודרים אבל צרים, ובמיוחד כשנוסעים מול אופנוע או ״טנדרי אופניים״ - אופנוע שהורכב לו מאחור מעין תא משא. הק״מ האחרונים כבר היו על הכביש. חלפנו על-פני אינסוף מטעי קוקוס ממס׳ זנים, עצי בננה, פומלו, קקאו (לא ידעתי שהוא גדל כאן), פפאיה, פרי הכוכב ומה לא. ראינו עץ קוקוס שמתחיל לצמוח מאגוז שהיה על הקרקע. בקיצור - נהדר!
בסירה בדרך חזרה קיבלנו זן של אגוז קוקוס אותו לא הכרנו - משמש רק לשתיית המיץ, שהיה מתוק וטעים מאוד.
מכאן נסענו לכפר Phu Cuong שבעיירה Cai Lay, שם היינו מתוכננים ללון לילה אחד בבית של חוואים מקומיים (מה שנקרא כאן Home Stay) בביתו של Sau Nghiep.
בדרך חלפנו בכפר Tanh Binh. כשנסענו לאורך הנהר, ראינו פתאום מאות רבות של ברווזים שטים להם בנהר - מרהיב. כשרכבנו באופניים באזור חוות הירקות והתבלינים בהוי אן ראינו מרחוק משהו דומה. אבל כאן עמדנו על גשר צר מעל נהר Kenh Phu Thuan וכל הברווזים האלה חלפו אולי מטר וחצי מתחתינו.
לאחר עוד מספר דקות נסיעה בכבישים הצרים, עצר הנהג מימין לדרך ליד גשרון קטן שחצה את תעלת המים. שאלנו את המדריכה מה יש כאן - והיא השיבה שהגענו למקום... הרגשנו הרגשה של דז׳ה וו מאחד הטיולים בתאילנד, כשישנו בצפון בבית עץ טיק באמצע שדה אורז.
בכל אופן ירדנו מהרכב, לקחנו עימנו ציוד מינימאלי ללילה וליום למחרת ואת השאר השארנו ברכב. עברנו את הגשר והלכנו עוד כרבע שעה בשביל צר, כשמשמאלנו (ממזרח) היו שדות עצומים של אורז ואבטיחים ומימיננו תעלת מים מתוקים.
הגענו לבית ההארחה, שהתגלה כבית יחסית מודרני מבחוץ, אבל פשוט מאוד. חלצנו נעלי וכמקובל ונכנסנו לבית. קיבלנו חדר גדול עם מיטה רחבה ומעליה כילת יתושים. החדר להט מהחום שכן לא הדליקו בו מזגן טרם הגעתנו. התברר שהמקלחת והשירותים מחוץ לחדר, משותפים לכל דיירי הבית - ושיש בו מתקן לחימום מים דומה לאלה שיש בארץ, של חב׳ אטמור. אבל בכל פעם שמפעילים אותו יש ירידת מתח חשמלי בכל הבית וכל האורות מתעמעמים... בגלל הטמפרטורות הגבוהות ברוב עונות השנה, אין להם צורך במים חמים.
יצאנו שוב החוצה לסיור בשדות האורז הסמוכים. ראינו את הגידולים (אורז ואבטיחים) והאיכרים מטפלים בשדות, כולל ריסוס נגד מזיקים. ראינו את ״גשרי הקופים״ בהם עוברים המקומיים מעל לתעלות - צמד ענפים עבים המגשרים מעל לתעלה. ראינו גם את החושות בהם ישנים הגברים בלילה כשהם שומרים על השדות.
חזרנו לחדר להתקלח ואת ארוחת הערב אכלנו עם החוואי ואשתו. ארוחת הערב כללה כל מיני מעדנים מקומיים שהכינה בעלת הבית במיוחד עבורנו. אחד מהם היה מרק ירקות שכלל גם בשר. כשלקחתי מנה בכף - פתאום ראיתי ראש של ציפור מבצבץ מתוך הכף, עם כל המקור ושאר החלקים... ואז ראיתי שזה איננו הראש היחיד בצלחת שלי. התברר שבעלת הבית קנתה איזו ציפור ובישלה אותה. התנצלתי והעברתי את הראש לחוואי, שאכל אותו בשמחה.
המדריכה סיפרה שבאזור הזה של וייטנאם נוהגים גם לאכול כלבים, עכברושים ונחשים. במהלך הטיול ראינו לא מעט פעמים שהאנשים אוכלים שבלולים קטנים, דומים לאלה שאצלנו רואים בנחלים.
החוואי והנהג השקו אותי ביין אורז, שהוא בעל תכולת אלכוהול של 30% לפחות. הם שתו את כל תכולת הכוסית בבת-אחת ושתו עוד כמה וכמה כוסיות. אני לא רגיל לשתות אלכוהול חזק כל-כך, כך שחששתי... אבל בסוף החזקתי מעמד. לאחר הארוחה שוחחנו עם בני הבית בעזרת המדריכה, שתרגמה עבור 2 הצדדים. כל עולמם של בעלי הבית מתמקד סביב החקלאות ונושא המים.
