רקע
טיול זה "נולד" במקרה. החלטנו לחפש באינטרנט יעד לטוס אליו באזור החגים. נכנסנו למנוע החיפוש וביקשנו למצוא יציאה מת"א ויעד anywhere, כלומר – לחפש את הטיסה הלוך וחזור הזולה ביותר שניתן למצוא לפרק הזמן הרלבנטי עבורנו. וכך מצאנו את בולגריה.
תחילה לא כ"כ ידענו לה נעשה שם, שכן תחום ההימורים זר לנו. לכן, התחלנו לחפש במרחבי הרשת ובנינו לנו בנק מטרות, ולאחר ביצוע תכנון יומי שלא יהיה עמוס מדי באתרים ולא יהיו בו יותר מדי שעות נסיעה, התגבש לנו המסלול, שברובו המכריע תוכנן להתבצע מחוץ לערים.
התברר לנו שבולגריה עשירה באתרי טבע מרהיבים, אוכן טעים ואנשים שהיו לרוב נחמדים מאוד.
את הטיול התחלנו ביום שישי אחה”צ, בטיסה עם טורקיש לאיסטנבול ומשם לסופיה. לא אלאה אתכם בפרטים – אך לבסוף הגענו לסופיה רק ביום למחרת. הבלוג הזה מתחיל מנקודה זו.
יום שבת, 19/9
הגענו לסופיה, החלפנו כסף בשדה, משכנו את הרכב השכור ויצאנו לדרך.
מזג האוויר היה נעים מאוד.
יצאנו משדה התעופה בסופיה ונסענו צפונה.
כבר עם תחילת הנסיעה התוודענו לתקנות התעבורה בבולגריה, שכן די מהר ראינו שלט כחול, שנראה כמו כביש עם פס הפרדה מקווקו בין הנתיבים. על השלט היה כתוב Vignette (ווינייטקה בבולגרית), ואני אמרתי לעצמי – איזה שם חינני נתנו כאן לסימון כביש סטנדרטי... אח"כ התברר לנו שמדובר בעצם מס ישיר המוטל על הנהגים, שכן כל רכב הנוסע מחוץ לתחומים העירוניים מחוייב במנוי כזה לרכבו.
התחנה הראשונה שלנו היתה העיירה וראצה Vratsa, ששימשה אותנו כנקודת מעבר למפלי סקאקליה Skaklia. המפלים האלה הם הגבוהים בבולגריה, גובהם כ- 141 מטר, והם נמצאים בערוץ נהר איסקאר Iskar.
לפני כ- 4,500-5,000 שנה ואף מוקדם יותר, גרו באזורים אלה (דרום - מזרח אירופה, המהווה כיום חלק מיוון טורקיה ובולגריה) השבטים התרקיים Thracians, שהיו מומחים בעיבוד כסף וזהב והשאירו (לפחות בבולגריה) מספר אתרי קבורה מפוארים שאף הוגדרו כאתרי מורשת של UNESCO. לצערנו, לאור אילוצי הזמן, לא הצלחנו לבקר באתרים אלה. בכל אופן, המשמעות היא שלרבות מהערים והעיירות של בולגריה כיום, יש היסטוריה קדומה מאוד.
בקירבת העיירה מצאנו שלט המצביע שמאלה (דרומה) ככביש הגישה למפלים. זאת למרות שה- GPS טען בתוקף שהגישה היא בהמשך הדרך. החלטנו להיות הרפתקנים – ונסענו שמאלה. אזור זה הוא שמורת טבע ונקרא Vrachanski karst , שנמצא בתוך פארק טבע בשם Vrachanski Balkan. האזור מאופיין במצוקים מרשימים, חלקם מגיעים ל- 400 מטר.
בכל אופן, יצאנו מהכביש הראשי דרומה, דרך כביש 1004 הצר. עברנו דרך הכפר הישנוני פאבולצ'ה Pavolche, המשכנו דרך הכפר העוד יותר ישנוני צ'לופק Chelopek, שם ראינו עדר כבשים מחפש צל תחת עץ גדול, ואז החלה סדרה ארוכה של פיתולים במעלה הר אוקולצ'יטסה Okolchista התלול.
הכביש המפותל והצר הוביל במעלה ההר דרך כפרים קטנים, בחצרותיהם יכולנו לראות לא פעם גינות ירק קטנות ומגוון ירקות התלויים לייבוש.
כאן גם התחלנו לראות בתים נטושים במקומות רבים לאורך המסלול, דבר שנגלה שהוא נפוץ מאוד בבולגריה.
ודבר נוסף שמצאנו שמאפיין את בולגריה, הוא משאיות ואופנועים רוסיים עתיקים (ZIL, GAZ ועוד).
נסענו כחצי שעה בכביש, עד שהגענו לאנדרטה לזכרו של Hristo Botev, שהיה משורר ומהפכן בולגרי ונהרג בהר זה בשנת 1876 בקרב מול הצבא הטורקי. מאוחר יותר התברר לנו שבכל רחבי בולגריה יש מספר גדול מאוד של אנדרטאות שהוקמו כזיכרון לקרבות האלה (מה שנקרה - "תקופת ההתעוררות" של בולגריה).,
משם המשיך הכביש עוד כ- 100 מטר וההמשך היה שביל עיזים, כך שנאלצנו לחזור על עקבותינו. חזרנו לכביש הראשי לפי הוראות ה- GPS. לפי הסימון במפות ניתן היה להבין שיש דרך עבירה לרכב עד לסמוך למפלים. במציאות נסענו כק״מ על שביל עיזים, עד שלא יכולנו להמשיך עוד. שם היה מעין שער כניסה לשמורה, עם שלטי הסבר בבולגרית, ושביל הליכה המוביל פנימה למפלים. מהחומר שקראנו כהכנה לנסיעה הבנו כי המפלים האלה לא פעילים במשך כל חודשי השנה אלא הם עונתיים, כך שהחלטנו שלא לקחת סיכון (והיה עוד יום עמוס לפנינו) - והחלטנו לוותר. סביבנו היה ערוץ רחב ויפה עם מספר מצוקים מרשימים.
כאן החלטנו לעצור לארוחת צהריים, כך שחיפשו באתר Tripadvisor אילו מסעדות מומלצות. מצאנו את מסעדת Chaka (שמה האמיתי הוא Chaika, שבבולגרית משמעו שחף). ניסינו במשך כרבע לשעה לנווט אליה באמצעות המפה של Tripadvisor, ללא הצלחה. לבסוף מצאנו צעירה דוברת אנגלית סבירה שהפנתה אותנו למקום אחר לגמרי. נסענו בסמוך למצוק יפה, דרום-מערבית ל- Vratsa, כ- 250 מטר לאחר החיבור של הכבישים 1002 והרחוב Ulitsa Vratitsa - ושם אכן מצאנו את המסעדה.
בצמוד לה התנשא מצוק מרשים, כאמור, וגם בריכה גדולה, בה ניתן היה לשוט עם סירות פדאלים - ובעיקר השתקפות נהדרת של העצים בשלכת. אכלנו מספר מנות האופייניות לאזור ועזבנו את המקום.
כאן המקום לתאר את נושא האוכל בבולגריה, שהוא מגוון, טעים וזול. כמעט בכל מסעדה מצאנו את "המאכלים הלאומיים": בניצה Banitsa, שהוא מאפה בצורות שונות הממולא בגבינה בולגרית; בוב צ'ורבה Bob Chorba, שהוא מרק שעועית; שקמבה צ'ורבה Shkembe Chorba, שהוא מרק מעיים; טראטור Tarator, שהוא מרק קר של יוגורט ומלפפונים. הסלטים הנפוצים היו שופסקה סלטה Shopska Salata, שהוא סלט ירקות קצוצים עם תפזורת גבינה בולגרית מעל; קאוורמה Kavarma, שהוא תבשיל בשר וירקות; קופטה Kyufetta, שהן קציצות בשר; קבבצ'ה Kebaptcheta, שכשמן הן – קציצות בשר שאוכלים אותן כבר משעות הבוקר המוקדמות ובכל מקום ניתן לראות מנגלים קטנים בהם הן נצלות, צ'וסקי ביורק Chuski Byurek, שהם פלפלים אדומים הממולאים בגבינה ומטוגנים בציפוי פריך. יש כמובן עוד סוגים רבים של מאכלים, כשבכל אזור יש את הגרסה שלו. את רובם טעמנו ואפילו אהבנו.
כאן ב- Vratsa גם ראינו בפעם הראשונה שימוש אוטובוסים חשמליים, שהם די נפוצים בבולגריה.
התחנה הבאה היתה מתוכננת להיות מערת הנטיפים לדניקה Ledenika, הממוקמת דרום-מערבית לעיירה ווראצה. המערה נחשבת ליפה, אך נאלצנו לוותר עליה לאור התכנית העמוסה להיום.
חזרנו לעיירה ווראצה ונסענו לכיוון צפון מערב, בדרך יפה מאוד, עד לשמורת וולוגראדצ׳יק Belogradchik, באזור המתאפיין במצוקים הנקראים Belogradchishki Skali. תחילה התלהבנו מכל מצוק, עד שהגענו לתחנה הבאה שלנו, מצודת וולוגראדצ׳יק, שם ראינו את הדבר האמיתי.
מדובר במתחם גדול מאוד, התחום בחומה לא גבוהה אבל יפה, בסופה נמצא מקבץ מצוקים ועליו המשך המצודה - Kaleto krepost. מדובר במחזה מרשים ביותר.
הטיפוס למצוקים האלה איננו קשה, וניתן לצפות מהמבצר על כל העמק הסמוך, המלא במצוקים. כדאי להקדיש למקום כשעתיים ולהישאר בו ממש עד לשקיעה, אז מוארים המצוקים ע״י השמש השוקעת והם מקבלים גוון אדמדם. מרשים ביותר.
יש אגדה עצובה הקשורה במקום הזה: לפני ימים רבים היו שני מנזרים במרכז אזור סלעי וולוגראדצ'יק האחד שימש בכית מגורים לנזירות והשני שימש לתפילות. באחד המינזרים חיה נזירה בשם ולנטינה. היא לא יכלה להסתיר את יופיה תחת גלימת הנזירות שלה – והשמועות על יופיה התפשטו באזור. רועה בשם אנטון בא לחשוף את אהבתו אליה. לילה אחרי לילה הוא הגיע למינזר, נעמד מתחת לחלונה וניגן לה עם חליל עץ. צלילי החליל היו כלחישה ונשיקה באוויר. ליבה של הנזירה ולנטינה זינק בלהט, בשמחה ובכאב. ולילה אחד היא השתלשלה בחבל מהתא שבו התגוררה. לאחר זמן מה, קולו של תינוק נשמע במינזר. החוטא (אנטון) קולל וגורש משם. אנטון רכב על סוסו לכיוון המינזר כדי לקחת את אהובתו ולנטינה, אבל הנזירים המשיכו להילחם עליה ולא היו מוכנים לשחררה מנדריה לאל. ואז התרחש נס. אלוהים, העד של אהבה ללא דופי זו, שלח סופות, רעמים ורעידות אדמה שגרמו להשמדה מוחלטת של המינזר - הוא נמחק מעל פני האדמה. כולם הפכו לאבן. ולנטינה הפכה למדונה מאבן, עם ילד בזרועותיה. גם הנזירים הפכוו לפסלי אבן. אנטון ישב על סוסו והמתין לעד לאהובתו. כל הדמויות האלה נמצאות גם כיום בצורת עמודי אבן: מדונה עם התינוק בידיה, הנזירים, אנטון על סוסו – וכמובן המבצר עצמו.
מעט בהמשך אותו הכביש, במעלה הגבעה, נמצא מצפה הכוכבים של וולוגראדצ׳יק, אליו ניתן להיכנס בתיאום מראש. אנחנו לא תיאמנו. ניסינו להתקשר מהשער אך לא קיבלנו מענה.
את ארוחת הערב אכלנו בדרך לעיירה מונטנה, בחאן Madona שבעיירה פאלקובץ Falkovets, לא רחוק מוולוגראדצ׳יק. המסעדה הוקמה לפני שנים לא רבות מאפס – לא היה שם דבר. המבנה משמש ללינה (יש בו מעט חדרים), כמסעדה ויש בשטחו גינה גדולה. המקום מעוצב בסגנון ההתעוררות הבולגרי. המקום הוקם לפני כעשור. האוכל היה טעים ועיצוב המסעדה מצא חן בעינינו. הגענו מאוחר בערב והמסעדה נמצאת במקום די מרוחק, כך שלא היה מבחר גדול (למרות שהתפריט היה עשיר למדי) ולצערנו לא הצלחנו לתקשר כ"כ טוב עם המלצרים.
מכאן חזרנו בחזרה עד לעיירה מונטנה Montana, ללינה במלון ווסטה Vesta, שהיה בסדר ונקי, למרות שהמזגן לא עבד כהלכה.
במהלך הנסיעה עברנו דרך כפרים ועיירות, חלקם מבתים מוזנחים מאוד. שמנו לב שבחלק לא קטן מכתבים יש גינות בהן הדיירים מגדלים לעצמם ירקות. ועוד, בחלק גדול מהבתים התקינו ספסל ישיבה מחוץ לגדר הבית, ומעליו גפנים. מה שנקרא ״איש תחת גפנו״... במקומות רבים ראינו את התושבים יושבים וצופים על העוברים והשבים, מעין ״פרלמנט״.
בנוסף, במקומות רבים מאוד ראינו מבנים נטושים של בתי חרושת, אולי מהתקופה הסובייטית, כמו גם בתים לא מעטים העשויים לבנים אדומות, שקירותיהם החיצוניים לא צופו בטיח. הזכיר את עניין הבתים ״הלא גמורים״ שרואים אצלנו בכפרים הערבים.
