13/4/2014 יום ראשון.

היום החל מבול בשעות המוקדמות של הבוקר ונמשך לערך עד השעה 08:00.

היום גם חוגגים כאן את הפסחא, עם תהלוכה מהכנסייה ועד לכיכר המרכזית. בעלת המלון הזהירה שאם אנו רוצים לצאת לטיול - עלינו לצאת מוקדם או שניתקע בכבישים החסומים. מכיוון שכאמור בפוזיטאנו יש כביש מרכזי אחד שעובר דרך העיר העתיקה, התלבטנו באם להישאר ולצפות בתהלוכה, ללא וודאות שתתקיים (בגלל הגשם) ולהתעכב עד לצהריים, או לצאת למסלול המתוכנן.

בחרנו באופציה השנייה. לקחנו את הרכב מהחניון ויצאנו דרומה, לאורך כביש החוף.

התחנה המתוכננת הראשונה להיום היתה אמורה להיות פוזיטאנו עצמה, אך מכין שאתמול אחה״צ ובערב כבר ביקרנו בה, החלטנו להמשיך הלאה ולחזור לכאן רק בתום היום.

בכל מקום ניתן היה לראות אנשים הנושאים עימם ענפי עץ זית. זה מנהג מקומי, לחג הזה, ולאחר הטקס בכנסייה האנשים נותנים זה לזה עלים של עץ הזית, כסימן לפיוס.

הדרך היתה מפותלת מאוד, כמו אתמול, ומהירות הנסיעה בה מוגבלת, לעיתים ל- 20 קמ״ש, לרוב ל- 30 קמ״ש.


 אין הרבה נקודות עצירה מסודרות, אבל בהתאם לאמרה ״ברומא נהג כרומאי״, עצרנו מעת לעת בצידי הדרך כדי לצלם את המצוקים המרשימים, הנופלים מאות מטרים לתוך הים.

היום גם היתה לחות גבוהה ונקודת טל קרובה מאוד לטמפרטורת הסביבה, כך שהיו לא מעט עננים נמוכים מסביבנו, מה שנתן נופך דרמטי לצילומים.


 התחנה הראשונה, אם כן, היתה פיורד פורורה Fiordo di Furore, שהוא בקע אדיר במצוק ומסתיים בחוף קטן. המקום נמצא מייד לאחר פיתול בכביש ולפני מינהרה. בצד ימין יש שלט המכריז על כניסה לתחום העיירה פורורה, ויש פנייה חדה ימינה, לכיוון החוף. עצרנו לצלם מלמעלה והמשכנו הלאה, לכיוון אמלפי.

התחנה הבאה היתה מערת הברקת Grotta dello Smeraldo, שנמצאת מעט צפונית לעיירה Conca dei Marini. מחנים את הרכב בצמוד לחנות מזכרות גדולה (יש בה דברים יפים), משלמים כמובן לשומר עבור החנייה, ולאחר רכישת כרטיסים במחיר 5 יורו לאדם, יורדים במעלית כ- 20 מטר מתחת לאדמה. היציאה היא ממש בקו המפגש של המצוקים עם הים. נכנסים למערה עצמה ושם מתבצע שייט של כרבע שעה בתוך המערה. המקום נחמד, לא יותר. כל הסיבוב (מרכישת הכרטיסים ועד לחזרה למעלה) נמשך פחות מחצי שעה.


 משם המשכנו לאורך קו החוף עד לעיירה מאלפי Amalfi.

העיירה היתה נחמדה, לא יותר. אין בה יותר מדי בתים או תושבים, שכן רוב העיר פשוט ״נפל״ לים עם תושביו, ברעידת האדמה שהיתה כאן בשנת 1343. העיר לא התאוששה מאז.

כמובן שגם בדרך לכאן היו נופים נהדרים.

וזה הנמל של אמלפי.


 גם בעיר הזאת חנויות מזון רבות.

לעיתים הם עושים שימושים לא קונבנציונאליים במאכלים מוכרים.


 ומצאנו גם כמה שלטים מצחיקים (או לא): "אני הוא בעלי הבית, אבל מי ששולט (המפקדת) – היא אשתי"... מוכר?


 רוב החנויות מוכרות לימונצ׳לו וסוכריות לימון. הסתובבנו פחות משעה בעיר. מייד עם תחילת הטיול מצאנו חנות גלידה שנראתה מבטיחה, שם קנינו כוס גדולה של גרניטה לימון ועם שכבה של קרם לימון. מצויין!


 על הטיילת של אמלפי מצאנו פסל של בן העיר מהמאה ה-11, בשם Flavio Gioia, שלטענת אנשי העיר המציא את המצפן ולדברי אחרים רק שיפר אותו. זה הזכיר לי שלפני שנים קראתי את ספרו של אמיר אקצל בשם ״חידת המצפן״ (ספר תיעודי) ובו פיסקה הדנה בדיוק בעניין הזה, ובה מצוטט משפט מטקסט היסטורי מסויים, שעל-חודו של פסיק - התעורר כל הויכוח הזה... מה שפסיק קטן יכול לעשות.


 לאחר עוד סיבוב אכלנו קצת פיצה, חזרנו לרכב והתחלנו בדרך חזרה לפוזיטאנו דרך העיירה קונה די מריני Conca del Marini, שהתגלתה כסתמית.

משם עברנו שוב דרך פיורד פורורה. הפעם החלטנו לרדת למטה ומצאנו שיש טיילת נחמדה באורך כמה מאות מטרים בצמוד למצוק.


בהמשך עברנו דרך העיירה פראיינו Praiano, שבצידה הדרומי, בצמוד למצוק וממש לפני מינהרת השטן Grotto del Diavolo, יש דגם מוקטן של הכפר. מעניין ושווה עצירה של מספר דקות. אין לי מושג מדוע קוראים כלל מינהרה הזאת. אנחנו לא ראינו שום דבר מוזר, אבל מצד שני אנחנו לא מסתובבים שם בלילה, כך שלך תדע.

חזרנו לרכב ומשם בחזרה למלון שלנו בפוזיטאנו.
 כאן המקום לציין כי גם אם אתם נהגים לא ממש ממושמעים, יש סבירות גבוהה שכאן באיטליה תזכו באות הנהג המצטיין. לא ראיתי נהג (או נהגת) ששמרו על איזו שהיא תקנת תעבורה. וכולם עוצרים בצידי הדרך, תוך חסימת אחד מ- 2 הנתיבים בכבישים הצרים האלה, שלא לדבר על עקיפת קו הפרדה לבן, אי-ציות לשום סוג של תמרורים ועוד ועוד. הייתי בטוח שאני, בהקפדה שלי על הכללים, אהיה זה שיגרום כאן לתאונה... פשוט מפחיד.

ועוד כדאי לציין שאם אתם רוצים מקצוע מכניס, הרי שאין שום סיבה ללמוד הנדסה או רפואה. כל מה שצריך זה לקנות מגרש חנייה, לא משנה איפה, ואתם מסודרים לכל החיים! לוקחים כאן תעריף של 2-3 יורו לשעה והמגרשים מלאים רוב הזמן.

חזרנו לפוזיטאנו היפה להמשך טיול רגלי.

את ארוחת הערב אכלנו במסעדת El Saracene d'Oro, הקרובה למלון, אותה ליווינו ביין לבן מצויין של יקב De Angelis, והוא Lacrima Christi del Vesubio, ולקינוח קיבלנו לימונצ'לו מעולה.


 מזל שהמלון היה רק 500 מטר במעלה הגבעה, אחרת אני לא יודע איך הייתי מגיע לשם...

קישור לפוסט הקודם