13. טרק פומהמארקה 1: מטפסים גבוה למעברי ההרים
בשבע בבוקר אנחנו עוזבים את המלון בדרכנו לטרק בן יומיים ברכס סרו-פוקהקאסה (Cerro Pucacasa) שמדרום מערב ל'עמק הקדוש'. פאול אנריקה נונז, מורה הדרך שלנו, בא לאסוף אותנו מהמלון, ובוואן אנו פוגשים גם את ששת חברי צוות הפורטרים והטבח הנוספים שילוו אותנו בטרק. פאול הוא בחור פרואני קומפקטי, חביב, חייכן וצנוע, כבן 40 לערך, שעד מהרה יוכיח עצמו כמורה דרך מצוין העושה את מלאכתו בשקט ובלי רעש וצלצולים. בינתיים הוא נותן הוראות לנהג הוואן, אשר מסיע אותנו לנקודת ההתחלה של הטרק, בקרבת אתר האינקה טאמבו מאצ'אי (Tambo Machay), ולא הרחק מאתר פוקה-פוקארה ('המבצר האדום') בו ביקרנו אתמול אחה"צ.
הכוונה המקורית שלנו היתה לקחת את מסלול האינקה (Inca Trail) ואתו להגיע למאצ'ו פיצ'ו. מסלול האינקה הקלאסי והפופולארי הוא מסלול של 33 ק"מ המתחיל מתחנת הרכבת בק"מ ה-88 (אחרי אויָאנטאיטָמבו), ומגיע למאצ'ו פיצ'ו אחרי 3 ימי הליכה. אלא שאז הסתבר שמסלול האינקה נמצא עכשיו בשיפוצים ולצערנו לא נוכל ללכת בו. מה חבל! התחליף שמצאנו: טרק של יומיים לא הרחק ממסלול האינקה, בגבהים שהם אפילו מעט גבוהים יותר, ואז הגעה למאצ'ו פיצ'ו ברכבת. אז הנה אנחנו כאן, מוכנים לטרק פומהמארקה (Pumamarca)!
פאול (ראשון מימין) והצוות מוכנים ליציאה (צילום איציק גונן)
...וגם אנחנו מוכנים (צילום: פאול)
פאול מחלק לכל אחד מאתנו שקית בד חאקי שעליה שם החברה מפעילת הטרק (Enigma) ובתוכה בננה וכמה חטיפי אנרגיה, ואנחנו יוצאים לדרך. במקביל הצוות מסיים לארוז את כל הכבודה: אוהלי שינה, אוהל המטבח הגדול שחציו חדר-אוכל יחד עם ציוד המטבח וחדר האוכל, אוכל ליומיים וכל השאר, ומצטרף אלינו מאחור על תוואי השביל המטפס למעלה. הגובה בתחילת המסלול הוא כ-3,650 מטר, והצמחייה כאן עדיין גבוהה יחסית, מיני שיחים ועצים נמוכים בצבע ירוק וצהבהב. הפס הראשון (Abra Sicllaccasa) ממתין לנו בגובה 4020 מטר ובינתיים זו עלייה נחמדה. היום זה היום הרביעי והאחרון בו אני לוקח כדור נגד מחלת גבהים, ואני חייב לומר שאני מרגיש מצוין! אמנון וסיבו קצת פחות, אולי בגלל שלא לקחו כדורים ואולי מסיבה אחרת. לך דע.
חלק מהשביל המטפס עובר עכשיו ליד ערוץ נחל לא עמוק המספק לנו כמה וכמה מפלי מים של כמה מטרים כל אחד, וזה בהחלט מגוון מעט את הנוף שהופך להיות יותר ויותר חד-גוני ככל שאנו מטפסים ועולים בגובה, וגם השמים המעוננים לא מוסיפים לו צבע. העצים והשיחים הירוקים נעלמים להם די מהר, וכל מה שנותר היא צמחיה צהובה חד-שנתית, סחופת רוחות, ופה ושם גם מעט פרחים, ואפילו קצת תורמוס!
תורמוסים בטרק הפומהמארקה (צילום: איציק גונן)
פאול מוביל ואמנון אחריו, מימין מפל מים (צילום: איציק גונן)
למעשה העלייה לפס הראשון היא היותר משמעותית בטרק הזה מבחינת השילוב של העלייה עצמה והחמצן שהולך ומתדלדל; מכאן העלייה לפס השני (Abra Queullococha), שבגובה 4,185 מטר, כבר פשוטה יותר, התרגלנו. באחת מעצירות המנוחה שלנו בעלייה חולף על פנינו צוות הפורטרים; לחבר'ה האלה אין בעיה של גובה וחמצן דליל, והם הולכים בקצב שאנחנו הולכים במישור... וחוץ מזה הם ממהרים, ויותר מאוחר גם נבין למה.
בהליכה מהפס השני לשלישי יש עליות וירידות בשטח גבעי-הררי, אך שומרים פחות או יותר על אותו גובה. הצמחייה כאן בגובה הדשא, לא יותר מכך, ומרחוק ניתן לראות עדר למות שעבורם כנראה גם צמחייה מועטה כזאת יכולה לספק מזון. אנחנו צועדים ופתאום מתגלה לעינינו ממרחק אוהל בצבע חום וכמה אנשים לידו. כשאנחנו מתקרבים מסתבר שזה הצוות שלנו שהקים את אוהל המטבח וכבר מכין עבורנו ארוחת צהריים, מה תגידו? אנחנו מתקבלים בקעריות מים לרחוץ את הפנים והידיים, ומגבת קטנה לניגוב, ובצד הוכנו עבורנו מזרונים כדי שנוכל לשכב עליהם ולנוח לאחר הארוחה... מה אגיד לכם, כבר טיילתי עם פורטרים (בעיקר בהודו) אבל לא כאלה מאורגנים כמו כאן. נקווה שגם הפורטרים הבאים שיהיו לי בטיפוס לקילימנג'רו יהיו לפחות כמו אלה!
אוהל המטבח/חדר-אוכל מוכן ומזומן, וגם אוהל שירותים כימיים קטן... (צילום: איציק גונן)
סיבו ואמנון תופסים תנומת צהריים קלה (צילום: איציק גונן)
אנחנו נכסים יחד עם פאול לחצי של חדר האוכל באוהל המטבח, ומתיישבים על כסאות מתקפלים קטנים סביב שולחן האוכל לארוחת צהריים, נראה ומרגיש ממש אחלה! המרק טוב, השאר סביר, אבל אחרי מאמץ כזה כולנו רעבים וכל אוכל (כמעט) עובר. לאחר האוכל יש זמן למנוחת עיכול והתרעננות קלה על המזרונים, ולאחריה אנו מתארגנים ויוצאים בדרך לפס השלישי (Abra Challuchallu) שבגובה 4,220 מטר.
עדר הלמות שקודם ראינו מרחוק הוא עכשיו לידנו, ומסתבר שיש בין הלמות גם אלפקות, אחת מהן ממש צעירה וחמודה, ולבנה כמו שלג. לא הרחק מנתיב הטרק נמצא גם אגם ההרים לגונה קוריקוצ'ה (Laguna Qoricocha), וכך יכולות הלמות והאלפקות גם ללחוך את מעט העשב שיש כאן על הרכס, וגם לשתות מים מהאגם הסמוך. למרות השמים המעוננים גשם לא יורד (כמו שהבטיח פאול בבוקר), אבל עדיין קר גם בשעות הצהריים האלה, והרוח שנושבת כאן בגובה מורידה את הטמפרטורה עוד למטה. נקווה שבלילה באוהלים לא נקפא. כשאנחנו מגיעים לפס השלישי פאול מצלם אותנו תמונה למזכרת ויאללה, ממשיכים!
אנחנו בפס השלישי (צילום: פאול)
למה ואלפקות מלחכות עשב (צילומים: איציק גונן)
מהפס השלישי לרביעי (Abra Rumicruz) יש לנו עליה של עוד איזה 200 מטר, עד לגובה של 4,430 מטר. עכשיו כבר מרגישים יותר את החמצן הדליל וכל מאמץ גורם להתנשפות. חרף זאת ההרגשה הכללית שלי לפחות ממש טובה ונראה לי שבהחלט מומלץ לקחת את הכדורים נגד מחלת גבהים (Uramox), כמובן לאחר התייעצות עם רופא. אמנון (ירך) וסיבו (ברך) נעזרים במקלות הליכה ומתמודדים בגבורה עם מצבם הפיזי ועם החמצן הדליל, ולא קל להם. פאול עושה יותר הפסקות הליכה, אבל כללית אנחנו עומדים בקצב המתוכנן שיאפשר לנו להגיע בזמן סביר ללינת לילה באתר פומהמארקה (Pumamarca), שהוא מעט נמוך יותר מהגובה כאן. בינתיים אפשר גם ליהנות מהנוף המרשים של ה-Cordillera Vilcabamba, רחוק מצפון, עם הפסגות ורוניקה (Veronica), פיטוסיראי (Pitusiray), צ'יקון (Chicon) וסן חואן (San Juan), שחלקן מושלגות.
הנוף כאן למעלה יבש ודי צחיח, נוף של סבאנה טיפוסית. הרוח מכסחת כל מה שבדרך ושום עץ או שיח לא מסוגלים לשרוד את תנאי האקלים האלה לאורך זמן, למעט העשב הזה של הרי האנדים (Ichu). גם אנשים לא גרים כאן, ובכל הטרק עד כה מאז הבוקר לא פגשנו אף לא אדם אחד, למרות שלעדר הלמות שראינו קודם יש ודאי איזה רועה. אבל מה, יש איזו תחושת התעלות והתרוממות רוח כאשר אתה נמצא במקום כזה גבוה, מעל כל ישוב ואדם וקרוב יותר לשמים. והתחושה הזאת, יחד עם הרצון לאתגר את עצמך ולבחון את גבולות יכולתך, מצדיקה את המאמץ ואת ההתמודדות עם הקושי של החמצן הדליל, הקור, והמאמץ הפיזי. פתגם סיני ישן אומר כי "רק מעטים חוצים את הנהר לגדה השנייה, הרוב מתרוצצים הלוך וחזור לאורך הגדה האחת", ואני תוהה אם זה אחד מהניסיונות שלנו לחצות לגדה השנייה?
אנחנו בפס הרביעי, עשינו את זה! (צילום: פאול)
זהו, הפס הרביעי הוא הנקודה הגבוהה ביותר אליה נגיע בטרק הזה ובטיול הזה בכלל (מאצ'ו פיצ'ו אליה נגיע מחרתיים נמצאת 2000 מטר נמוך יותר), ומכאן אנחנו מתחילים לרדת בגובה בהדרגה. כבר אחר הצהריים המאוחרים, ובהמשך הדרך אנחנו נכנסים לערוץ שהוא מוגן יותר מרוחות ונוח בהליכה. כשכבר מתחיל להחשיך אנחנו חוצים כפר קטן עם מספר בתים בנויים לבני בוץ וקש בצבע ורוד וגגות מענפי עצים ועלים. ואכן ניתן לראות כאן מסביב כבר כמה וכמה עצים שנראים כמו עצי איקליפטוס, ואילו מחצרות הבתים הסגורות בחומות נמוכות של לבני בוץ מציצות אלינו למות. הגענו לציביליזציה (הכל יחסי כמובן...).
כמה דקות הליכה לאחר הכפר אנו כבר רואים בדמדומי אור אחרונים את המאהל שהספיק להקים הצוות שלנו: אוהל המטבח וחדר האוכל החום שפגשנו כבר קודם, ועוד שלושה אוהלי שינה ירקרקים, ואפילו אוהל שירותים כימיים קטן... אמריקה ורסאנו, אמריקה! לנו מיועדים שני אוהלי לינה, ואנחנו מתחלקים, אמנון ואני באוהל אחד וסיבו קיבל את הכבוד להיות לבד באוהל ולטפל בנחת ברגליו הדואבות. אנחנו מכניסים לאוהלים את הציוד שלנו ומארגנים בפנים את הסק"שים. האור האחרון דעך בינתיים, ורק כתם דק אחרון ממנו נותר לכוד בין שתי פסגות רחוקות, כאילו נלקח בשבי על ידן והן מסרבות לשחררו... ושוב מגיע טקס רחיצת הפנים ונטילת הידיים עם קעריות המתכת והמגבות הקטנות והלבנות (אני שוב נפעם), ומכאן לחדר האוכל לארוחת ערב, בתאבון!
המאהל שלנו (כפי שצולם למחרת בבוקר) (צילום: איציק גונן)
טוב, ארוחת הערב שלנו היתה בהחלט טעימה ומשביעה. פאול והטבח (ועוזר הטבח) דואגים לנו שנאכל כמו שצריך, בריא וטעים. אח איזה חבר'ה, צריך לאמץ אותם! בחוץ כבר קר, אפילו שירדנו מעט בגובה, וכמובן המאמץ והעייפות של היום שולחים אותנו מהר לאוהלים. אמנון ואני משתחלים לתוך הסק"שים, ותוך כמה שניות כבר נהיה שנינו בעולם החלומות. גם אם יהיו נחירות אף אחד מאתנו לא ישמע, ונקווה רק שלא נצטרך לקום באמצע הלילה להשתין, עם הקור הזה בחוץ זה יהיה קטלני...