הקרנבל בברזיל 5 – סלבדור דה באהייה של ז'ורז' אמאדו

...ועכשיו קוראים נאמנים, אתם בטח כבר שומעים ברקע את הבסים של רמקולי הענק ממשאיות ה"טריו אלקטריקו" העצומות העושות דרכן מאזור המגדלור של באהה (Barra) בעיר התחתית, ומבינים שהנה-הנה אנחנו מתקרבים לשיאו של הקרנבל בברזיל, הקרנבל של סלבדור דה באהייה, ואכן אינכם טועים לעזאזל, זהו, זה השיא!!! כאן מתרחש הדבר האמיתי, כאן הקרנבל החם, הדחוס, החושני, האוטנטי וגם המסוכן ביותר בברזיל כולה. מאות אלפי אנשים חוגגים כאן יחד ללא הפסקה במשך שבוע שלם בריקודים, תלבושות צבעוניות, מסכות ומוזיקה במסיבת הרחוב הגדולה בעולם. הכל צפוף ולחוץ, ובתוך הצפיפות של הריקודים ההמוניים, כשרבים מהחוגגים כבר שתויים לשכרה והאווירה מחשמלת, לעיתים על סף האלימות, לא ניתן כמובן להימנע ממגע צמוד עם האחרים ומהסיכון שהוא מביא. כן, מי שרוצה להרגיש כאן את הקרנבל האמיתי מבין שזה סיכון שהוא לוקח על עצמו כדי לנסות ולחוות באופן מלא את משמעות חגיגות הקרנבל!

דחוסים בתהלוכה מול הבימות המרכזיות

ואנחנו? אנחנו הגענו לכאן אחרי שני לילות של מנוחה באי המסיבות מורו דה סאו פאולו (Morro de Sao Paolo) אליו הפלגנו בספינת קטמראן יומיים קודם (3 שעות שייט ולא מעט בחילות), מלאי מרץ והתלהבות לקראת הקרנבל הזה של באהייה הנחשב לגדול מסוגו בעולם, ואכן חווינו שלושה לילות רצופים של שיכרון חושים, שלושה לילות מטורפים בקרנבל התוסס, המרתק, הפרוע והאלים של סלבדור דה באהייה שאיים להציף ולהטביע אותנו... אי, אי, אי, יש לי עור ברווז כשאני נזכר בכל הקורות אותנו באותם שלושה ערבים ולילות, אבל רגע! רגע לפני שאנחנו נסחפים עם הזרם ושוכחים מי אנחנו ואיך קוראים לנו, הרשו לי לעשות אתנחתא קלה, קלילה ממש, ולהקדיש את הפוסט הזה לז'ורז' אמאדו (Jorge Amado) הסופר הברזילאי הגדול והאהוב ביותר, והסופר שהכי מזוהה עם העיר הזאת סלבדור דה באהייה (Salvador da Bahia), בירת מדינת באהייה והבירה הראשונה של ברזיל, עוד לפני ריו. כאן, בעיר הזאת, גדל אמאדו וכאן הוא חי עד יום מותו (6.8.2001), וכאן גם נשרפה גופתו על פי בקשתו ואפרו פוזר מתחת לעץ המנגו ששתל בגינת ביתו.

ז'ורז' אמאדו

את ספרו "דונה פלור ושני בעליה", שיצא לאור ב-1966 (תרגום לעברית מרים טבעון) פותח אמאדו ממש בעיצומו של הקרנבל: "ואדיניו, בעלה הראשון של דונה פלור, מת ביום א' אחד של הקרנבל, בבוקר, בשעה שריקד וקיפץ בתחפושת של באיאנית בקרב להקת חוגגים, במלוא ההתלהבות, ברחבת דויס-די-ז'וליו, לא הרחק מביתו... ואדיניו הצטרף לסמבה בהתלהבותו המיוחדת, שאפיינה את כל עיסוקיו, להוציא מכלל זה את העבודה. הוא הסתחרר בלב הקבוצה, רקע ברגליו לפני המולאטית, פיזז לקראתה וטפח בבטנו על בטנה, והנה לפתע השמיע מעין נחרה עמומה, התנודד, נטה על צידו וצנח לארץ...". וכך, בהינף קולמוס מהיר וחושני של שמחה ועצב מחבר לנו אמאדו יחד את הקרנבל ואת סלבדור דה באהייה, כאילו היו אחד, ואת שני אלה אליו עצמו. כן, כן, ממש כך, שהרי כבר בראש הדף הוא כותב כי הסיפור הזה "מסופר בידי ז'ורז' אמאדו, כותבן ציבורי, היושב בשכונת ריו ורמליו בעיר סלבדור דה-באהייה-די-טודוס-אוס-סנטוס, בסביבות רחוב סנט. אנה, במקום שמתגוררת ימאנז'ה מלכת הימים". ברור. ומכיוון שאלה הם פני הדברים, מן הראוי יהיה שנעצור ליד עץ המנגו של אמאדו לשעה קלה, נלגום מעט קשאסה, ונספר בשבחו. הקרנבל, ידידי, ימתין לנו עוד קצת...

סירת דיג 

אחד הספרים המופלאים שקראתי בנערותי היה "ים המוות" של ז'ורז' אמאדו. הספר הזה כבש אותי לחלוטין בפשטותו ובאהבה שיש בו, ובעוצמתו הלירית. הספר הוא סיפור אהבתם של גומה ושל ליוויה. אך יותר מכול, זהו סיפור חייהם ואהבותיהם של אנשי ים באשר הם, סיפור שחדר אל ליבי וריגש אותי כל כך עד שקראתי את הספר כמה וכמה פעמים. אמאדו עצמו אמר לא אחת כי ים המוות הוא היצירה האהובה עליו ביותר מבין כל הספרים שכתב, וזה אולי מסביר יותר מהכל את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר. "ים המוות" הפגיש אותי עם חיי הדייגים הפשוטים בסלבדור דה באהייה, עם הסכנות הכרוכות ביציאה היום-יומית אל הים לדוג דגים ולהתפרנס בכבוד, עם הים האכזר התובע את קרבנותיו והקשר החזק והקיומי בין הדייגים ובין ימאנז'ה, אלת הים, ועם הנשים הממתינות בחרדה על החוף לאהוביהן ובעליהן, בתקווה שיחזרו בשלום.

הנשים הממתינות

חמישים שנה או משהו חי אמאדו בבית בשכונת ריו ורמליו (Rio Vermelho) בסלבדור דה באהייה, בקרבת צוק משכנה של ימאנז'ה, מלכת הים. מספרים שסבתו, אינדיאנית מארץ האמזונאס, היתה בת עשר כשחטף אותה סבו בעבי הג'ונגל. הסב עצמו היה בן תערובת של פורטוגלים, כושים, והולנדים. אמאדו נולד ב-1912 בחוות הקקאו של אביו בדרום מדינת באהייה, וילדותו עברה עליו בחברת ילדי הפועלים ובלווית גיטרות וסיפורי עם. כשהיה בן 11 נשלח לפנימייה של הישועים בבירה, סלבדור. אחד ממוריו גילה כבר אז את כישרונו ודאג לספק לו ספרי קריאה. אחרי שנתיים ביקש מאביו רשות לעזוב את הפנימייה, וכשזה סירב ברח, נדד ברחבי הסרטאו, בצפון-מזרח ברזיל, ולאחר כשנה נרשם לגימנסיה בסלבדור. בגיל 15 עזב גם את הגימנסיה והחל לעבוד ככתב בעתון "דיאריו-דה-באהייה". אז גם הצטרף ל"אקדמיית המתמרדים" והתגורר בדירה ברחוב Rua das portas do carmo ברובע פלוריניו שהוא המרכז ההיסטורי של סלבדור דה באהייה, ממש איזה 40-30 מטר מהמלון שלנו! כן, כן, גם בסלבדור זכינו להתמקם בצנטרום של הפַיילה, בלב רובע פלוריניו, כשכל להקות הרחוב הרוקדות ומנגנות צועדות ממש-ממש מתחת לחלוננו. אין, עכשיו אני כבר מסיר בפניך איל את הכובע של ביה"ס לסמבה, Mocidade, שמלווה אותי עוד מהקרנבל בריו, אין מה להגיד, שיחקת אותה!

הכניסה לבניין בו התגורר אמאדו בצעירותו והשלט המעיד על כך

פלוריניו (Pelourinho), המרכז ההיסטורי של סלבדור שבמרכזו התגורר אז ז'ורז' אמאדו, היה במשך שנים שכונה ענייה ומוזנחת שהעזובה והדלות ניכרו בה בכל פינה, והביאו עמם גם את האלימות והפשע. בשנים מוקדמות יותר היתה כאן, בכיכר המרכזית, "עמדת ההצלפות" בה היו מכים עבדים, באותם ימים חשוכים בהם נהגו למכור בני אדם לבעלי מטעי הסוכר בשוק המקומי. בשנת 1888 חתמה הנסיכה איזבל, בתו של הקיסר הברזילאי דום פדרו השני, על מסמך ביטול העבדות ובכך היתה ברזיל המדינה האחרונה בעולם ששחררה את עבדיה באופן רשמי. רובע פלוריניו ידע עליות ומורדות, בעיקר מורדות, אך בעשרות השנים האחרונות נערכו ברובע פעולות שיקום נרחבות, וזוהרו של המקום הושב לו יחד עם ההכרה בו כמונומנט לאומי של ברזיל ואתר מורשת עולמי מטעם אונסקו. הסמטאות הציוריות המרוצפות באבנים נוקו, קירות הבניינים, שמרביתם בנויים בסגנון הבארוק, שופצו ונצבעו בשלל גווני הפסטל ובמקום צצו חנויות, מסעדות, ברים וסדנאות אמנים. חוליות של שוטרים מפטרלות ברחובות כדי להגן על המבקרים במקום מפני שודדים וכייסים, ובמהלך הקרנבל מפוזרים ברובע בתי שימוש ניידים רבים כדי למנוע את שלוליות השתן הענקיות והמצחינות שאפיינו את הרובע בעבר, במיוחד בתקופה זו של הקרנבל.

הפוגה קלה במהלך הקרנבל

בשנת 1931 עבר אמאדו להתגורר בריו דה ז'ניירו והחל ללמוד משפטים. באותה שנה גם יצא לאור ספרו הראשון "ארץ הקרנבל", ועד 1936, כאשר סיים את לימודי המשפטים, יצאו לאור 4 ספרים נוספים שלו. אמאדו, שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית (PCB) נאסר ושוחרר לאחר זמן קצר בעקבות התקוממות מזוינת ב-1936, ושנה לאחר מכן החרימו את ספריו ושרפו אותם בכיכר המרכזית של סלבדור. ב-1941 נאלץ אמאדו לצאת לגלות בארגנטינה יחד עם אשתו מתילדה ובתו לילה, ומשם עבר לאורוגוואי ולמדינות נוספות בדרום אמריקה בהן גם טייל. ב-1944 חזר לברזיל (והתגרש מאשתו), וב-1945 נבחר לבית הנבחרים מטעם המפלגה הקומוניסטית הברזילאית, ובמסגרת זו ניסח את החוק המבטיח חופש פולחן ואשר תקף בברזיל עד היום. באותה שנה גם נישא שנית, לזליה גטי בת סאו פאולו, וב-1947 נולד בנו ז'ואו ז'ורז'י.

באותה שנה בה נולד בנו גם הוצאה המפלגה הקומוניסטית הברזילאית אל מחוץ לחוק. רבים מחבריה נרדפו ונאסרו ומשפחת אמאדו יצאה לגלות בצרפת שם התגוררו עד שהממשל הצרפתי הורה להם לעזוב. בתקופה זו התרועע אמאדו עם סרטר, פיקאסו ואלואר. אמאדו ומשפחתו עברו להתגורר בצ'כוסלובקיה ושם גם נולדה בתו פאלומה. ב-1952 שב אמאדו לברזיל כשמעתה ואילך הוא מתרכז בעיקר בכתיבה, וב-1961 הוא נבחר לאקדמיה הברזילאית לספרות. ב-1987 הוקם "בית ז'ורז' אמאדו" בכיכר פלוריניו, ובית זה משמש כמוזיאון ומרכז מידע לחייו ויצירתו של ז'ורז' אמאדו. ב-6 לאוגוסט לקה בלבו והובהל לבית החולים שם נקבע מותו. 4 ימים לאחר מכן, ביום הולדתו ה-89, שב הביתה למנוחתו האחרונה, ומדינת באהייה הכריזה על שלושה ימי אבל על בנה האהוב.

ביתו של ז'ורז' אמאדו בשכונת ריו ורמליו

אמאדו נחשב לסופר הברזילאי המצליח והפורה ביותר מאז ומעולם. הוא כתב 32 ספרים שתורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות, וחלקם אף הוסרטו, הידוע שביניהם הוא "דונה פלור ושני בעליה" (1978). בספריו כותב אמאדו על מולדתו, באהייה, על האנשים הפשוטים ועל חיי היום-יום שלהם, ועל הפער החברתי הבלתי נסבל בין העשירים לעניים. אמאדו יצר טיפוס חדש של רומן נטורליסטי, שלא היה מוכר קודם בברזיל, רומן שבו העם מדבר מגרונו של הסופר, כחלק מזרם הרז'יונאליזם שתכליתו תיאור האדם בתוך נוף מולדתו. הוא היה חלק מדור של סופרים ברזילאים שסיפרו על העם הפשוט בסביבתם הקרובה, ואף החלו להשתמש בלשון הדיבור – שפת רחוב וניבולי פה - לצורך כתיבה. "אני לא ג'יימס ג'ויס", אמר פעם, "אני אנטי אליטיסט. אני כותב בשפה פשוטה והמסר שלי הוא של תקווה".

רוקדים בפלוריניו, הקרנבל של סלבדור

אחד הספרים הפחות ידועים של אמאדו הוא "מפרץ כל הקדושים: מדריך לרחובותיה ומסתריה של העיר סלבדור" (Baia de Todos os Santos: Guia das ruas e dos misteriosda cidade do Salvador) אותו כתב ב-1944. זהו אינו רומן ואף לא מדריך תיירים רגיל, והקורא לא ימצא בו דמויות ססגוניות כמו ואדיניו או דונה פלור ואף לא המלצות על מסעדות ומקומות בילוי. אך מה שכן ימצא בו הקורא הוא שיר אהבה של אמאדו לסלבדור דה באהייה, שיר אהבה גדוש בתיאורים חיים וססגוניים של אנשים בשר ודם החיים בעיר. למרבה הצער הספר הזה לא תורגם לעברית ואף לא לאנגלית, ואני נעזר כאן לעניין זה במוטי גדיש/"מסע אחר" ובמרים טבעון. בספר מזמין אמאדו את הקוראת המבקרת כך:

"בל יהיה לך רגע אחד של היסוס, נערה. היעני לקריאה ובואי. באיה מצפה לך לחגיגה היומיומית שלה. בואי ואהיה לך מורה דרך. מדריך מוזר לכל הדעות, נערה. איתו לא תראי רק את הקליפה הזהובה והיפה של התפוז; בה במידה תראי את הפלחים הרקובים ומעוררי הגועל. כי כזאת היא באהייה, ערבוביה של יופי וסבל, של שפע ורעב, של צהלות צחוק ושל דמעות כאב. בואי, באהייה מצפה לך".

רחוב בפלוריניו

מדי שנה ב-2 לפברואר נוהג היה ז'ורז' אמאדו לרדת מביתו לחוף ורמליו הסמוך כדי לקחת חלק בחגה של ימאנז'ה, אלת הים. אמאדו היה אמנם אתיאיסט, אך הוא השתייך למקדש קנדומבלה בסלבדור, והשתתף כאחד מ"בני הקדושים" בטקסי הפולחן לאלים האפריקאים. כמו בספרו של אמאדו "ים המוות", מעוררת ימאנז'ה גם היום הערצה ופחד אצל בני באהייה, וביום חגה הם באים לחוף ורמליו כדי להעניק לה את מנחותיהם ולבקש את משאלותיהם. טקסי החג מתחילים עם בוקר, כאשר בני באהייה מביאים לחוף פרחים, סבונים, בקבוקוני בושם ובובות, וממלאים בהם סלי קש. לפנות ערב עומסים הדייגים את הסלים על סירותיהם הקטנות ויוצאים אל הים להגיש את המנחות לימאנז'ה. אם תאסוף ימאנז'ה את מנחותיהם מהמים, תהא זו שנת ברכה לדייגים, אך אם תדחה אותם מצפה להם שנת סערות ומחסור בדגה, ושנת אבל לנשים ולאהובות על הגברים שלהם. כן, הגברים הדייגים, כותב אמאדו, חיים למען המוות, כדי שיוכלו לחגוג את כלולותיהם עם ימאנז'ה, גבירת הימים. כי הגברים האלה, כך אמאדו, "לא ציפו לגדולות ונצורות מהחיים; לשוט על הגלים, להיות בעלי ספינה משלהם, לשתות ב"מגדלור הכוכבים", להוליד ילד שימשיך אחריהם, וללכת יום אחד עם ימאנז'ה. ממש כמו ששר הקול ההוא בנמל בלילות הכי יפים: 'מתוק למות בים'...".

דייגים בסלבדור דה באהייה

אח, איזו פשטות ואיזה יופי! אני בטוח שתסכימו אתי, ועכשיו לא נותר לנו אלא לסגור את מעגל החיים בבאהיה, המעגל שצייר עבורנו ז'ורז' אמאדו בכישרון כה רב, מעגל חי וחושני של "יופי וסבל, של שפע ורעב, של צהלות צחוק ושל דמעות כאב", ולשם כך אין טוב מלחזור לקרנבל ול"דונה פלור ושני בעליה": "בחוץ נמשך הקרנבל על חוגגיו, על קבוצותיו, על להקותיו, ועל תחפושותיו העשירות והמשעשעות. מסביב נשמעו מנגינות התזמורות הרבות, מקצבי הקרנבל, הולם תופי הענק וצלילי הטמבורים של התחפושות הקבוצתיות... כאשר צייתה קבוצת 'בני הים' במלוא תפארתה לשריקתו של קאמאפאו ועצרה לפני 'בית הספר לאמנות הבישול טעם וריח', והכושית אנדרֶזה די אוֹשוּן, האוחזת בדגל מלכת המים, רקדה ריקוד מרהיב עין, פרצה דונה פלור בבכי, ובבת אחת הציפו אותה כל הכאב והשכול...". בשנה שעברה, כשמת ואדיניו בעלה הראשון בעיצומו של הקרנבל, וגופתו היתה עדיין שרועה במיטת הברזל שבחדרה, הציצה דונה פלור בתחפושות מבעד לחלון ובליבה חיים ומוות גם יחד. כיוון שהמוות היה כל-כך קרוב ופתאומי, עדיין הכיל שובל של חיים. בקרנבל השנה כבר "לא יכלה לשאת את המראה המפואר של 'בני הים' ואת קצב התופים. היא לא הבינה את גודל הכבוד הגלום בשריקה, בעצירת התהלוכה, בריקוד הזה, ובהתפתלויות של אנדרזה שהזכירו ספינה המחליקה על הגלים". כן, ימאנז'ה, אלת הים, רקדה לה מול חלונה ודונה פלור אפילו לא ידעה.

איזה אושר ושמחה בקרנבל

_______________________________

* תמונתו של ז'ורז' אמאדו (2) היא באדיבות ויקיפדיה. תמונה 8 - בית מגוריו של ז'ורז' אמאדו בשכונת ריו ורמליו בו התגורר כחמישים שנה, עד למותו, היא באדיבות משה שי/מסע אחר, וכך גם תמונה 11 - סירות דייגים בחוף באהה. שאר התמונות צולמו ע"י אמנון, חנן ואני, כולל תמונות 6-5 בהן צילמתי את הכניסה לבניין שבו התגורר אמאדו בצעירותו, עת עבד ככתב עיתון והשתייך ל"אקדמיית המתמרדים".

בפוסט הבא: חלק שני של הקרנבל בסלבדור דה באהייה, עם כל האקשן, וסיכום לששת הפרקים על הקרנבל בברזיל, ועד אז תמונת פרידה מכולנו:

השישיה הסודית, רגע לפני הכניסה למעגל הצועדים