5. מהקרנבלים בברזיל לתרבות האינקה בפרו
...טוב, הגיע הזמן לעשות סדר בדברים.
את תאור המסע שלנו לפרו ובוליביה (כפי שפרסמתי לאחרונה בארבעת פרקי המסע הקודמים לפרק זה) התחלתי מהאמצע, מימת טיטיקקה (והעיירה הבוליביאנית קופאקבאנה הנמצאת לחופה). ימת טיטיקקה היא לא רק הימה הגבוהה בעולם (3820 מטר), ולא רק המקום בו עובר הגבול שבין פרו לבוליביה, אלא גם ובעיקר המקום הנחשב כ'רחם העולם' בו לפי אמונת בני האינקה ותרבויות האנדים האחרות נברא העולם ונבראו בני האדם. ומכיוון שכך זו היתה סיבה מצוינת להתחיל ולתאר את המסע דווקא משם. ועכשיו, כשהכל כבר נברא וקיים וכבר שמעתם את הסיפורים והאגדות על הימה, על 'אי השמש' ו'אי הירח' ועל העיירה קופאקבאנה, אפשר לחזור לתחילת המסע ולהתקדם אתו צעד-צעד מפרו ועד לבוליביה, מלימה, פאורטו-מלדונדו והג'ונגל האמזוני, קוסקו, מאצ'ו-פיצ'ו, ופונו שבפרו, ועד ללה-פז שבבוליביה.
נפרדים מברזיל ומשותפינו למסע...
כן, אז אחרי שבועיים מהממים בקרנבלים של ברזיל (ריו דה-ז'ניירו, רסיפה, אולינדה וסלבדור דה באהייה) בהם חגגנו, רקדנו ואפילו הופענו בפני הקהל!, ואשר תוארו בשמונה פרקים באתר 'למטייל' (ראו למשל: https://www.lametayel.co.il/הקרנבל+בברזיל+6++סלבדור+חוגגתחלק+ב), טסנו מסלבדור לסאו-פאולו ואז התפצלנו להמשך הטיול: קסי רעייתי, בל של אמנון, גבי וחנן, עלו על מטוס וחזרו לארץ, ואילו אמנון ואני המשכנו ללימה, פרו, שם פגשנו את סיבו (משה סיבוני), שהגיע ישירות מהארץ, למסע בן שבועיים בפרו ובוליביה.
כשנפרדנו בשדה התעופה של סאו-פאולו, ביקשה ממני בל שאשגיח על אמנון, שכבר ניכרו בו עקבות ראשונים של המחלה (שלא ידענו מהי עדיין), שהחלה ללוות אותו ולהשפיע עליו ברגעים מסוימים. אמנון מצידו הקפיד לקחת את כל הכדורים בהם ציידה אותו בל, ובמרבית הזמן היה זה אותו אמנון הישן והטוב, איש רעים להתרועע, צלם מוכשר, וטייל חסר מנוח.
מעט פחות משנה לאחר חזרתנו מהטיול אמנון נפטר, וכך הפך המסע לפרו ובוליביה למסעו האחרון בעולם הגדול. וכך בחרתי אני להקדיש את הבלוג שלי, המתאר את פרקי המסע הזה, לזכרו של אמנון ברוכיאל חברנו הטוב והבלתי נשכח.
אמנון במהלך סיורנו בג'ונגל האמאזוני ליד פוארטו מלדונאדו (צילום: איציק גונן)
עוד טרם שהמראנו מסאו-פאולו קיבלנו מסיבו סמס שהוא כבר הגיע למלון בלימה ומחכה לנו. "יופי", חשבתי לעצמי, החלק הראשון בתיאום וקשירת הקצוות הסתיים בהצלחה ועכשיו תורנו להגיע. בטיסה עצמה הרגשתי קצת עצוב; בשבועיים האחרונים היינו קבוצה מגובשת של שישה חברים שחגגנו בכל הקרנבלים בברזיל ועל האי מורו דה סאו-פאולו, ועכשיו נותרנו רק שניים, אמנון ואני, וגם קסי לא תטייל איתי. אך חיש מהר העצב התחלף בסקרנות ועניין, והלאות הפכה לדריכות, כאשר חשבתי על ההרפתקאות הממתינות לנו בפרו ובוליביה, ובראשן הביקור במאצ'ו-פיצ'ו. הדמיון החל לעבוד שעות נוספות, ועמו ציפייה דרוכה לקראת המשך הטיול.
אז עכשיו אנחנו באוויר, מתקרבים לפרו, ואני חושב על המדינה המרתקת הזאת, שפירוש שמה הוא "ארץ השפע" בשפת הקצ'ואה האינדיאנית. זו הארץ עם נופי הבראשית המסעירים את הדמיון, עם ג'ונגלים בתוליים ומקורותיו של נהר האמזונס, הנהר הגדול בעולם, עם תרבות האינקה העתיקה שעדיין ממשיכה להתקיים. ארץ עם עושר ארכיאולוגי שאין שני לו, עם ערים קולוניאליות לבנות, אתרי מורשת עולמית, שווקים צבעוניים ומזמינים, אוכל מגוון, בירה מצוינת, תושבים מכניסי אורחים, ועם טרקים מרגשים שבסופו של אחד מהם נמצא האתר המרהיב ביותר ביבשת לדעת רבים, אחד משבעת פלאי העולם, מאצ'ו-פיצ'ו, עירם האבודה של בני האינקה, ואנחנו בדרך לשם, איזו התרגשות!
מאצ'ו-פיצ'ו, העיר האבודה של בני האינקה, מבט מ'שער השמש' (צילום: איציק גונן)
עוד זמן קצר נגיע ללימה (Lima) הבירה, העיר אותה כינה הכובש הספרדי פרנסיסקו פיסארו, שהקים אותה ב-6 לינואר 1535, "עיר המלכים של פרו, האצילה מאוד, הנכבדה מאוד, והנאמנה מאוד". העיר הוקמה ביום 'חג ההתגלות' הקתולי, או 'חג המלכים', ומשום כך זכתה תחילה לכינוי 'עיר המלכים'. הקונקיסטדור פיסארו, שעמד בראש הכח הספרדי שכבש את פרו, החליט שמיקומה ההררי של קוסקו הבירה וריחוקה מהים מונעים ממנה לתפקד כבירת המדינה, ולכן הקים עיר חדשה לחוף האוקיאנוס השקט, עיר שהפכה לבירת המושבה הספרדית פרו. לאחר הקמתה הפכה לימה לבירה ספרדית אופיינית, הבנויה בסגנון קולוניאלי סביב כיכר מרכזית עם קתדרלה גדולה, מוסדות השלטון ומקום משכנו של המשנה למלך ספרד, שניהל את שטחי אמריקה הדרומית שכבשו הספרדים.
מלימה הבירה נשלחו הכמרים לכל רחבי האנדים לנצר את התושבים, לנפץ את פסלי האלים ולחסל את האמונות המקומיות. הם ואנשיהם בזזו את מנחות הכסף והזהב שהוקרבו לאלים, שרפו את מקדשי השמש והקימו במקומם כנסיות ומנזרים קתוליים. את כל אוצרות הכסף והזהב שבזזו הם שלחו לספרד כדי להעשיר ולהעניק עוצמה לכתר הספרדי, ואגב כך גם לזרז את התפתחות הקפיטליזם באירופה.
ציור קיר: פאצ'אמאמא מבכה את בניה מול הכובש הספרדי (צילום: איציק גונן)
זוכרים את ויראקוצ'ה, האל בורא העולם מהפרקים הקודמים על ימת טיטיקקה? ובכן האגדה מספרת כי "יום אחד הופיע במרכז האלטיפלנו (Altiplano) שבהרי האנדים אדם גדול מימדים, בהיר ומזוקן. הוא היה לבוש ברישול, לרגליו נעל סנדלים מרופטים ונראה כנווד קבצן. בכל מקום דחו אותו, אך הכפר שקיבל אותו בסבר פנים יפות זכה לברכה ולשפע. שמו היה ויראקוצ'ה, והוא לימד את בני האנדים טכניקות חקלאיות של השבחת זרעים והשקיה, פתר סכסוכים, והפך לגיבור תרבות שעל אודותיו מספרים אגדות עד היום. יום אחד, מסיבה לא ברורה, הוא החל ללכת מערבה, ירד מהרכס לעבר הים ונעלם בקצף הגלים, אך הבטיח שיחזור. מאז ועד היום מחכים לו בני האינקה שישוב כדי לגאול את עמו ולהחזיר לו את הכבוד שנגזל עם הגעת הספרדים והשתלטותם על אוצרות הארץ ועל נשמתם של האינדיאנים" *.
מחכים לויראקוצ'ה... (צילום: איציק גונן)
כאשר נחתו הספרדים בחוף הפרואני, היו האינדיאנים משוכנעים כי חיוורי הפנים, המזוקנים הם שליחיו של ויראקוצ'ה עצמו וקיבלו אותם בשמחה. זו כנראה אחת הסיבות לכך שהספרדים הצליחו לכבוש ארץ הגדולה פי שניים וחצי מספרד, כאשר המיתוס מסייע לחורבן ממלכת האינקה. אגב, עד היום, כשאינדיאני פוגש זר בהיר ומזוקן, הוא מברך אותו ב"הוֹלה ויראקוצ'ה"...
כ-30 מליון תושבים חיים היום בפרו, כאשר כשליש מהם מתגוררים בלימה הבירה. עוד כשלושה מליון תושבים חיים בשלוש הערים קוסקו (Cusco), טרוחיו (Trujillo) וארקיפה (Arequipa), ושאר התושבים מתגוררים בערים קטנות, עיירות וכפרים חקלאיים. באגן האמזונס הענק, המתפרש על מחצית משטחה של פרו, חיים לא יותר מחמישה אחוזים מתושבי הארץ הזאת.
הג'ונגל האמזוני בפוארטו מלדונדו (צילום: איציק גונן)
שדה התעופה הבינלאומי של לימה על שמו של חורחה צ'אבס (Chavez) מקבל את פנינו עם הנחיתה. צ'אבס היה בן של פרואנים, בין חלוצי הטייסים שטסו בצרפת בימי התעופה הראשונים, ולמרות שמעולם לא ביקר בפרו הוא הפך לגיבור לאומי לאחר שהתרסק עם מטוסו באלפים, וזכה ששדה התעופה של לימה ייקרא על שמו. אנחנו מאתרים מונית שתיקח אותנו למלון (כ-16 ק"מ מכאן, מקאייאו), ובדרך פוגשים גם חלקים פחות יפים של לימה, שכונות פחונים ומבנים ארעיים בהם מתגוררים מרבית תושביה של לימה הבירה, חלקם צבועים דווקא בצבעים ססגוניים. יש כאן גם אזורי תעשייה עם בתי-חרושת מוקפי חומות גבוהות וערמות אשפה גבוהות. לימה סובלת מהתפוצצות אוכלוסין בלתי נשלטת שהחלה עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת וזו התוצאה שלה; המוני תושבים עניים זרמו לכאן מכל רחבי פרו בתקווה למצוא עתיד טוב יותר, אך עבודה אין ומרבית המהגרים מצאו עצמם בפואבלוס חובנס ('ערים צעירות'), ערי פחונים המקיפות את הבירה וסובלות מהיעדר חשמל, מים זורמים ותנאי תברואה נאותים. וכך מעיר קולוניאלית לבנה ויפה היא הפכה לעיר שחלקים גדולים ממנה צפופים, מלוכלכים ורועשים.
אחת מאותן פואבלוס חובנס בלימה הבירה (צילום: איציק גונן)
המלון שלנו, שנקרא על שמו של קולומבוס (Colon Hotel) נמצא בשכונה טובה ויפהפייה, שכונת מיראפלורס (Miraflores) הנמצאת מדרום למרכז העיר, על צוק לחוף האוקיאנוס השקט. לאחר שאנו מגיעים ומקבלים חדר לשנינו, אנחנו מוצאים את סיבו בחדרו, והשמחה כמובן רבה! קצת עדכונים מהארץ ויאללה, מתארגנים, מתרחצים, ויוצאים לטייל בסביבת המלון ולמצוא מקום לארוחת ערב. לפי עצת המקומיים אנחנו עולים צפונה בשדרות חוסה לארקו לכיוון כיכר מיראפלורס, ובסוף מתנחלים במסעדה בעלת גוון שוויצרי דווקא, La Tiendecita Blanca (החנות הקטנה הלבנה). האוכל טוב (יש סאביצ'ה!) וגם הבירה, כפי שאתם יכולים להתרשם מהתמונה…
ארוחת ערב ראשונה בפרו (צילום: איציק גונן)
אחרי האוכל אנחנו מטיילים בפארק הסמוך, פארק סנטרל דה מיראפלורס (Parque Central de Miraflores), ובפארק קנדי הצמוד אליו. מסתבר שמתנהל כאן יריד מכירות לילי נחמד, עבודות עץ מגולפות, בגדי צמר סרוגים, צמידים וטבעות, ארנקים, וגם אנחנו מצטרפים למחפשי המציאות. סיבו בוחן את הסחורה בפנים חמורות סבר ("אני מחפש משהו לרוני", הוא ממלמל), ולאחר שהוא מטרטר כמה מוכרות הוא כמובן לא קונה כלום... יש כאן גם דוכני אוכל, גלידות וכל זה, ולאורך הפארק כולו מטיילים להנאתם זוגות ומשפחות. ערב ראשון בלימה פרו, ערב נעים ובהחלט מבטיח!
סיבו מחפש מציאות (צילום: איציק גונן)
דוכני מכירות בפארק (צילום: איציק גונן)
_______________________________________________
* האגדה על ויראקוצ'ה לקוחה מכתבתו של ברק אפיק (מטיילים פרו 118, מסע אחר)
