הקרנבל בברזיל 7 – סלבדור חוגגת/חלק ב'
...ואז, אחרי שני לילות סוערים ברובע פלוריניו (וכמה טיולים בסביבה), הגיע השיא. אחרי הצהריים של היום השלישי לשהותנו בסלבדור, צעדנו לנו לכיכר טומה דה-סוזה ומכאן לקחנו אחר כבוד את מעלית לאסֶרדָה המיתולוגית (Elevador Lacerda) והופ אנחנו בעיר התחתית, ואפילו בחינם, לרגל הקרנבל. המעלית הזאת מחברת בין העיר העילית (Cidade Alte) לעיר התחתית (Cidade Baixa) בה נמצאים המרכז המסחרי והנמל, ומשרתת כ-50,000 איש מדי יום העולים/יורדים 85 מטר במשך 15 שניות כדי להגיע למחוז חפצם. כאן, בעיר התחתית, ליד השוק הססגוני והמקורה מרקאדו מודולו (Mercado Modelo) בו ביקרנו ביום בו הגענו לסלבדור, התארגנו בשתי מוניות שלקחו אותנו הכי קרוב שאפשר למסלול צעידת הקרנבל. מכאן פשוט הצטרפנו אל ההמונים הזורמים וצעדנו-זרמנו יחד אתם לכוון שדרת האוקיאנוס (Av. Oceanica) המובילה מהמגדלור של באהה מזרחה, לאורך האוקיאנוס האטלנטי. מאות ואלפי אנשים, חלקם בתלבושות צבעוניות של להקות רחוב (בלוקוש), מבוגרים, צעירים, ילדים, כולם נוהרים לחגוג את הקרנבל.
זורמים לכיוון תהלוכת הקרנבל
ישו ואנחנו ממתינים להגעת תהלוכת הקרנבל
בסופו של דבר התמקמנו לנו על הדשא ליד האנדרטה הלבנה של ישו (Cristo) שמעל שדרות האוקיאנוס, לא הרחק מהבמות המערביות, כשממערב אנו כבר רואים את משאיות ה"טריו אלקטריקו" הענקיות המתקדמות להן בעצלתיים. בהבדל מהיומיים הראשונים בהם התערבבנו עם כל החוגגים והרגשנו חלק מלהקות הרחוב הצועדות-רוקדות-מנגנות ברחובות הצרים של פלוריניו, כאן נוצר מרחק כאשר משני צידי השדרה עמדו שורות צפופות של צופים שהתמקמו כאן מבעוד מועד ויצרו חיץ בינינו ובין הקרנבל הצועד בשדרה הרחבה. מה עושים, מה עושים? ההברקה הגיעה מהר: מצטרפים ללהקות המופיעות! כן, אנחנו שישה, יש לנו תלבושת הופעות שכבר הוכיחה עצמה בשדה הקרב (רסיפה, אולינדה ופלוריניו), יש לנו התלהבות, ויש לנו מה לתרום! חיש קל פרצנו לנו מעבר בין המוני הקהל והתמקמנו לנו במרכז השדרה, בין הקבוצות האחרות, מוכנים להופיע. הקטע הראשון והמוביל שלנו היה הריקוד "ושאבתם מים בששון". הקהל בטריבונה שממול הריע בהתלהבות ויצא מגדרו (אפשר להגיד, בכל אופן עגבניות לא זרקו עלינו...) והיתה הרגשה של כיף אדיר; הנה אנחנו כאן, חלק מהקרנבל הכי גדול בברזיל, הקרנבל של סלבדור דה באהייה, וברגע אחד נשכחו כל האזהרות של אמא על אלימות, שיכרות, כיוסים ועוד כאלה מין סכנות. אַיי, אמא, אמא. כן, אני לא יודע אם אצליח להעביר לכם את ההרגשה שחווינו באותם רגעים, זה היה כל-כך מיוחד, משכר, ענק, ופשוט כיף אחד גדול, חגיגה אמיתית, ענקית, ואנחנו חלק ממנה ונמצאים בלב ליבה!!!
מתחילים להשתלב בקרנבל
בעיצומן של החזרות לפני ההופעה…
וגם אימצנו שני ילדים מהלהקה המתחרה…
והנה בהופעה מול הטריבונות הראשונות...
וברגע שאתה בפנים יש לך מייד חברים חדשים. אלה שצועדים ורוקדים לפניך ומאחריך, ואלה שמצטרפים וכל מי שבסביבה. הגברים של קבוצת הכחול-לבן למשל הסכימו לתת לכ"א משלוש הבנות שלנו שתי מחרוזות צבעוניות (לכ"א מהם היו איזה 30 מחרוזות על הצוואר), וגם השאילו לנו כמה מילדיהם לצילום משותף. קבוצה אחרת של צעירים באה לבדוק מי אנחנו וכששמעו שאנחנו מישראל ניסה אחד מהם להקניטנו. בסוף סיימנו בצילום משותף. וברקע כל הזמן מוזיקה אלקטרונית קצבית המושמעת ממשאיות ה"טריו אלקטריקו" המתקדמות להן לאיטן בתוך ההמון החוגג. המשאיות האלה הן משהו ענק, מין דיסקוטק נייד בגובה של 3 קומות עם במות, אורות, רמקולי ענק ומרפסת, ומופיעים עליהן מיטב הלהקות והזמרים, מרביתם ברזילאים. כל משאית מוקפת בחבל עבה ענקי המוחזק בידי עשרות אנשי אבטחה ויוצר חיץ בין המשאית לבין שאר הקהל. בתוך השטח החיץ שמסביב למשאית יכולים לרקוד אלה שרכשו את החולצה השייכת למשאית. אלפי חוגגים רוקדים ליד כל משאית ומתקדמים אתה. המשאיות דוחקות לצדדים את המוני החוגגים שמצטופפים עד שהמשאית תעבור, וזה בדרך כלל הזמן בו הכייסים נכנסים לפעולה…
המון חוגג מסביב אחת ממשאיות ה"טריו אלקטריקו"
בשעה-שעתיים הראשונות היה לנו מרווח על מסלול הקרנבל ויכולנו להביא את כישרונותינו לידי ביטוי, תוך כדי התקדמות איטית עם שיירת הקרנבל, אך לאט-לאט החלו להיווצר סביבנו דוחק וצפיפות. עכשיו תחשבו שבתוך הדוחק והצפיפות הזאת חנן, אמנון ואני עם מצלמות שצריך לשמור עליהן, וכמובן לא לאבד את בנות הזוג ואת שני הזוגות האחרים. בקיצור בלגאן! טוב, בסך הכל די הצלחנו במשימה. לא איבדנו אף אחד, כל המצלמות נשארו אצלנו, ורק לקסי כייסו את משקפי השמש מתוך תיק קטן שהחזיקה ברצועות על החזה.. כשהגענו לקרבת הטריבונות המרכזיות כשלידנו שתי משאיות "טריו אלקטריקו" הדוחק והצפיפות הפכו לבלתי נסבלים, וכאשר ראינו את נחשולי האנשים המגיעים מאחורינו החלטנו שזהו, חייבים לחתוך הצידה אם אנחנו רוצים לשרוד כאן. זה היה מילוט לשמו, אין מה לומר, ואיך-שהוא הצלחנו לחלץ עצמנו תוך כדי טיפוס על מורדות הדשא החשוכים, דורכים בתוך תערובת של בוץ מהגשם הקל של אתמול, ושל שתן החוגגים. הממ..
הקהל החוגג מול הבמות המרכזיות
אי-אי-אי, מה אגיד לכם, קשה לי להעביר כאן את כל החוויה הזאת של הדוחק והצפיפות בים של אלפי חוגגים סביבנו הנדחקים ונלחצים מכל כיוון, חלקם שיכורים, פשוט משהו שאף אחד מאיתנו לא חווה עד היום! הצפיפות והדוחק נמשכו גם רחוק יותר מהשדרה המרכזית, כשעוד ועוד חוגגים מגיעים והמשטרה מנסה לשמור על מעט סדר. כשהתרחקנו עוד מעט מלב הסערה הצלחנו למצוא מונית שנהגה הסכים לדחוס את כולנו פנימה חזרה לפלוריניו. אח, איזה נסיעה זו היתה, כולנו דחוסים במונית, יושבים אחד על השני ומשתוללים מצחוק על כל מה שעברנו זה עתה, צחוק של הקלה אך גם של גאווה על כך שעשינו את זה, היינו בתוך זה לגמרי, עד הסוף!
דחוסים במונית, למות ולהיוולד מחדש...
את הערב כולו סיימנו בפלוריניו "שלנו", ברחובות בהם בילינו את שני לילות הקרנבל הקודמים. כאן הלהקות הצבעוניות רוקדות ומנגנות ברחובות הצרים מרוצפי האבנים, ובמורד רואה צ'ילה נוסעות גם משאיות ה"טריו אלקטריקו", אך הכל יותר רגוע ומתון, פחות צפוף ודחוס, ואפשר להירגע אט-אט, לשתות בירה ולהתחיל להיפרד מהקרנבל. כן, זה הלילה האחרון שלנו בקרנבל של ברזיל, ואיזה לילה זה היה! עכשיו הכל עומד להסתיים, ואנו מנסים לגמוע עוד מעט מהחוויה הזו שטלטלה אותנו במשך השבועיים האחרונים. מחר גבי וחנן, בל וקסי חוזרים לארץ, ואילו אמנון ואני ממשיכים ללימה (שם יצטרף אלינו סיבו) לעוד שבועיים בפרו ובוליביה, וזה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי.
חזרה בפלוריניו, סוגרים את הלילה...
מחרתיים, ב"יום הרביעי של האפר" (יום האבל הראשון החל 40 יום לפני צליבת ישו וחג הפסחא, שבו שב לתחייה), בשעות הבוקר המוקדמות, תעבורנה מיכליות ענק ותשטופנה את הרחובות בזרנוקי מים, האשפה מכל לילות הקרנבל תיאסף, והרחובות יצוחצחו ויבריקו, עד לקרנבל הבא. בכנסיות יכריזו על האבל על מותו של ישו, ואילו ברחובות יבכו את מותו של הקרנבל, החג המשכר הזה שגורם לכל אחד מאתנו שמרשה לעצמו להיות חלק ממנו, למות ולהיוולד מחדש. היו שלום חברים, ולהתראות בקרנבל הבא!
לחיי הקרנבל!
* תודה מכל הלב לעמיתי למסע הקרנבל אותו ניסיתי לתאר כמיטב יכולתי בשבעת הפוסטים האחרונים כאן אצלי בבלוג: בל ואמנון, גבי וחנן, וקסי זוגתי. תודה לאיל ומיה מ"דרכים" (חוץ מח.ש. על ג'ורג'), תודה לחנן ואמנון שצילומיהם העשירו את אלה שלי, תודה למומחים מהאקדמיה ולכותבים באתרי האינטרנט השונים וב"מסע אחר" שכתבותיהם הוסיפו והרחיבו את ידיעותיי בכל הנוגע לברזיל ולקרנבל, ותודה למדריכים הברזילאים המקומיים שסייעו לנו במסענו: מרסיה, אדליה, וברוכּי המלך, הגדול מכולם!
