פרק 7 – אוי, סטלה סטלה!
יום שישי לטיפוס (כמעט) – יום שלישי, 4.10.2016
באחת עשרה בלילה דופק גבי מבחוץ על מוטות שני האוהלים שלנו כדי להעירנו, צריך לקום, להתלבש ולבוא לאכול ולשתות משהו לפני היציאה. בגובה הזה בו אנו נמצאים כרגע (4,673 מטר) כל מאמץ קטן מרגיש לך כמו ריצה של קילומטר או שניים, ואחרי כל פעולה כמו שריכת נעל למשל, אתה חייב לנוח רגע ולנשום נשימות עמוקות כדי להכניס מה שיותר חמצן לריאות ולהחזיר לעצמך את הנשימה המסודרת, לכן כל ההתלבשות וההתארגנות לוקחים זמן. צפוי להיות קר מאוד במהלך הטיפוס ובפסגה (הערכה של מינוס 10 מעלות למעלה), וזה אומר שצריך להתלבש בהרבה שכבות: שתי גופיות טרמיות אחת על השנייה, עליהן טרנינג או מיקרו פליס, מעליהם מעיל סקי ועליו עוד מעיל גשם דק וזה המינימום (אצל גלי יש אפילו 7 שכבות, כך היא אומרת). גם בחלק התחתון של הגוף אותו דבר, ושם זה אומר שני זוגות של גרביים טרמיות, שני זוגות של תחתונים ארוכים, וגם כובע צמר שמכסה את האוזניים, חם-צוואר, שני זוגות כפפות (דקות אתן ניתן לצלם, ועבות), ובטח שכחתי משהו. בקיצור ההתלבשות באוהל הקטן לוקחת זמן, ובסוף כשאנחנו מזדחלים החוצה כל אחד מאתנו נראה כמו איזה דובי קטן... מכיוון שכשנרד מהפסגה נחזור לכאן למחנה הזה ולאוהלים למנוחה קלה, לפחות אין צורך לארוז עכשיו את התיקים הגדולים, וזו בהחלט הקלה.
מסלול הטיפוס המתוכנן ממחנה בראפו לנקודת סטלה
בחוץ חושך מוחלט, ורק אורות קטנים של פנסי ראש הבוקעים מתוך אוהלים ומפינות שונות של המחנה, מלמדים על ההכנות האחרונות של כל המטפסים לפני תחילת הטיפוס. קבוצה אחת של מטפסים כבר יוצאת לדרך וזה קצת מלחיץ, כי ברור שעדיף לצאת מה שיותר מוקדם, אבל העיקר שכרגע לא יורד גשם וזו בהחלט נחמה. בחדר האוכל מחכים לנו מרק חם וגבי הנאמן שמוזג לכל אחד בקערית הממתינה לו על השולחן. לפעמים, כשהוא יוצא לרגע, בא לנו לקחת לבד מהסיר אבל ביודענו עד כמה זה חשוב לו לתת לנו את השרות הזה אנחנו מתאפקים וממתינים בסבלנות. לאחר דיון והתלבטות אנחנו לוקחים כדור אורומקס נוסף (שלישי להיום!), שיכין אותנו לגובה של קרוב לשישה קילומטר, והפעם משל גלי ואספי כי שלי נגמרו. זהו, מקנחים בקפה שלנו שהבאנו מהארץ ויוצאים החוצה לקריאתו של נסטו, צריך לזוז.
בחדר האוכל, רגע לפני היציאה
חצות ורבע ואנו יוצאים לדרך ומייד מתחילים לטפס!
לפנינו יצאו כבר כמה קבוצות מטפסים ואת אורות פנסי הראש שלהם ניתן לראות למרחוק. מין שיירת גחליליות כזאת בלילה חשוך עם כוכבים שמבצבצים פה ושם מבעד לעננים וללא בדל ירח, לילה של ראשית החודש. חלק מהפנסים כבר גבוה מעלינו, ואתה מבין שגם אתה תצטרך לטפס לשם, וזה לא ממש מעודד. אני יודע ומכיר את כוחי. אני כבר לא מהיר וזריז כפי שהייתי פעם, כשהייתי צעיר, וזקוק ליותר מנוחות בעליות ובירידות (ברכיים), אבל אני נחוש להגיע לפסגה, ומרגיש ששום דבר לא יוכל לעצור אותי.
פנס הראש מאיר את דרכי
סיימון, עוזר המדריך, מוביל, יורי ואספי קדימה וגלי ואני מאחור כשנסטו יחד עם פיתה במאסף. פיתה הוא פורטר שלנו שהצטרף בפעם הראשונה בחייו לקטע העלייה לפסגה (בזמן שחבריו הפורטרים ממתינים לנו במחנה הבסיס), למקרה שנצטרך להתפצל. ההליכה של כל המטפסים בקטע הטיפוס הזה היא בקצב דומה, עקב בצד אגודל, לאט-לאט, ובשפת המקומיים פוֹלֶה-פוֹלֶה. קשה לעקוף את מי שלפניך, וקשה לעקוף גם אותך, וכך אנו מתנהלים במין שיירה איטית כזאת של כמה עשרות מטפסים הנאבקים בתנאי הטיפוס הקשים. החמצן הדליל עושה את שלו, ומאוחר יותר נשמע על הזוג הדני, פולה וקארל, שהתחילו את הטיפוס יחד אתנו וגם פגשנו אותם במהלך הטיפוס מספר פעמים, שבגובה 5,000 מטר לערך עשו אחורה פנה וירדו למטה בגלל סימפטומים של מחלת גבהים. והם לא היחידים. אם מחברים את מטפסי כל מסלולי הטיפוס השונים יחד, הרי לפי הנתונים ששמענו מאנשים בארץ עוד לפני שיצאנו לכאן, רק כ-30% מהמטפסים מצליחים להגיע לפסגת הקילימנג'רו. נתון לא מעודד במיוחד, אותו אנו מתכוונים לשבור, לפחות בכל הנוגע לנו…
ממשיכים לטפס למעלה
בינתיים העלייה לא נגמרת. הטיפוס עובר בין הקרחונים רבמן (Rebmann) ורטצל (Ratzel), שבחושך איננו יכולים לראותם, במעלה מדרון תלול המכוסה בחלוקי אבנים. כמעט כל המטפסים שפגשנו כאן במהלך הטיפוס מגיעים ממדינות צפון אירופה (דנמרק, פינלנד, גרמניה), והקור לא עושה עליהם רושם מיוחד, מעבר לכך שנראה שהם הגיעו מצוידים כהלכה לקור וגם לגשם. עלינו הישראלים הקור כן עושה רושם, ואפילו רושם רב, ולכן הגענו מצוידים בהתאם, ורק ציוד הגשם שלנו לא מספק. כנראה בגלל שבחרנו בעונה בה לא אמורים להיות גשם או שלג, לקחנו פחות ברצינות את הציוד הזה, וחבל. בינתיים בדיוק עכשיו אספי צריך לחרבן ומנצל את אחת ההפסקות בטיפוס כדי ללכת להתבודד בצד. בררר... בקור הזה אני לא מקנא בו.
אנחנו ממשיכים לטפס בכיוון צפון מערב, ואט-אט מתחיל להפציע אור השמש ולהאיר את העולם. לשמש עצמה עוד ייקח זמן לעלות, אך כבר יש אור כזה שמאפשר לכבות את פנסי הראש ולהתחיל להתרשם מהנוף שמסביב. והנוף הוא נוף טרשי המאפיין את האזור הארקטי, שתפס את מקומו של המדבר האלפיני בו צעדנו ביומיים האחרונים, כשמרחוק ניתן כבר להבחין בקצה של קרחוני הפסגה הלבנים באזור נקודת סטלה.
אספי ויורי, ושמש בוקר שמפציעה מבעד לעננים
בולדרים בנתיב הטיפוס
קטע הטיפוס לנקודת סטלה (Stella Point), הפסגה הראשונה שעל טבעת לוע המכתש (גובה 5,756 מטר), נחשב לקטע הטיפוס הכי קשה ומאתגר, פיזית ונפשית, בעליה לפסגה, ואנחנו בהחלט מרגישים את זה; הקטע הזה דורש ממך לתת את כל מה שיש לך, ולא תמיד גם זה מספיק. בשלב הזה כמות החמצן באוויר היא פחות ממחצית הכמות הנמצאת בגובה פני הים, הלב עובד בכפול מאמץ, והשילוב של מאמץ פיזי קשה עם העדר חמצן הוא קטלני. אני עוצר בעליה מספר פעמים לקחת אוויר, וגלי שהולכת בצמוד לסיימון נראית לי גמורה, אבל לא מוותרת. גם ליורי ואספי לא קל, ואפשר לראות את זה עליהם. בסופו של מאמץ עילאי של כל אחד מאתנו, ואחרי כשבע וחצי שעות טיפוס מאז יצאנו בלילה, אנחנו מגיעים לנקודת סטלה! מסביבנו ענן אחד גדול, רמז לסופת השלג שתכף תתחיל, ויש רוח וקר, אך אנחנו שמחים בפסגה הראשונה שכבשנו ומתארגנים לצילום משותף, כשברקע השלט של נקודת סטלה.
נקודת סטלה (5,756 מטר)
ארבעתנו בנקודת סטלה (Stella Point)
בשלב הזה אומרים נסטו וסיימון לגלי שהיא לא תוכל להמשיך ולטפס לפסגת אהורו בגלל מצבה. גלי נאלצת לקבל את הדין, למרות שמאוד רצתה להגיע לפסגה. אי-אי-אי, זה ממש חבל שגלי לא תוכל להמשיך אתנו למעלה, רצינו להגיע לפסגה כולנו יחד, כפי שעשינו כל הדרך עד לפה. מאוחר יותר, כשיסתבר לה (ולנו) שהטיפוס מנקודת סטלה לפסגת הקילימנג'רו הרבה יותר קל מקטע הטיפוס שזה עתה השלמנו, היא תצטער על שאולי לא התעקשה מספיק להמשיך, חרף מצבה. נסטו וסיימון בודקים גם איתי, אולי לא אמשיך, אך נתקלים בעמדה חד-משמעית שאין לי כל כוונה לעצור כאן, להפך! הקרבה לפסגה מוסיפה לי אדרנלין והתלהבות, אני מרגיש ממש טוב, ואין מצב שלא אמשיך. סיימון לוקח את גלי והם מייד מתחילים לרדת חזרה למחנה הבסיס, ואילו יורי, אספי ואני, יחד עם נסטו ופיתה, ממשיכים לפסגה.
בדרך לפסגת אהורו, ברקע קרחוני הפסגה
