פרק 9 – אפשר להתחיל לחגוג!
יום שביעי לטיפוס – יום רביעי, 5.10.2016
היום יש לנו לרדת קצת יותר מ-2000 מטר (2,140 למען הדיוק) עד לשער מוואקה, וגם זו משימה לא פשוטה, ואתגר לברכיים של כל אחד מאתנו ושלי במיוחד. לאחר ארוחת הבוקר אנו אוספים את בגדינו, שנשארו רטובים מאז יום ההליכה בגשם והבוקר תלה אותם גבי על ענפי כמה עצים להתייבש בשמש, וסוף-סוף מרביתם יבשים, הגיע הזמן. לאחר אריזת התיקים אנו נותנים לסיימון את כל סכום הטיפים עליו סיכמנו והוא מעבירו לנסטו. ואז, לפני היציאה, מתקיים הטקס המסורתי כאשר כל הפורטרים, ובראשם נסטו וסיימון, שרים ורוקדים לנו את שיר הקילימנג'רו, שבו בולטות המילים קילימנג'רו (כמובן), ו'האקונה מטטה', הזכור לטוב מהסרט 'מלך האריות' ופירושו בסווהילית 'בלי דאגה', או 'אין בעיות'. 15 פורטרים בבגדים, מעילים וכובעים מכל הצבעים והסוגים שרים ורוקדים בהתלהבות, כשברקע פסגת הקילימנג'רו הלבנה הפורצת למעלה אל השמים הכחולים-מעוננים. איזה מרגש זה, שוב, ומחזק את תחושת ההישג על הדרך שעשינו כולנו יחד עד לכאן. עם גמר הריקוד מקריא נסטו לפי שמות ותפקידים את רשימת הטיפים שאנו נותנים להם, וכל שם או תפקיד מזכים את בעליהם במחיאות כפיים. את הטיפים שלו ושל סיימון הוא לא מקריא, וכשכמה פורטרים שואלים בכל זאת כמה הוא פוטר אותם בחיוך...
תמונה משותפת עם צוות הפורטרים
נסטו מקריא את רשימת הטיפים, משמאל סיימון (מעיל אדום)
בתשע בבוקר אנו יוצאים בדרכנו לתחתית ההר, ירידה של יותר מ-2000 מטר שתיקח לנו בסופו של דבר כ-5 שעות עד לנקודת הסיום בשער מוואקה. גלי, שסובלת מאז אתמול מבוהן דלוקה וציפורן בדרך לנשירה, ועכשיו גם מדלקת חריפה בדרכי השתן (שהתפרצה בשל הקושי הקיצוני שחווה גופה כולל התפוצצות נימים בכליות ודימום), הולכת בזהירות וסובלת בשקט ובגבורה, ורק צריכה כל כמה דקות להשתין בגלל הקושי להתאפק. וכך אנו צועדים כולנו יחד, יורי ואספי עם נסטו בראש ואחריהם גלי ואני וסיימון במאסף. הדרך היא ירידה אחת גדולה, ואת כולנו אופפת תוך כדי הליכה תחושה של הרגשה טובה, חרף כל הקשיים עשינו את זה! מזג האוויר היום מאיר לנו פניו ונותן לנו לראות גם הרבה שמים כחולים, ואני מרגיש כאילו ההר אומר לנו: "כל הדרך למעלה ניסיתי להקשות עליכם ולהעמידכם בניסיון, ולצורך כך גם גייסתי את מזג האוויר, את הגשם ואת השלג, אבל עכשיו, אחרי שהצלחתם להגיע למעלה, אני מברך אתכם ומבטיח להקל עליכם בדרככם למטה"....
מורידים שכבה, מתחיל להתחמם
אספי עולה על קצרים
במחנה מוואקה (3,100 מטר)
כשאנחנו מגיעים למחנה מוואקה (Mweka Camp), שנמצא בגובה 3,100, יורי ניגש עם נסטו למשרד המחנה כדי להסדיר את הזמנת רכב החילוץ של הפארק (עליה סיכמנו ערב קודם), שימתין לגלי במקום הכי גבוה אליו יוכל להגיע (כ-4-3 ק"מ לפני נקודת הסיום), וייקח אותה בנסיעה לנקודת הסיום, ובכך יקל עליה את מכאוביה. לאחר הפסקה קצרה במחנה מוואקה אנחנו ממשיכים בדרכנו למטה. הנוף חוזר להיות נוף של יער גשם, עם צמחייה סבוכה של עצים גבוהים שגזעי חלקם מכוסים באזוב ירקרק, וסביבם שיחים ירוקים ושרכים מכל סוג ומין. יורי ואספי מצליחים לראות בירידה שלושה קופים שחורים בגודל בינוני, כנראה קופי קולובוס, יושבים על עץ גבוה במרחק, אך כשגלי ואני מגיעים הם כבר לא שם. לאורך שביל הירידה ניתן לראות כל מיני פרחים קטנים ויפים; כשאני עוצר לצלם אחד הפרחים הקטנים והיפים האלה, אומר לי סיימון שזה Impassion Kilimanjaro ('אל תיגע בי' של הקילימנג'רו) שייחודו הוא שניתן למצוא אותו רק כאן, בקילימנג'רו. וואלה!
גלי ביער הגשם
ביער הגשם, בדרך למטה
הפרח הנדיר Impassion Kilimanjaro
בנקודת המפגש של שביל הירידה עם דרך עפר אנחנו עוצרים, לכאן אמור להגיע רכב החילוץ שייקח את גלי עד לשער הכניסה. לאחר שסיימון מוודא בטלפון שהרכב אכן יצא בדרכו אלינו, אני משאיר את גלי וסיימון לחכות לו ואני ממשיך בירידה, לאחר שיורי ואספי עם נסטו כבר הלכו קדימה. ציר הירידה כאן הוא כבר דרך עפר המתאימה גם לרכב ואני דוהר למטה. סיימון אמר שזה ייקח לי שעה לרדת והוא ישיג אותי בהמשך, ואני נחוש להראות לו שאני מגיע למטה הרבה יותר מהר. אחרי 7 ימים קשים ואינטנסיביים של הליכה וטיפוס יש הרגשה נהדרת, ותוך כדי ירידה אני מרשה לעצמי לשחרר כמה 'קריאות קרב אינדיאניות', בידיעה שאני לבד כאן ביער הגשם שסביבי ואף אחד לא שומע... רכב החילוץ שקודם עבר לידי בדרכו למעלה, יורד עכשיו חזרה עם גלי ואנו מנופפים אחד לשני לשלום. אני ממשיך בדהרה למטה, כשמרחוק מאחוריי אני כבר שומע את קול צעדיו של סיימון שיורד בעקבותיי. עוד מאמץ אחרון וזהו, אני כבר רואה מרחוק את השער מולי. כשאני מתקרב גלי, שכבר הגיעה למטה, מבקשת שאעצור כדי שתוכל לצלם אותי מניף למעלה את מקלות הטיפוס לתמונת ניצחון ואני עושה כבקשתה, אח, איזו הרגשה טובה!
תמונת הניצחון!
נרשמים במשרדי השמורה
יורי משתף בספר המטיילים
אנחנו הולכים להירשם בספר המטפסים במשרדי השמורה, ולאחר מכן יורדים לעשות צילומים אחרונים ליד שער הכניסה, בעת שנסטו וסיימון מסדירים עבורנו את התעודות המאשרות את הגעתנו לפסגות הקילימנג'רו. כשהם חוזרים הם מזמינים אותנו ללכת בעקבותיהם. אנחנו תוהים לאן זה, אך לא לזמן רב, כיוון שמאחורי מספר מבנים, בצד השער, ממתינים לנו הכיסאות ושולחן האוכל שליוו אותנו במשך 7 ימים ועליהם ארוחת סיום, 'פריסה' כהלכתה. וואו, איזו הפתעה! כמה מהפורטרים נמצאים כאן וכמובן גם גבי המסור והנאמן המגיש לנו את מנות ארוחת הסיום יחד עם בקבוק שמפניה, "ללא אלכהול!", ממהר נסטו להדגיש... כולנו מרימים כוסות לחיים, יחד עם נסטו וסיימון, ולאחר מכן אנו אוכלים מעט. יש צחוקים, וכיף, והרגשה נהדרת שעשינו את זה וזהו, זה הסתיים!
'לחיים!' בארוחת הסיום, 'פריסה' כהלכתה...
תמונת פרידה בשער מוואקה
פרידה מנסטו, המדריך הראשי
אחרי הארוחה אנחנו עולים על האוטובוס שממתין לנו ויוצאים למושי. לבקשתנו הרכב עוצר בדרך בחנות בה נוכל לקנות מעט מזכרות לנו ולילדים, וכאן אנו גם נפרדים מנסטו עם צילום משותף. מכאן אנו ממשיכים למלון סל סאלינרו בו התארחנו בלילה הראשון, ושוב פרידה נרגשת, הפעם מסיימון.
נפרדים מסיימון, עוזר המדריך
עכשיו אנחנו ממהרים למקלחות, ומיותר לתאר את הכיף של המקלחת אחרי שלא התקלחנו במשך 7 ימים, מאז יצאנו לטיפוס על ההר. שריריי הרגלים שלנו (שוקיים וירכיים) תפוסים לגמרי, וגלי יוזמת ויורי מארגן לנו מסאז' של שעה לכל אחד (חוץ מאספי שמסרב לעניין), שפשוט מציל את השרירים שלנו, איזה כיף של מסאז', פשוט מעולה, בחיים שלי לא עשיתי מסאז' כזה טוב! מזל שהם הסכימו לקבל אשראי כי נגמר לנו המזומן... מייד אחרי המסאז' ארוחת ערב, ולמרות שכבר למדנו שהאוכל כאן במלון הזה הוא על הפנים, הפיצה שהזמנו היא פשוט אכזבה גדולה. חבל, קיווינו שאולי הפיצה תעקוף את מגבלות המטבח, כי מה כבר אפשר לקלקל בפיצה?!? כן, אז מסתבר שיש לא מעט מה לקלקל. טוב, מחר כבר אנחנו עוזבים ואין טעם להמשיך ולקטר על הבישול כאן.
עכשיו נשאר לנו רק לארוז את כל הציוד לקראת מחר בבוקר וללכת לישון. יורי וגלי קיבלו (בטעות) סוויטה, עם חדר אורחים, והם חוגגים, ולאספי ולי נותר רק לקנא... כך או כך, אחרי שבוע באוהל סיירים קטן ודחוס, וקר, לילה על מיטה רחבה ונוחה בחדר ממוזג ועם מוזיקה טובה (וכמובן אי אפשר בלי 'Barbie Girl', השיר שנדבק אלינו כל המסע), זה בהחלט כיף בפני עצמו.
טוב, מחר מחכה לנו יום ספארי בפארק הלאומי ארושה (Arusha National Park) הסמוך, טרם שנעלה על המטוס חזרה לארץ, אך על כך ועל הפרידה (הנרגשת) מהר הקילימנג'רו בפרק הבא, המסיים את מסענו לפסגות הקילימנג'רו.
ברכב הספארי, לקראת הפרק האחרון
