6. לימה – שפע היסטורי ב'עיר המלכים'
טוב, היום אנחנו הולכים לגלות את לימה. אז נכון, לימה אינה מסבירת פנים במבט ראשון, כפי שחווינו אתמול כבר בנסיעה משדה התעופה, וחוץ מהצפיפות, הרעש והלכלוך גם מזג האוויר די מדכא, כאשר לאורך מרבית חודשי השנה העיר סובלת מערפל אפור (גָרוּאָה) המסתיר את השמש, ויחד עם זאת אנחנו יודעים שיש לעיר הזאת גם הרבה מה להציע. לא במקרה היא נבחרה ע"י אונסק"ו ב-1988 לאתר "מורשת תרבותית של האנושות", והיא עשתה זאת בזכות היותה "דוגמה יוצאת דופן לסוג בנייה, אדריכלות, טכנולוגיה והנוף המדגים שלבים משמעותיים בתזמור (ensemble) הכולל שלהם בשלבים משמעותיים בהיסטוריה של האנושות". אלפרדו פרז, סופר יליד פרו המתגורר היום בארה"ב, כתב לפני 20 שנה ('מסע אחר', 61) כי "מי שרוצה להבין את ההיסטוריה והתרבות של פרו חייב לבקר בלימה ולסייר במוזיאונים שלה, שהם הטובים במדינה, ובמרכז ההיסטורי של העיר עם הכיכרות, הכנסיות, והמנזרים", ואם אומר זאת סופר יליד פרו אז אנחנו המבקרים צריכים להקשיב. לכן היום, בעזרתה של גבריאלה, המדריכה הפרטית שלנו, ננסה לעשות את זה ולגלות לפחות חלק מצפונותיה וחמודותיה של העיר.
לימה 'עיר הגנים' (צילום: איציק גונן)
את הסיור אנחנו פותחים הבוקר בהצדעה לזכרו של מנהיג אמיתי ואהוב, שלנו, בביקור בפארק לזכרו של יצחק רבין (Parque Yitzhak Rabin) כאן ברובע מיראפלורס. פארק זה הוא חלק מרצועת פארקים מרשימה הנמתחת לאורך 6 מייל על המצוק שמעל קו החוף של האוקיאנוס השקט והקרויה El Malecon. אגב, שמה הנוסף של לימה שהחליף בעבר את השם 'עיר המלכים' הוא 'עיר הגנים' (The Garden City), לציון הבניינים, המונומנטים, הכיכרות והגנים שהדהימו ביופיים את המבקרים, ורצועת הפארקים כאן בהחלט לא מביישת את מוניטין הגנים!
פארק רבין נפתח ב-1998, ויש בו אנדרטה מעניינת לזכרו של רבין ושלט עם הביוגרפיה שלו יחד עם הכתובת: "שלום הוא השאיפה הגבוהה ביותר, העם היהודי". אני בטוח שתסכימו איתי שהנצחת ראש ממשלה ישראלי כאן בבירת פרו אינה דבר המובן מאליו, ויש כאן בהחלט אמירה חשובה לגבי יחסי פרו עם ישראל.
האנדרטה לזכרו של יצחק רבין בפארק שעל שמו בלימה, פרו (צילום: איציק גונן)
השלט הקבוע בסלע בתחתית האנדרטה (צילום: איציק גונן)
לאחר שיטוט קצר בפארק אנחנו נוסעים לכיוון המרכז ההיסטורי של לימה, יורדים מהרכב ומגיעים לפלאזה סן מרטין (Plaza San Martin). הכיכר הזאת היא אחת המרשימות בלימה, והיא חלק מהמרכז ההיסטורי של העיר. במרכז הכיכר ניצב פסל הברונזה של חוסה דה סן מרטין (Jose de San Martin), משחררה של פרו, כשהוא רוכב על סוסו במסעו בו חצה את הרי האנדים בדרכו לשחרור צ'ילה ופרו. הפסל הוא פרי עבודתו של הפסל הספרדי מריאנו בנליאור (Mariano Benlliure), שזכה בתחרות שנערכה לבחירת הפסל. הכיכר עם הפסל נחנכו ב-27.7.1921, כחלק מחגיגות מאה שנה לעצמאותה של פרו. סביב הכיכר היפה נמצאים בניינים בסגנון ניאו-קולוניאלי היוצרים מראה ארכיטקטוני אחיד, למרות שתהליך הבנייה היה ארוך ונמשך מ-1914 ועד 1945, ותמונת הכיכר כולה, עם הפסל, היא בסגנון הבארוק.
ממש כרגע מתקיים כאן אירוע פוליטי מקומי ובכיכר מסודרות שורות של כסאות שהולכים ונתפסים ע"י ותיקים וצעירים יותר שיש להם כנראה זמן בשעת בוקר זו. כולם ישובים בשקט, ממתינים להתחלה, כאשר במקום אחד אני רואה מצחצח נעליים המבריק את נעלי אחת הממתינות, וכל אלה יחד יוצרים מראה מעט סוריאליסטי…
פלזה סן מרטין בשעת אירוע פוליטי מקומי... (צילום: איציק גונן)
חוסה דה סן מרטין היה מצביא ומדינאי ארגנטינאי, מהדמויות הבולטות בתנועה לשחרור דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, ואף זכה לכינוי "המשחרר" (El Libertador). הוא החל את דרכו בצבא הספרדי (כבר בגיל 11) והגיע לדרגת קולונל, אך בהמשך עזב והצטרף לכוחות לשחרור אמריקה הדרומית. לאחר שחרור צ'ילה והבטחת עצמאותה כבש את חופי דרום פרו וניסה לשחררה בדרכים דיפלומטיות, אלא שהכתר הספרדי סרב להעניק לפרו עצמאות. המאבק הצבאי חודש וב-28.7.1921 נכנס סן מרטין עם צבאו ללימה הבירה והכריז על עצמאות פרו. הוא התמנה ל'מגן' המדינה (Protector del Peru), ועזב כשנה לאחר מכן, בעקבות 'סיכום' עם סימון בוליבאר (Simon Bolivar), המצביא המהולל הנחשב ל'אבי האומה' במדינות רבות בדרום אמריקה, ובוליבאר הוא זה שהשלים את כיבושה הסופי של פרו.
האנדרטה לזכרו של סן מרטין במרכז הכיכר הקרויה על שמו (צילום: איציק גונן)
מכיכר סן מרטין אנחנו צועדים לפלזה מאיור (Plaza Mayor), שבעבר נקראה פלזה דה ארמאס (Plaza de Armas). בין שתי הכיכרות מקשרת סמטת האיחוד, מדרחוב יפה והומה שלאורכו חנויות רבות, חירון דה לה אוניון (Jiron de la Union). מאוד נעים ללכת עכשיו במדרחוב היפה והמרווח הזה, בליבו של המרכז ההיסטורי של לימה, ולהאזין לגבריאלה מספרת על החיים כאן בעיר. גבריאלה מדריכה רצינית, עניינית, מנוסה, בשנות החמישים לחייה, לבושה בהידור קל והאנגלית שלה בסדר. כשאנחנו אומרים לה שצריך לשתות משהו, היא עוצרת לנו בדוכן למיצים ושם סוחטים לנו מיץ תפוזים טרי ומרווה…
המדרחוב ההומה חירון דה לה אוניון (צילום: איציק גונן)
פלזה מאיור (פלזה דה ארמאס) (צילום: איציק גונן)
פלזה מאיור נחשבת כ'מקום הולדתה' של העיר לימה. הכיכר, ששופצה לאחרונה ב-1997, ניצבת בלב המרכז ההיסטורי של לימה, מוקפת בבנייני השלטון והכנסייה. ראש וראשון להם הוא ארמון הממשל (פאלאסיו דה גוֹביֶרנו – Palacio de Gobierno). ארמון הממשל נבנה ב-1535 ע"י פרנסיסקו פיזארו, מייסד העיר לימה, ושימש כביתו. כאן גם מצא פיזארו את מותו כשנרצח ע"י תומכי יריבו דייגו דה אלמאגרו (Diego de Almagro), אותו הוציא פיזארו להורג 3 שנים קודם. לאחר רצח פיזארו הוכתר בנו הצעיר של אלמאגרו כמושל החדש של פרו, אך נרצח כשנה לאחר מכן... פיזארו עצמו קבור בבניין הקתדרלה הסמוך, אותו הוא גם תכנן, בתוך סרקופג מרשים.
מאז ימי פיזארו הורחב הארמון ושופץ פעמים רבות, וכיום הוא משרת את ממשלת פרו ומשמש כמקום המגורים הרשמי של נשיא פרו. מדי יום בשעה 11:30 מתקיים כאן טקס החלפת משמרות נחמד, ללמדך שהמקום אינו נופל בחשיבותו מארמונות ובנייני פרלמנט אחרים בעולם בהם מתקיימים טקסים כאלה.
פרנסיסקו פיסארו בעת הקמתה של לימה (צילום: וויקיפדיה)
ארמון הממשל (Palacio de Gobierno) (צילום: איציק גונן)
הקתדרלה של לימה (cathedral of Lima) נמצאת בצד המזרחי של הכיכר. בנייתה של הקתדרלה המקורית החלה ב-1535, כאשר פיזארו עצמו מניח את אבן הפינה. הקתדרלה, הכוללת מספר כנסיות/קאפלות נהרסה ברעידות אדמה מספר פעמים (האחרונות שבהן ב-1746, ו-1940), ושופצה או נבנתה כל פעם מחדש. ליד הקתדרלה נמצא ארמון הארכיבישוף של לימה החדש יחסית (1924), המעוטר בגזוזטרות חומות ומרשימות, מאפיין בולט של הארכיטקטורה בתקופה הקולוניאלית. מצידה המערבי של הכיכר נמצא המבנה היפהפה של ארמון העירייה של לימה עם הקשתות והגזוזטרות (1945), ומשלימים את התמונה מבנים נוספים בעלי חשיבות בפני עצמם, אם כי פחותה מאלה שתיארתי כאן. החלק העתיק ביותר בכיכר, חשוב לציין, היא מזרקת הנחושת המרשימה, אשר הוצבה כאן ב-1650.
הקתדרלה של לימה בפלזה מאיור (צילום: איציק גונן)
בלוק אחד צפונית מזרחית לפלאזה מאיור ניצב לו מונָסטֶריוֹ דה סן פרנציסקו (Monastery of San Francisco), המקום אולי המסקרן והמסתורי בעיר, הכולל מקדש, מנזר (שכבר אינו פעיל) ושתי כנסיות. המקום נבנה בין השנים 1774-1673, ושרד כמה רעידות אדמה עד שניזוק ברעידה של 1970. המקום נחשב לאחד האתרים שנשתמרו בצורה מרשימה מהתקופה הקולוניאלית המוקדמת, ורובו שוחזר תוך נאמנות לסגנון המקורי, בארוק עם השפעות מוריות (ערביות). ב-1943 נתגלו במקום קטקומבות (מערות קבורה) ובהן עצמות וגולגלות של עשרות אלפי אנשים (70-25 אלף) שנקברו כאן עד 1808, שאז נפתח בית הקברות שמחוץ לעיר. נראה כי מהקטקומבות הובילו מעברים סודיים לקתדרלה ולמקום מושבו של בית הדין של האינקוויזיציה. במנזר יש ספרייה גדולה ובה יותר מ-25,000 טקסטים עתיקים, כולל עותק של התנ"ך מ-1571/2 שהודפס באנטוורפן. ומי שרוצה לראות את כל זה, כולל החצר הפנימית וציורי הקיר חייב להיכנס בסיור מודרך!
מה אגיד לכם, במהלך ההסתובבות שלנו במרכז ההיסטורי של לימה, מפלאזה סן מרטין ועד לפלאזה מאיור ולמונסטריו דה סן פרנציסקו, חשבתי לעצמי, וגם אמרתי לגבריאלה, כי מרכז העיר הזה באמת מרשים מאוד, ולא לחינם זכה בתואר "אתר מורשת תרבותית של האנושות".
מונסטריו דה סן פרנציסקו (צילום: איציק גונן)
ובעניין אחר, החוק פה מאוד בולט, ובכל מקום ניתן לראות שוטרים, ברגל, על סוסים, חלקם חמושים בקלצ'ניקובים ואחרים באקדחים, בקיצור, שומרים עלינו (או מפנינו?)... בינתיים אנחנו עוצרים להפוגה במין שוק מקורה כזה, מקום נחמד להסתובב בו אחרי כל הכובד הזה של בנייני הממשל וכל זה. יש כאן גם מסעדות וחנויות גדולות יותר, אך את עיקר העבודה עושות המוכרות בדוכנים שמנסות לשכנע אותנו ואת המבקרים האחרים לקנות. תמונותיו של צ'ה מככבות גם כאן (אני מצרף דוגמית, כדי שתבינו את הרעיון), אבל בסך הכל מקום נחמד לשתות, לאכול משהו ולהמשיך.
פסאז' קניות מקורה (צילום: איציק גונן)
דוכנים בפסאז', כולל צ'ה ידידנו (צילום: איציק גונן)
אחרי עוד כמה עצירות בדרך אנחנו מגיעים למוזיאון הזהב של פרו (Museo de Ora del Peru), הכולל באותו בניין גם את מוזיאון הזהב וגם את מוזיאון הנשק, צירוף מעניין. אלפרדו פרז כתב בזכות המוזיאונים של לימה, ואנחנו בחרנו מוזיאון אחד מתוכם, בזמן הקצר שעמד לרשותנו. מוזיאון הזהב שוכן במרתף ענק ויש בו אלפי פריטים עשויים זהב, ועבודות אמנות עשויות כסף ואבנים יקרות. הזהב, אותו כינו בני האינקה "זיעת השמש", נאסף בארמונות המלכים ובמקדשי האלים (כ-170 טון זהב מדי שנה!). חשוב לומר כי בני האינקה לא התייחסו לזהב כאל מתכת יקרה, והזהב קיבל בעיניהם ערך רק כאשר עובד לחפצי אמנות אותם אנו רואים במוזיאון כמו פסלונים, כלי פולחן ועיטורים למקדשים, תכשיטים וקישוטי קבורה, וגם בגדים בהם משובצות לוחיות זהב ושטיחים בהם רקומות בחוטי זהב דמויות של עופות ובעלי חיים אחרים. אגב, ישנן עדויות לכך שמלאכת הצורפות באמריקה הדרומית הגיעה לרמה גבוהה כבר במאה ה-12 לפנה"ס, ובני האינקה למדו את מלאכת כריית הזהב ואמנות הצורפות מבני ממלכת הצ'ימו שקדמו להם. חלק גדול מהמוצגים במוזיאון הם אכן מהתקופה שקדמה לתקופת האינקה.
מסכה מקושטת עשויה זהב ואבנים יקרות (צילום: איציק גונן)
מוזיאון הנשק, הנחשב לאחד ממוזיאוני הנשק הטובים בעולם, שוכן בקומה העליונה של הבניין, וכאן ניתן לראות כ-20,000 כלי נשק לסוגיהם השונים, המכסים תקופה של 3300 שנה, ממקומות שונים בעולם. ניתן למצוא כאן כלי נשק פשוטים כמו חניתות ואבני קלע, ועד לתותחים, ויחד אתם גם חליפות משוריינות ללוחמים ששמשו את האבירים באירופה, אוכפים ומגינים. כל המוצגים בשני המוזיאונים שייכים לאוספו הפרטי של מיגואל מוג'יקה גאלו (Miguel Mujica Gallo), איש עסקים יליד לימה ואספן בלתי נלאה. כל הפריטים שאסף במהלך חייו נתרמו על ידו לממשלת פרו.
טוב, אנחנו כבר גמורים אחרי יום מתיש של הסתובבות בבירת פרו. זה הזמן להיפרד מגבריאלה אחרי שסיבו, שנקבע כבנקאי שלנו (בשכנוע של אמנון ושלי), נותן לה את התשר עבור הדרכתה. זה הזמן ללכת לאכול משהו ולהתכונן למחר. לימה הבירה - 'עיר המלכים' ו'עיר הגנים' היתה בהחלט פתיחה ראויה וחשובה למסענו בפרו ובוליביה, אבל מחר מתחילה ההרפתקה האמיתית, כאשר נטוס לג'ונגל האמאזוני בפוארטו מלדונאדו, ומשם לקוסקו וליהלום שבכתר: מאצ'ו-פיצ'ו!
אנחנו במאצ'ו פיצ'ו, מתאבן ראשון...
