יום 26 | 06/11/26 | ישו הרעב ופירמידה באמצע השכונה
בעצם הגענו לפרו אתמול, אבל זה היה יום מעבר, אז אין הרבה מה לספר. חוץ מתהלוכת יום הארטיזנים בקיטו, שנפלנו עליה במקרה רגע לפני שנפרדנו מאקוודור.
ב־5 בנובמבר מציינים באקוודור את יום בעלי המלאכה, להכרה בתרומתם לכלכלה ולתרבות המקומית. עכשיו גם ברור למה במצעד הופיעו, לצד להקות מחול ונגנים, אפילו טכנאי שיניים. גם שיניים הן מלאכת מחשבת, כנראה. משעשע.
הגענו ללימה בערב, לדירת Airbnb במירפלורס, אחד הרבעים המבוססים של העיר. הדירה מקסימה, השכונה גם, ואנחנו שמחים. בעיקר כי קנינו ירקות טריים וגבינות רכות לארוחת הבוקר.
עוד חביתה ואני צורח.
מחתולי מירפלורס לרובע ההיסטורי
הבוקר, אחרי ארוחת בוקר ישראלית כמו שצריך, אנחנו יוצאים לסיור עם חורחה, המדריך של FWT Lima. הוא פוגש אותנו ליד פארק קנדי, פארק מלא חתולי רחוב מפונקים. יש כאן בתים לחתולים, עמדות האכלה, ונראה שהחתולים כאן הם כמו אריות הים בפוארטו בקריסו מורנו: השליטים הבלתי מעורערים. של הגן לפחות.
אנחנו נוסעים עם חורחה לרובע ההיסטורי של לימה במטרופוליטנו - מערכת האוטובוסים המהירים של לימה. הנסיעה עולה לנו 3.20 סול לאדם. התשלום נעשה בכרטיס נטען; מחיר הכרטיס עצמו (4 סול) נפרד ממחיר הנסיעה. בנובמבר 2026 1 סול =~ 1 שקל.
טיפ: המטרופוליטנו הוא דרך נוחה ויעילה להגיע ממירפלורס למרכז ההיסטורי. האוטובוסים נוסעים בנתיבים ייעודיים וכך עוקפים חלק גדול מהפקקים הנוראים של לימה. צריך להצטייד בכרטיס נטען ולטעון אותו בתחנה.
הסיור שלנו עובר בין כנסיות, בתי מידות, תיאטראות וכיכרות. חורחה מספק הסברים, ואנחנו מנסים לזכור מי הקדוש, מי הגיבור הלאומי ומי פשוט היה עשיר מספיק כדי לבנות לעצמו בית ענק.
בזיליקת לה מרסד - La Merced
כנסייה בעלת חזית בארוקית עמוסת גילופים ועמודים מסולסלים. כמו מבנים רבים בלימה, היא נפגעה ברעידות אדמה ונבנתה מחדש. החזית המפוארת היא תוצר של השיקום שלאחר רעידת האדמה של 1687.
בית מיגל גראו - Casa Grau
ביתו של האדמירל מיגל גראו, אחד הגיבורים הלאומיים הנערצים בפרו. הוא התגורר כאן עם משפחתו מ־1867 ועד שיצא למלחמת האוקיינוס השקט ב־1879, ממנה לא שב. היום פועל במקום מוזיאון המוקדש לו. עוד מעט יתברר שבסיור הזה אי אפשר להתרחק יותר מדי מהמלחמה ההיא.
תיאטרון מנואל אסנסיו סגורה - Teatro Manuel Ascencio Segura
מאחורי התיאטרון הוותיק מסתתרת מסורת של מופעים באותו אתר מראשית המאה ה־17. המבנה הנוכחי נחנך ב־1909, ושמו מנציח מחזאי פרואני. כלומר, הבניין עתיק פחות מהמסורת שהוא ממשיך.
התיאטרון העירוני - Teatro Municipal
התיאטרון ה״חדש״ נחנך ב־1920 בשם תיאטרון פוררו, וב־1929 נרכש בידי העירייה וקיבל את שמו הנוכחי. חדש זה עניין יחסי, במיוחד בעיר שבה גם התיאטראות כבר עברו את גיל מאה.
קאסה אוסמבלה - Casa de Osambela
בית מידות מסוף התקופה הקולוניאלית, עם חזית רחבה וחמש מרפסות עץ סגורות, מהסוג שמעניק לרחובות לימה כל כך הרבה אופי. בית שמבהיר היטב שבעליו לא נאלצו להתפשר על דירת שני חדרים. כיום זה מוזיאון.
בזיליקת ומנזר סנטו דומינגו - Santo Domingo
אחד המרכזים הדתיים החשובים בעיר, שבו שמורים שרידים של הקדושים הפרואנים רוזה מלימה, מרטין דה פורס וחואן מסיאס. כאן גם החלה לפעול אוניברסיטת סן מרקוס בשנת 1551. קדושים, השכלה והיסטוריה במתחם אחד.
הכיכר המרכזית - Plaza Mayor
נקראת גם Plaza de Armas, והיא הלב ההיסטורי של לימה מאז ייסוד העיר הספרדית ב־1535. כאן הוכרזה עצמאות פרו ב־1821, וסביבה מרוכזים מוקדי השלטון והדת: ארמון הממשלה, הקתדרלה, ארמון הארכיבישוף ובית העירייה.
הקתדרלה של לימה
ראשיתה בכנסייה שהוקמה עם ייסוד העיר ב־1535. מאז היא הורחבה, נפגעה ברעידות אדמה ושוקמה שוב ושוב, ולכן היא משלבת כמה סגנונות אדריכליים. בתוכה נמצא גם קברו של פרנסיסקו פיסארו, הכובש הספרדי ומייסד לימה הקולוניאלית.
בית העירייה - Palacio Municipal
למרות המראה ההיסטורי והמרפסות המסורתיות, המבנה הנוכחי נחנך ב־1944, לאחר שהקודם נפגע בשריפה. עוד תזכורת לכך שבלימה, ״נראה קולוניאלי״ לא בהכרח אומר ״שרד מאז הספרדים״.
היסטוריה, קדושים ומה אוכלים בצהריים
חורחה שופע ידע היסטורי, דתי, תרבותי וקולינרי. הוא מדבר ארוכות על מלחמת האוקיינוס השקט, שהחלה ב־1879 בעקבות הסכסוך בין צ׳ילה לבוליביה. פרו, שהייתה קשורה לבוליביה בברית הגנה, נגררה גם היא למלחמה. הצבא הצ׳יליאני כבש את לימה בינואר 1881; פרו חתמה על הסכם שלום ב־1883, ובוליביה על שביתת נשק ב־1884.
לחורחה יש הרבה מה להגיד על הצ׳יליאנים, על כיבוש לימה ועל ההרס שהותירה המלחמה. לפי האופן שבו הוא מדבר, מבחינתו זה לא קרה לפני כמעט מאה וחמישים שנה.
אבל חורחה כנראה גם ממש אוהב לאכול.
הוא מתאר את המנות הפרואניות המסורתיות בפירוט כזה, שאנחנו די בטוחים שהוא מצליח לעשות את עצמו רעב. מסתבר שהסצנה הקולינרית בפרו, ובלימה בעיקר, היא עולם שלם. והיא ממש לא מסתכמת בסביצ׳ה. נרחיב בסיור הקולינריה שאנחנו מתכננים בהמשך הביקור בלימה.
בשלב מסוים התחלתי לקרוא לו ״ישו הרעב״, כי הוא כל הזמן מדבר על קדושים נוצריים ואוכל.
אחרי שנפרדנו מחורחה הלכנו, בהמלצתו, לאכול צהריים באחד המקומות שנראו מיועדים למקומיים בלבד. היינו הזרים היחידים במקום. אכלנו ארוחה שכוללת מנה ראשונה, מנה עיקרית, שתייה וקינוח - ב־17 סול.
טעים, טרי וזול. זו הדרך לאכול בלימה.
טיפ: חפשו מסעדות מקומיות שמציעות Menú del día- תפריט צהריים קבוע. במקרה שלנו, ההמלצה של חורחה התבררה כמצוינת. כנראה כדאי לסמוך על מדריך שמקדיש לאוכל לפחות אותה תשומת לב שהוא מקדיש לקדושים.
פירמידה באמצע מירפלורס
לקראת הערב אנחנו יוצאים שוב ברגל מהדירה, הפעם אל Huaca Pucllana - ואקה פוקיאנה, אתר ארכיאולוגי שנמצא ממש בלב שכונת מירפלורס.
בין הרחובות והבניינים מסתתר מרכז טקסי עצום של תרבות לימה, שנבנה בעיקר בין השנים 450-650 לספירה, הרבה לפני תקופת האינקה. מאות שנים אחר כך השתמשו בני תרבות הווארי בראש הפירמידה כמקום קבורה לבני האליטה שלהם. בקיצור, גם לפני שהיו כאן דירות Airbnb, האזור היה מבוקש.
לפי שעות הביקור שמפרסם משרד התרבות, האתר פתוח ביום מ־09:00 עד 17:00, בימים רביעי עד שני. ביקורי הערב מתקיימים בימים רביעי עד ראשון, מ־18:45 עד 21:00, למעט יום ראשון הראשון בחודש. הכניסה עולה 15 סול ביום ו־17 סול בערב. לנו, הזקנים חסרי המנוח, נתנו 50% הנחה. הרווחנו 😎
הביקור הוא בסיור מודרך, והאתר עדיין נמצא בחפירה ובמחקר. הסיור שלנו התנהל בספרדית ובאנגלית במקביל. לפי מה שהבנו, זה לא תמיד כך, ולפעמים צריך להמתין קצת לסיור באנגלית.
המקום מדהים!!!
פירמידה מדורגת ענקית, בנויה מאינספור לבנים קטנות של אדמה לא שרופה, שהוכנו ביד והונחו בצורה אנכית, כמו ספרים על מדף. כך נבנו קירות, רחבות, מעברים ורמפות, ובשלבים שונים מילאו חללים ישנים ובנו מעליהם מחדש.
לפי ההסבר בסיור, סידור הלבנים והמרווחים ביניהן גם סייעו למבנה להתמודד עם רעידות אדמה.
תחשבו על מבנה בגודל הזה, שהוקם ברובו לפני כ־1,500 שנה, לבנה אחרי לבנה, בעבודת יד.
מדהים כבר אמרנו?
אמנם הפירמידה הגדולה בגיזה מצחקקת עכשיו, אבל זה שיש דברים יותר משוגעים בעולם לא הופך את הפירמידה בוואקה פוקיאנה לפחות משוגעת.
טיפ: הביקור בערב ממש מוסיף לחוויה. הפירמידה המוארת יפהפייה, והמפגש בין המבנה העתיק לבנייני השכונה שסביבו מרשים במיוחד.
המדריכה שלנו, שעשתה עבודה יפה בשתי שפות, מעריכה שחשיפת האתר כולו - יש עוד חלק גדול שמכוסה בעפר - תיקח כעשרים שנה נוספות.
כנראה נצטרך לחזור. נהיה אז זקנים עוד יותר חסרי מנוח.
אהבנו!!
חוזרים לדירה לארוחת ערב ביתית.
לילה טוב מלימה. אנחנו בפרו🇵🇪
יום 27 - 07/11/2026
מוזיאון לארקו - זהב, חימר ובלי צנזורה
את הבוקר אנחנו מתחילים במוזיאון לארקו (Museo Larco), וכבר אפשר לתת ספוילר: מוזיאון מדהים. אם צריך לבחור מוזיאון אחד בלבד בלימה, מבחינתנו זה המקום. איזה ביקור מעולה!
המוזיאון נמצא ברובע פואבלו ליברה, באחוזה יפהפייה מהמאה ה־18, מוקפת גנים מטופחים. הוא נוסד בשנת 1926 בידי רפאל לארקו הוילה, מחלוצי הארכיאולוגיה הפרואנית. כלומר, אנחנו מבקרים בו בדיוק בשנת המאה שלו. האוסף כולל כ־45 אלף פריטים, ומציג עולם עשיר של תרבויות שהתקיימו בפרו לפני בוא הספרדים.
כשחושבים על פרו, בדרך כלל חושבים מיד על האינקה. כאן מקבלים פרופורציות: הרבה לפני האינקה התקיימו באזור תרבויות שיצרו כלי חרס מופלאים, אריגים מורכבים ועבודות מתכת שקשה להאמין שנעשו בטכנולוגיות של התקופה. בין המוצגים עולים שוב ושוב הקשרים בין שלטון לדת, בין חקלאות לפולחן, ובין החיים למוות.
קשה לבחור מתוך כל העושר הזה, אבל הנה שש תחנות שנותנות מושג:
כלי הדיוקן של תרבות המוצ׳ה הם כלי חרס בצורת ראשים אנושיים, עם פנים מפורטות להפליא. האף, השפתיים, הקמטים והבעות הפנים נותנים תחושה שמדובר באנשים שאפשר ממש לפגוש. ואכן, רבים מהדיוקנאות מתארים דמויות מהאליטה של התקופה, ולעיתים אותו אדם תואר בשלבים שונים בחייו. אחד הכלים, עם כיסוי ראש בדמות ציפור, היה מתנה שקיבל מייסד המוזיאון מאביו - וממנו התחיל האוסף כולו. מתנה אחת, 45 אלף פריטים בהמשך. יש תחביבים שיוצאים משליטה... 😄
אריג הקבורה של תרבות פאראקאס מזכיר כמה אמנות יכולה להיכנס לתוך פיסת בד. רקמה בצבעי אדום, צהוב וירוק מתארת יצור מיתולוגי שמשלב מאפיינים של חתול, ציפור ונחש. לפי הסבר המוזיאון, השילוב מחבר בין העולם הארצי, השמימי והתחתון. אריגים כאלה עטפו את המתים, והיובש המדברי של החוף הדרומי סייע לשמר אותם במשך אלפי שנים. לראות עבודת טקסטיל עדינה כל כך, ששרדה זמן רב כל כך, זה די בלתי נתפס.
כלי החרס המתאר את טקס הקורבן של המוצ׳ה הוא סיפור שלם שמצויר על כלי אחד. מופיעים בו לוחמים שבויים, הקרבת קורבן והגשת גביע לאלים. הפרטים קטנים, אבל המשמעות עצומה: לפי פרשנות המוזיאון, הטקס קשור כנראה למחזור החקלאי ולהגעת הגשמים. תזכורת לכך שמאחורי החפצים היפים התקיים גם עולם קשוח, שבו הבטחת המשך החיים הייתה כרוכה לעיתים בהקרבת חיים.
כלי הזהב והכסף של תרבות הצ׳ימו מרשים גם ביופי וגם בטכנולוגיה. הוא נראה כאילו חיברו בו זהב וכסף, אבל למעשה נוצר מסגסוגת אחת של נחושת, כסף וזהב, ובעזרת טיפול בפני השטח התקבלו שני הגוונים. לפי הסבר המוזיאון, הזהב והכסף מייצגים כוחות משלימים: שמש וירח, יום ולילה, זכר ונקבה. בקיצור, גם מטלורגיה מתוחכמת וגם תפיסת עולם, בתוך כלי אחד.
צרור הקבורה של תרבות הווארי הוא אחד המוצגים האנושיים והנוגעים ללב באוסף. בתוכו גופת ילד, עטופה בבדים ומעוטרת בבגד, במסכת קבורה ובכיסוי ראש. ההשקעה בהכנת הצרור משקפת תפיסה שלפיה המוות היה מעבר לצורת קיום אחרת, והנפטר נזקק להכנה למסע הזה. מאחורי התצוגה הארכיאולוגית נמצאים פתאום אדם ומשפחה, שחיו כאן לפני מאות רבות של שנים.
ואז מגיעים למערכת לבוש הזהב של שליט צ׳ימו: כתר, קישוט חזה, עיטורי כתפיים וקישוטי אוזניים, שיוצרים יחד הופעה שקשה להתעלם ממנה. העיטורים דמויי הנוצות קושרים את השליט לעולם הציפורים ולשמש. סימני השימוש מלמדים שהמערכת נלבשה בטקסים לפני שהונחה בקבר. לפי המוזיאון, זו מערכת לבוש הזהב השלמה היחידה של תרבות הצ׳ימו המוכרת כיום באוספים ובמוזיאונים. אחרי שרואים אותה, המילה ״תכשיטים״ נשמעת קצת צנועה מדי.
ואז נכנסים למחסן. כן, למחסן.
בדרך כלל במוזיאון רואים את הפריטים שנבחרו לתצוגה, ומה שמאחורי הקלעים נשאר מאחורי הקלעים. בלארקו פותחים גם את המחסן למבקרים.
וזה מטורף.
שורות על שורות של מדפים עמוסים בכלי חרס. ראשים, בעלי חיים, דמויות וכלים, עוד ועוד ועוד. במחסנים הפתוחים יש כ־30 אלף פריטי קרמיקה מקוטלגים. שלושים אלף! לרגע קשה להחליט אם להתעכב על פריט אחד או פשוט לנסות לקלוט את הכמות. דווקא הצפיפות הזאת נותנת תחושה של היקף האוסף, ושל העושר היצירתי של האנשים שיצרו אותו.
יש משהו נהדר באפשרות להיכנס למקום שבמוזיאונים אחרים נשאר בדרך כלל סגור. כאן המחסן עצמו הוא אחת האטרקציות הגדולות של הביקור.
הגלריה האירוטית - ״מטורף״ זו מילה עדינה
וכמובן, הגלריה האירוטית.
טוב. כאן באמת צריך לעדכן את אוצר המילים 😂
כלי חרס שמתארים איברי מין, זוגות במגוון תנוחות ופעילות מינית מפורשת לגמרי. שום דבר לא נשאר ברמת הרמז. קשה להישאר אדישים מול הישירות של היצירות האלה, ובמיוחד מול העובדה שהן נוצרו מאות רבות של שנים לפני שמישהו חשב על כפתור ״תוכן רגיש״.
אבל ככל שקוראים את ההסברים, מתברר עד כמה התצוגה קשורה לנושאים שעוברים לאורך המוזיאון כולו: פריון, התחדשות והמשכיות החיים. המוזיאון מציג את המיניות כחלק מהכוחות שמאפשרים לעולם להמשיך להתקיים. גם דמויות של אבות קדומים מהעולם התחתון מופיעות בהקשר של כוח מפרה - חיבור מפתיע בין מוות ליצירת חיים.
ועדיין, גם אחרי ההסברים המלומדים, נשאר הרגע שבו עומדים מול עוד כלי חרס ואומרים: רגע, הם באמת עשו את זה בחימר?!
מוזיאון מדהים. יפה, מרתק, מפתיע, ולפעמים גם משאיר אתכם עם פה פתוח. אם יש לכם זמן למוזיאון אחד בלימה - לכו ללארקו.
טיפ: נכון לנובמבר 2026, המוזיאון פתוח מדי יום, כולל חגים, בשעות 09:00-19:00. מחיר הכניסה הרגיל הוא 50 סול, ולבני 60 ומעלה 35 סול - יש גם יתרונות לגיל שלנו 😉. לקבלת ההנחה צריך להציג מסמך מזהה. הייתי מקדיש לביקור לפחות שעתיים-שלוש, כדי להשאיר זמן גם למחסן ולגלריה האירוטית. פרטים וכרטיסים באתר המוזיאון.
בראנקו - קצת בוהמה מול האוקיינוס
אחרי המוזיאון החלטנו לנסוע לבראנקו (Barranco), השכונה ה״היפסטרית״ של לימה. זה הרובע הבוהמייני והאמנותי של העיר, עם בתים היסטוריים, גלריות, ציורי קיר ומסורת של מוזיקה ושירה. היום מצטרפים לכל אלה בתי קפה, מסעדות קטנות ובארים, והמון סיבות פשוט להסתובב ברגל.
התחלנו בכיכר העירייה (Parque Municipal de Barranco), עם הגן היפהפה שבה, ומשם המשכנו לגשר האנחות (Puente de los Suspiros). גשר עץ קטן שהפך לאחד הסמלים של השכונה. לפי המסורת המקומית, השם קשור לאנחות של אוהבים ולסיפורי אהבה שהמקום היה להם תפאורה. יש גם אגדות על אהבה נכזבת, כך שכנראה לא כל האנחות כאן היו מאושר. הזמרת והיוצרת הפרואנית צ׳בוקה גרנדה סייעה לפרסם את השם בשיר שהקדישה לגשר ב־1960.
הסתובבנו קצת בשוק האמנים La Feria Unión de Barranco, והצלחנו לצאת בלי לקנות כלום 🥲. משם ירדנו לתצפית על חוף האוקיינוס, מהמירדור שבקצה הטיילת.
שכונה נחמדה, בראנקו. המון מסעדות קטנות, בארים ובתי קפה, ואווירה נעימה של סוף שבוע. היום שבת, והרחובות מלאים בעיקר במקומיים. כיף להסתובב במקום שבו גם תושבי העיר יצאו פשוט ליהנות מהיום.
צ׳יפה - סין פוגשת את פרו, ובגדול
לארוחת צהריים זריזה נכנסנו לצ׳יפה מקומית בשם Chifa Hong Fu. לקחנו תפריט צהריים של צ׳אופה (Chaufa), אורז מוקפץ בסגנון הסיני־פרואני, עם וון טון, ב־18 סול.
צ׳יפה היא הכינוי למטבח הסיני־פרואני וגם למסעדות שמגישות אותו. המטבח הזה צמח מתוך המפגש בין המהגרים הסינים לפרו לבין חומרי הגלם והטעמים המקומיים, והפך לחלק בלתי נפרד מהאוכל הפרואני. מקובל לייחס את השם לביטוי הסיני ״צ׳י פאן״ - לאכול, או מילולית ״לאכול אורז״. בהחלט שם מתאים למה שהיה לנו בצלחת.
טיפ: זהירות, המנות ענקיות! כדאי להסתכל על מה שמגיע לשולחנות ליד לפני שמזמינים בהתלהבות 🍲🍚🍛
מבצע תספורת - שתי אוזניים נכנסו, שתיים יצאו
בטיול ארוך כמו שלנו צריך גם תחזוקה, והיום תורי להסתפר 💇.
לכאורה, עניין פשוט. אבל כמי שלא החליף ספר למעלה משלושים שנה, זה כבר אירוע. ואם מוסיפים למשוואה את העובדה שכל העסק מתנהל בספרדית, רמת המתח עולה עוד קצת. הספרים בלימה, מסתבר, לא ממש זקוקים לאנגלית.
שעה על כיסא, כשספרית צעירה מתרוצצת סביבך עם כלים חדים ושואלת שאלות בספרדית, היא מבחן לא קטן לאמון בבני אדם. במיוחד כשהתשובה שלך עלולה להשפיע על מה שיישאר לך על הראש.
לשמחתי, אני יכול להכריז על הצלחה 👏🏻👏🏻👏🏻
יצאתי עם תספורת ממש טובה, זקן מסודר כמו שלא היה אף פעם, ושתי אוזניים שלמות.
סליחה, איציק. מבטיח לחזור להסתפר אצלך כשנשוב ארצה 😄
גן קנדי - כולם רוקדים אפילו החתולים
תוכניות אחר הצהריים התבטלו בגלל רגל שהתעקמה. שלי, כמובן. אז הלכנו לאיטנו לגן קנדי (Parque Kennedy). כן, הגן של החתולים.
מסתבר שבסופי שבוע יש כאן חגיגה של ממש. בקצה אחד של הגן פועל שוק אמנים, עם כל מיני פיצ׳יפקעס ממש חמודים. במרכז הגן יש רחבת ריקודים שקועה, ובתוכה כמה עשרות זוגות מחוללים לצלילי מוזיקת דיסקו שמשמיע די־ג׳יי חביב. יש כאן די הרבה זוגות בגילנו, אבל הרגל לא מאפשרת להצטרף. תירוץ מעולה 😊.
בצד השני של הגן מתקיימת תערוכת ציורים. כמה עשרות ציירים מקומיים מציעים למכירה את עבודותיהם, וחלק מהעבודות ממש יפות.
ובין כל האירועים האלה, שמושכים לכאן בשבת מאות אנשים, ממשיכים החתולים להסתובב בשלווה חתולית. שוק, דיסקו, ציורים, המוני מבקרים - מבחינתם, הכול מתרחש אצלם בסלון. הם באמת מרגישים שהמקום שלהם 🐈
טיפ: אם אתם במירפלורס בסוף השבוע, בואו לגן קנדי לקראת הערב. כיף גדול גם בלי לרקוד.
חוזרים לדירה, לאט לאט, לארוחת ערב ביתית.
לילה טוב מלימה. אנחנו ממש אוהבים אותה🦙🇵🇪
יום 28 - 08/11/2026
מהשוק אל עצי הזית
אני שמח לעדכן שהרגל בסדר, אז היום אנחנו הולכים לשוק, לשני שווקים בעצם.
חלק גדול מביקור במדינה הוא האוכל שלה, וכדי להבין אוכל צריך להתחיל בהתחלה - במרכיבים. ואת אלה מוצאים בשוק.
אנחנו מתחילים בשוק סורקיו מס׳ 2 - Mercado Surquillo No. 2. זהו שוק שכונתי ותיק ברובע סורקיו, עם מאות דוכנים: ירקות ופירות, בשר ודגים, מצרכים לבית וגם אוכל מוכן. מקום שבו אנשים באים למלא את הסלים של השבוע, ואנחנו באים להציץ לתוכם 😊
אלא שכרגע השוק סגור ברובו לשיפוצים. רק חלק קטן, בעיקר של המסעדות, פתוח בתוך המתחם, ושאר השוק מתנהל בדוכנים ברחובות הסמוכים. זה אמנם ברחוב, אבל ממש שמח כאן. השוק בשיפוצים, החיים ממשיכים 😊
התחנה השנייה היא Bioferia de Surquillo, יריד היצרנים שמתקיים בימי ראשון באזור שוק מס׳ 1. לכאן מגיעים מגדלים ויצרנים למכור ישירות לקונים תוצרת חקלאית ומוצרים מקומיים. הדגש הוא על מוצרים אורגניים ואקולוגיים - זה ה״ביו״ שבשם - ועל ההזדמנות לפגוש את האנשים שמאחורי המוצרים.
השווקים ממש מעניינים. יש כאן מוצרים טריים, מבשר ודגים ועד ירקות ופירות. חלק מהפירות ממש חדשים לנו, כמו הגרנדייה (Granadilla) והלוקומה (Lúcuma), וחלקם מוכרים, אבל בגרסאות מקומיות. הצ׳ירימויה (Chirimoya), לדוגמה, היא קרובת משפחה של האנונה שאנחנו מכירים - מבחינתנו, אנונה על סטרואידים. יש כאן גם הרבה פירות קקטוסים, כמו פיטאיה ואפילו סברס, שכאן קוראים לו ״טונה״. כן, כמו שאנחנו קוראים לדג.
בין הירקות מובילים תפוחי האדמה. יש כאן עשרות רבות של זנים, בגדלים, בצורות ובצבעים שונים. מתברר שלא כל תפוח אדמה מתאים לכל דבר: יש זנים שמעדיפים לבישול, אחרים לאפייה או לטיגון, ולפעמים אפילו לתבשיל מסוים. את מרק תפוחי האדמה, הסבירו לנו, מכינים מזן מאוד ספציפי. וכמובן, יש גם ירקות ושורשים שאנחנו פחות מכירים, כמו קישוא פרואני, יוקה, ועוד ועוד.
המוכרים מאוד ידידותיים ושמחים להסביר לנו על המוצרים השונים. בספרדית שוטפת, כמובן. אנחנו משתדלים לעמוד בקצב 😊
גם התירס מופיע כאן בצורות ובצבעים שונים. התירס שנראה כמעט שחור הוא בעצם תירס סגול, Maíz morado, שממנו מכינים את הצ׳יצ׳ה מוראדה - משקה מתוק ומתובל - וגם את המסמורה מוראדה, קינוח סמיך וסגול עם פירות ותבלינים. לידו נמצא ה־Choclo, תירס עם גרגרים עצומים, כמעט לבנים. אוכלים אותו מבושל, בין השאר עם גבינה, והוא גם מלווה מנות כמו סביצ׳ה. אותו רעיון בסיסי של קלח תירס, אבל עולם אחר לגמרי.
במהלך הביקור קנינו גרנדייה אחת וצ׳ירימויה אחת. הצ׳ירימויה הייתה מעולה. את הגרנדייה שמרנו להמשך.
טיפ: תבקשו פרי שמתאים לאכילה היום - para comer hoy - כדי שלא תיתקעו עם אנונה לשבוע בתרמיל.
אחרי השוק לקחנו אובר לגן הזיתים - Bosque El Olivar, בשכונת סן איסידרו שמצפון למירפלורס. זהו גם אחד המרכזים החשובים של החיים היהודיים בלימה, עם בתי כנסת, מוסדות קהילה ובית הספר היהודי לאון פינלו. הקהילה היהודית המודרנית בפרו התפתחה מגלי הגירה במאות ה־19 וה־20, וכוללת מסורות אשכנזיות וספרדיות. הקהילה היהודית בפרו קטנה, בסדר גודל של כאלפיים איש, ורוב חבריה חיים בלימה.
טיפ: גם בלימה אובר היא שיטת התחבורה המועדפת עלינו - זולה וזמינה, ואנחנו מרגישים איתה ממש בטוחים.
הגן מדהים. באמצע השכונה נטועים מאות עצי זית, חלקם ממש עתיקים, וביניהם מדשאות מטופחות. זהו מטע זיתים היסטורי שהעיר צמחה סביבו, ולא סתם פארק ששתלו בו כמה עצים לקישוט. המקום הוכרז מונומנט לאומי כבר ב־1959.
במרכז אגם קטן עם דגים, צבי מים ועופות מים. לפי עיריית סן איסידרו, אפשר לפגוש בגן יותר מ־22 מיני ציפורים. אנחנו הצלחנו לזהות שבעה מינים שונים, כולל קוליברי אחד.
טוב, אנחנו צפרים חובבים 😊
כשחזרנו מהגן פתחנו גם את הגרנדייה, ואפשר לעדכן: אהבנו! היא קצת מזכירה פסיפלורה בצורה ובמרקם, אבל מתוקה יותר וממש טעימה. לנו לפחות 😊
מהמצוק אל המזרקות
אחר הצהריים ירדנו לטיילת של מירפלורס. היא ממש יפהפייה. יושבת על המצוק מעל חוף הים, עם נוף מדהים של האוקיינוס, מדשאות, גינות פרחים וספסלי פסיפס. יום ראשון היום, אז הטיילת מלאה פרואנים שמחים.
לאורך הטיילת נמצא גם גן האהבה - Parque del Amor, אבל הצפיפות והיונים שמחרבנות על כל מה שלא זז הופכות את המקום לפחות רומנטי ממה שציפינו 😊 בכל מקרה, הטיילת ממש שווה ביקור. יש כאן גם מגדלור - Faro La Marina, ששומר עליו מלח של הצי הפרואני. גילינו שאם מבקשים ממנו, אפשר להיכנס לביקור.
משם המשכנו לפארק דה לה רסרבה - Parque de la Reserva, לראות את Circuito Mágico del Agua, מתחם המזרקות ומופע האור, המים והמוזיקה. המופע מתקיים מדי ערב, בכל ימות השבוע, בשעות 19:15, 20:15 ו־21:10.
אבל המופע פחות חשוב. מה שמדהים הוא הפארק המטורף הזה, עם 13 מזרקות ענקיות שבלילה מוארות בהמון צבעים. כמובן שנשארנו גם למופע, אבל עיקר הכיף היה להסתובב בין המזרקות ולעבור במזרקת המנהרה כמה פעמים, עם המוני ילדים צוהלים. כיף של פארק, גם אם אין לכם ילדים 😊
טיפ: הפארק פתוח בכל יום בשעות 15:00-22:00. המחיר 7 סול לאדם (50% הנחה לחסרי מנוח) ושווה להגיע אחרי החשכה ולהשאיר זמן לשוטט בין המזרקות, מעבר למופע עצמו. לפני הביקור כדאי לבדוק את השעות באתר הרשמי.
זהו. נגמר לנו הזמן. מחר עוזבים את לימה לטובת האמזונס הפרואני. אהבנו. מאוד.
לילה טוב אחרון מלימה🇵🇪🇵🇪🇵🇪
